שלום, תהייתי היא כזו נולדתי בחו"ל מחוץ לנישואין לאם זרה ולאב ישראלי. אבי ואמי הביולוגית באותה תק' היו מכורים לסמים קשים. כשהייתי בת שנה אבי חזר עמי למשפחתו כאן בישראל, ואמי נותרה בחו"ל. למיטב הבנתי הוא הוציא צו איסור יציאה מהארץ וקיבל משמורת מלאה עליי עקב מחלת נפש של האם. עם אמי מעולם לא היה לי קשר - לא תמיכה כלכלית או רגשית. לאחר עליית אבי ואני לארץ הוא פנה לגמילה, ואני נותרתי בבית סבי וסבתי (הוריו). עד לגיל 10 גדלתי בביתם עם הופעת אבי מאוד לסירוגין לאורך שנים אלו (עבודתו דרשה לרוב נסיעות לחו"ל). בבית סבי וסבתי עברתי התעללות פיזית והזנחה רגשית (סופקו כל צרכיי כגון מזון וביגוד פרט לזאת). לאחר עשר השנים האלו אבי חזר לארץ, החליט להתחתן בשנית והוציא אותי מבית סבי וסבתי - להתגורר עמו ועם אשתו החדשה, הם פיתחו את חייהם ביחד בעוד שלא קיבלתי יחס ממשי, בתקופה זו מצבי הנפשי כילדה החל להתדרדר אל תוך מצב של דכאון קליני אשר אובחן ע"י אנשי מקצוע אשר נשלחתי אליהם דרך ביה"ס (מדובר על גיל 12). יחסיי עם אשתו התדרדרו עם השנים והחמירו בעת שאבי ואשתו הביאו ילדה משותפת. במשך המגורים בביתם מהזנחה רגשית והתעללות רגשית מצד אבי אשר כללה התעלמות מקיומי (ויחס חם לאשתו ובתו השניה). אבי בער עבר של התמכרויות ודיכאון קליני שמעולם לא טופל. בבגרותי הגעתי למצב בו מצב מתמשך זה גרם להתדרדרות הדיכאון, שהוביל לאשפוזי, בעידוד אשתו של אבי, בגיל 17. שוחררתי מס' שבועות לאחר מכן לאחר פסיקה של הרופא הראשי שטענה שמצבי כלל לא מצדיק אשפוז והיה נפתר רק בעזרת תמיכה הורית, הכוונה נכונה, ופגישה עם בעלי מקצוע. לאחר ילדות וגיל התבגרות בהם מעולם לא קיבלתי חום, התייחסות לצרכים רגשיים מגע או יחס חיובי, הזנחה מוסרית ורגשית (התעלמות ממצבים בהם השתמשתי בסמים ואלכוהול בגילאים צעירים) גדלתי לאדם בוגר (כיום בת 21) ללא שום יכולת ליצור קשר עם אדם אחר, דימוי עצמי שאינו קיים, דכאון ברמה חמורה והפרעות נפשיות. למרות כל אלו ביצעתי שירות צבאי מלא בתפקיד משמעותי, השתחררתי לפני כמספר חודשים וכעת אני עובדת במשרה מלאה. חודש לאחר השחרור ההתעללות מצד אבי (ובצורה פאסיבית ואכזרית מצד אשתו) כמעט גרמה לי לנסיון אובדני, ומאז אינני מתגוררת בבית, כצעד אחרון (אני מתגוררת זמנית אצל מכרים). נפשית אני כבר לא מסוגלת לחזור לביתם. אין לי שום תמיכה כלכלית מאבי, שום קשר עם אמי. אני בקושי מצליחה לממן את מחייתי, לאכול, שלא נדבר על לימודי אקדמיה עליהם וויתרתי מחוסר ברירה כלכלי. אין באפשרותי אף לממן בעלי מקצוע או לקבל טיפול נורמלי לדכאון ולבעיות השונות שנבעו משנים של הזנחה והתעללות. אני רואה מאות עיגונים בחוק לגבי התעללות פיזית, דבר שכלאורה קל יותר להוכיח - וכמעט חוסר התייחסות להזנחה והתעללות רגשית, דבר שהורס את חייו של בן אדם לעתים בלי שום דרך להחלים. אני נאבקת כל יום על כספי ועל קורת גג זמנית, וחיה בתחושת אשמה, ייאוש וחוסר ערך כאדם, בעוד הוא ומשפחתו החדשה נהנים מחייהם כרגיל. אין לי שום קשר עמו ומיותר לציין שטרח ליצור קשר מאז שעזבתי. אין ברצוני לנקום בו על מעשיו או לקיים עמו גישור, זהו מצב חסר תועלת מול אדם שאינו יציב בדעתו. מבחינתו ומבחינת אשתו הם "ביצעו את שלהם" בכך שנתנו לי מים ומזון. כיצד ניתן להצהיר על אי תמיכה כלכלית? האם אוכל לתבוע אותו, על הנזק שגרם לי, אשר פוגע בי בתפקודי השוטף בעבודה ובנושאים חברתיים? תודה.
