סיפור אמיתי מחייו של אדם פשוט מן השורה:
גבר בנה בית עבורו ועבור ילדיו. אישה אשר חפצה להיות בת-זוגו, ביקשה להתגורר עימם בביתו של הגבר. הוסכם כי היא תגור בבית למשך תקופת ניסיון ותשא ברבע מהוצאות הבית.
לאחר זמן מה, התברר כי הניסיון נכשל, התנהגות האישה הייתה בלתי נסבלת והיא סירבה לקיים את התחייבויותיה בנוגע להוצאות הבית, בתירוץ כוזב בו טענה כי משכורתה נמוכה.
הגבר דרש ממנה לעזוב את ביתו, אך אז גילה כי היא בהריון (ככל הנראה ממנו). לפיכך, ריחם הגבר על האישה והסכים לה להישאר בביתו. לאחר זמן מה נוסף, הרתה שוב וכעת להם 2 ילדים משותפים.
מסתבר שלאישה הייתה תוכנית גדולה יותר, להשתלט על הבית והרכוש של הגבר. לכן כשלב ראשון, החליטה לסלק את ילדיו הגדולים (מנישואיו הקודמים) של הגבר (אשר גם הם התגוררו עימם בבית) מהבית, עקב הפרעתם לתוכניותיה הגדולות והחמדניות.
האישה הציקה, הטרידה והתגרתה בילדים הגדולים, ואף פעלה נגדם בדרכים שונות, כגון הגשת תלונה כוזבת נגדם במשטרה, בה טענה כי איימו על חייה, ולאחר מכן אף דאגה להוציא כנגדם צווי הגנה מבית המשפט, דבר אשר גרם להרחקתם של הילדים הגדולים מביתם היחיד (ביתו של הגבר, אשר רשום על שמו בלבד ושייך אך ורק לו). הילדים נאלצו לעזוב את בית אביהם, למרות רצונו כי ישארו בביתו.
כעבור זמן קצר, החליטה האישה באורח פלא לבטל את תלונתה במשטרה ותוקפם של צווי ההגנה פג. הילדים הגדולים יכלו כעת לחזור לביתם, אך בחרו שלא לעשות זאת, מתוך חשש והבנה כי כל עוד האישה ממשיכה להתגורר בביתם, אין להם כל טעם לשוב, מכיוון שהאישה עלולה שוב להגיש תלונה כוזבת במשטרה, שוב יאמינו לשקריה וייתכן כי הפעם אף יעצרו את הילדים עקב כך ויכתימו את עתידם (ללא כל סיבה אמיתית).
לפיכך, החליט הגבר, שנאלץ לבחור בין ילדיו הגדולים לבין ילדיו הקטנים עם אמם החמדנית, להגיש תביעה לפינוי. בתגובה, הגישה האישה לבית המשפט למשפחה תביעה לפירוק שותפות, בטענה כוזבת כי היא בנתה את הבית ועוד כזבים נוספים פרי דמיונה ודמיון עורך-הדין שלה. בתביעתה טענה כי הינה שותפה ולכן היא דורשת מחצית (מהבית/רכוש), משמורת ומזונות לילדים הקטנים.
הגבר הגיש נגדה תביעה כספית בגין הפרת התחייבויותיה, אי השבת הלוואות שקיבלה ממנו ונזקים אשר גרמה לו ולילדיו הגדולים במהלך תקופת מגוריה הארוכה בביתו.
למרות שבכל מקרה הגבר היה זה אשר נשא בכל הוצאות הבית והילדים במהלך כל התקופה, פסק בית המשפט למשפחה כי על הגבר לשלם לאישה מזונות ילדים בסכום נכבד וכן לשאת ב-75% מהוצאות הבית ומחצית מהוצאות החינוך של הילדים הקטנים, אשר כוללות צהרון. כל זאת, כאשר האישה עובדת ומשתכרת שכר מכובד, היא וילדיהם הקטנים המשותפים עדיין מתגוררים בבית הגבר וילדיו הגדולים עדיין מחוץ לביתם.
האישה קיבלה מזונות מהגבר, כפי שפסק בית המשפט (למרות שעדיין התגוררה בביתו), אך המשיכה בסירובה לשלם את יתרת הוצאות הבית, בשיעור של 25% מההוצאות, בנימוק כי בהחלטת בית המשפט לא נכתב במפורש כי עליה לשלם את יתר ההוצאות (על הגבר נפסק לשלם 75% מהוצאות הבית).
מתלושי השכר של האישה, אשר הגישה לבית המשפט, עולה כי היא משתכרת יותר מכפול מאשר טענה בתחילה. האישה מעולם לא נטלה כל חלק בנטל התשלום על הוצאות הבית וכו' ורק חסכה את כספה.
לאחר כשנתיים, החליט בית המשפט, בלית ברירה, כי הבית שייך לגבר בלבד, אך כי האישה לא תצטרך לשלם לגבר דמי שכירות או דמי שימוש בבית, בגין למעלה מעשר שנים שגרה בו. בנוסף, נפסק כי אינה צריכה להחזיר לו כסף אשר לוותה ממנו וכי אינה צריכה לפצותו בגין נזקים, זאת למרות המסמכים הקיימים, אשר מעידים על כל התחייבויותיה (בכתב) כלפי הגבר וכספו.
כמו כן, ציווה בית המשפט על הגבר לשלם לאישה דמי מזונות ומדור גבוהים ומסר לה את המשמורת על הילדים הקטנים.
זוהי רק תמצית הסיפור הארוך והמורכב. אלו הנקודות העיקריות והחשובות ביותר של הסיפור. מה דעתכם? אם התפקידים היו הפוכים, הגבר היה גר בבית האישה והיה מפר התחייבויותיו בכתב לשאת בהוצאות הבית, לא משיב הלוואות אשר קיבל ממנה, מעלה טענות כזב כי הינו שותף בביתה ומסרב לפנותו, גם אז היה בית המשפט דוחה תביעתה ופוסק לה אפס? מה אתם חושבים על בית המשפט לענייני משפחה?
אנא שתפו, הפיצו וחוו דעתכם! תודה!
