.jpg)
ניר סומך, יליד ישראל, קצין מבצעים ושוטר מצטיין במשמר הגבול, הואשם כי רצח את חברו בן טל בשלוש יריות אקדח על רקע פרשת אהבים עם רעייתו של סומך. לימים זוכה סומך על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע מעבירת הרצח והורשע בעבירת הריגה ועונשו נגזר ל-14 שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש סומך כנגד פסק הדין התקבל פה אחד בבית המשפט העליון, והלה זוכה מחמת הספק מעבירת הריגה ושוחרר בו ביום ממאסר בן שלוש שנים אותו החל לרצות.
רומן זדורוב, יליד אוקראינה, עבד בריצוף מקלטים הואשם כי רצח את הילדה תאיר ראדה בתא שירותים בבית הספר "נופי גולן" שבקצרין. בית משפט המחוזי הנצרת הרשיע פה אחד (בשני גלגולים של התיק) את זדורוב בעבירת רצח ועונשו נגזר למאסר עולם. ערעור שהגיש זדורוב כנגד הרשעתו נדחה ברב דעות על ידי בית המשפט העליון, הרשעתו בעבירת הרצח נותרה על כנה וכיום מרצה מאסר עולם.
מי השאיר את עקבות הנעליים בתא השירותים?
פרשת זדורוב, השופט יורם דנציגר, בדעת המיעוט, סבר כי יש לזכותו מחמת הספק בין היתר בשל הימצאות שלוש עקבות נעליים חלקיות, מגואלות בדם, במסלול היציאה מתא השירותים בו אירע הרצח של תאיר ראדה. לא היתה מחלוקת כי עקבות הנעליים הללו לא היו של זדורוב, ושאלת זהות בעליהן נותרה עלומה ובלתי פתורה עד עצם היום הזה. יצוין, כי האפשרות לקיומם של שני רוצחים בתא השירותים נשללה על ידי התביעה, ולא הוכחה.
מנגד, השופט יצחק עמית, אליו הצטרף השופט צבי זילברטל, קבע ביחס לשלוש עקבות הנעליים ה"זרות" כי יכול ומי מהאנשים שנכחו בזירה יצא ממנה בטיפוס, ויש בכך מענה לזהות שלוש עקבות הנעליים המגואלות בדם במסלול היציאה מתא השירותים. בעניין זה ייאמר, כי אנשים רבים שהיו בזירה לאחר הרצח תושאלו על ידי המשטרה ואף לא אחד מהם ציין כי יצא בטיפוס מתא השירותים בו אירע הרצח. למעשה, השופט עמית משלים את החסר הראייתי בדרך של הנחת הנחות והסקת מסקנות שלא הוכחו בראיות של ממש על ידי התביעה, כנדרש במשפט הפלילי.
האם הירי בוצע מתוך הגנה עצמית?
בפרשת ניר סומך, אחת השאלות המרכזיות במשפט היתה האם בעת המפגש בין סומך לבין המנוח, האחרון הוציא את מנעול ההגה מרכבו והניפו לעבר סומך באופן שזה היה בסכנת חיים של ממש וירה במנוח מתוך הגנה עצמית? טענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע והתקבלה מאוחר יותר בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. יצוין, כי התביעה הניחה מספר תרחישים לפיהם יכול ומנעול ההגנה הגיע לזירה על ידי המנוח – כולם נדחו על ידי בית המשפט העליון.
בפרשת ניר סומך העידו בבית המשפט המחוזי שלושה עדי ראייה. אחד מהם סיפר כי היה במרחק של 30 עד 40 מטרים ממקום האירוע והבחין כי סומך והמנוח משוחחים כאשר ידיהם חשופות, הוא לא ראה את המנוח מחזיק חפץ כלשהו בידו עובר לירי. בית משפט המחוזי מצא את עדותו של עד ראייה זה "מהימנה ומשמעותית ביותר".
בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור ובצעד חריג, לא קיבל את גרסאות עדי הראייה, ודחה את הממצאים העובדתיים שנקבעו עלי ידי בית משפט המחוזי בהכרעת הדין על פי עדות העדים. הכל בשים לב לעובדה, כי התביעה לא הצליחה ליתן הסבר משכנע להימצאות מנעול ההגה בזירת האירוע (על אף עדויות עדי הראייה באותו עניין) וכל הסבריה בעניין זה נותרו בגדר "הנחה בעלמא", כדברי בית משפט העליון.
הרי לנו קו דמיון בין שתי הפרשות בנקודת "רתיחה" במשפט: בפרשת ניר סומך, בית משפט העליון חש חוסר נינוחות מדבר הימצאו של מנעול הגה בזירת האירוע, חרף עדויות עדי הראייה, ולתביעה לא היה מענה לשאלה בדבר הגעת מנעול ההגה לזירת האירוע. בפרשת זדורוב נמצאו שלוש עקבות נעל מגואלות בדם במסלול היציאה מתא השירותים בו אירע הרצח, כאשר אין מחלוקת כי אלה לא שייכות לזדורוב, וגם בעניין זה התביעה לא סיפקה כל מענה או הסבר לשאלת זהותו של בעל טביעות הנעל שיכול ובכוחן להצביע על זהות הרוצח ולהטיל ספק באשמת זדורוב.
אלא מאי, שלא כמו בפרשת ניר סומך בה נמצא הספק עת קבע בית המשפט העליון מפורשות כי "בכל הכבוד, במשפט הפלילי – הנחות יש לגבּוֹת", בפרשת זדורוב הנחת בית המשפט העליון לא גובתה בראיות התביעה אלא נותרה בגדר השערה גרידא של דעת הרוב בפסק הדין.
אם כן מהו השוני בנקודה זו בלבד בין שתי הפרשות? מדוע בית המשפט העליון מוצא בפרשת זדורוב, שלא כמו בפרשת ניר סומך, להניח הנחות חלף ראיות שלא הובאו על ידי התביעה?
אין ברשימה זו כדי לרמוז ולו במקצת על אשם או חפות של מי מהמעורבים בשתי הפרשות, אולם שני פסקי הדין ממחישים את השוני בגישת בית המשפט העליון באותה נקודה של ראיות "זרות" והספק הסביר. שוני זה אינו נותן מנוח למי מהמעורבים להליך בשתי הפרשות.
.JPG)
