הקדמה:
אני בן 20, גדלתי בדרום אצל סבתא. מקבל קצבת נכות כללית מביטוח לאומי בגלל דיכאון מג'ורי שנמשך הרבה שנים. הייתי באשפוזים פסיכיאטריים בעקבות דיכאון ונסיונות התאבדות.
בשנת תשע"ב (2011-2012) הייתי רשום ללימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. למדתי כחצי סמסטר עד שהתאשפזתי שוב.
השנה (תשע"ג, שנת לימודים שהתחילה ב-21.10.12) הייתי רשום לכימיה. התחלתי לגור במעונות אוניברסיטת תל אביב כחודש לפני תחילת הלימודים. נרשמתי ל"שירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב" כשבועיים לפני תחילת הלימודים.
האירוע עצמו:
ביצעתי ניסיון אובדני בלילה שלפני תחילת הלימודים. זה בוצע ע"י בליעה של יותר ממאה כדורים פסיכיאטריים עם בקבוק ויסקי. ניצלתי בזכות העירנות של השותפים בדירה, שמיהרו להזמין את מד"א. תוך יממה באשפוז הייתי במצב טוב, הצטערתי על מה שקרה ורציתי לחזור מהר ללימודים כדי לא לצבור פערים. אולם, בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה קבעו שבמצבי לא כדאי לי ללמוד, עלי לעבור טיפול במסגרת אשפוזית ועד אז, אסרו עלי לשהות במעונות בטענה שזה נוגד את "כללי הבטיחות".
קראתי לעומק את חוזה השכירות במעונות, ואין בו שום סעיף שעברתי עליו ולא מצאתי גם שום כללי בטיחות. למרות זאת, ננזפתי על ידי מנהל המעונות כשהגעתי לשם לקחת כמה דברים (כל הזמן הזה החפצים שלי היו שם – בגדים, ציוד, כלי נגינה, אוכל וכו').
כמובן שבקשר להמשך הלימודים זכותי הייתה לא להקשיב להם, אבל לחסום לי את הגישה למעונות? לא היה לי מקום אחר לשהות בו בזמן הלימודים, ונאלצתי לגור בנתיים אצל אמי שגרה בתל אביב ושהיחסים בינינו מאוד מורכבים. בנתיים המשכתי לשלם על המעונות שלא נתנו לי לגור בהם! לנסוע ללימודים מהבית של אמי וחזרה כל יום היה על גבול הבלתי אפשרי. בנוסף, יש לה דירת חדר קטנה והיא ערה רוב הלילה – לא תנאים מתאימים לסטודנט שכל יום מתחיל אצלו ב-7 בבוקר.
על מנת לחזור למעונות, מנהל השירות הפסיכולוגי אמר שאני צריך להופיע אצלו לשתי פגישות לפחות. הסכמתי, ונקבעה לי פגישה רק לעוד שבוע! כשברקע הלימודים ממשיכים וכל יום שעובר מלחיץ אותי עוד יותר – אני מתחיל להפנים שאני הולך לאבד שנה. כשבאתי אליו לפגישה, זה הסתכם בכך שהוא רשם לי מכתב המלצה לטיפול במסגרת אשפוז יום פסיכיאטרי בבית החולים "איכילוב", ושעדיין אסור לי לישון במעונות!
בעקבות כל זה, נאלצתי לעשות ביטול לימודים. רציתי ללמוד, והאוניברסיטה שכנעה אותי לבטל את הלימודים באמצעות הערמת קשיים בדרכי. השירות הפסיכולוגי לדעתי התרשל בכך שהיה אמור להיות המקום התומך במצב רגיש כזה, ודווקא משם שמעתי את כל האיסורים וה"המלצות". בנוסף, לא קיבלתי מהם את מלוא השירות שעליו שילמתי. למעונות האוניברסיטה נחסמה לי הגישה למרות שלא עברתי על שום סעיף בחוזה. התשלומים לכל המקומות היו מוסדרים ושולמו באופן מלא. אם לא הייתה לי משפחה – הייתי נשאר בחוץ למרות שהמשכתי לשלם על הכל!
שמורות אצלי רוב הקבלות וניירת הרלוונטית, בנוסף יש גם תיעוד מהפסיכיאטרית המטפלת שלי שטיפלה בי בחודש הקשה הזה, על כך שמצבי הנפשי החמיר בתקופה זו. המגורים המאולצים אצל אימי בשבועות האלו גרמו לי לעוגמת נפש נוספת בגלל היחסים המתוחים בינינו בדירה צפופה. העובדה שלקח לי יותר מחודש על מנת לשבת ולחבר מכתב זה מצביעה על כך שלא הייתי חזק מספיק לעמוד על זכויותיי.
מה עלי לעשות, למי לפנות, אם בכלל?
