עמ' 201 נאמר: "הכלל הוא שרק פסק דין סופי שנתן בית משפט בסמכות כדין, יכול להיות מעשה בית דין. כאשר היה בית המשפט חסר סמכות לפסוק בתובענה שהובאה לפניו, בטל פסק הדין מעיקרא ואין בכוחו למנוע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בגין אותה עילת תביעה או בשל אותה פלוגתא"
נפל פגם רציני בהליך אצל המפקחת, שכן, הנתבע טען לקיזוז - נטל ההוכחות התהפך עקב טענת ב"כ התובע להודאה והדחה - אבל לנתבע - המפקחת לא נתנה את הקיזוז הנטען - אלא הנתבע קיבל את הקיזוז הנטען בתביעה שתבע לאחר מתן פסק הדין כנגד.
המפקחת לא נימקה בפסק דין את הסיבה שלא פסקה לטובת הנתבע את הקיזוז הנטען.
בתביעה לאחר מתן פסק הדין טען הנתבע [התובע בהליך הראשון] שקיים השתק פלוגתא ובית המשפט קבע שאין השתק פלוגתא ואף נפסק הקיזוז לטובת הנתבע.
מאחר והמפקחת נתנה סעד לתובע שלא בסמכות העניינית, חייבת הייתה לפסוק את הקיזוז הנטען לנתבע כנגד הסעד..
האם ניתן להיאחז במשוא פנים שנהגה המפקחת כלפי הנתבע לביטול פסק הדין שניתן ללא סמכות עניינית?
המידע המוצג כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או המלצה מכל סוג ו/או חוות דעת, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי טרם נקיטת כל הליך. כל הסתמכות על המידע המוצג כאן היא באחריותך בלבד. הגלישה באתר היא בכפוף לתקנון האתר