דיני הנזיקין המגדירים התנהגויות של בני אדם ודנים בשאלת הנזק שגרם או שעלול היה לגרום אדם לחברו מהווים את אחד מענפי המשפט החשובים ביותר בתחום המשפט האזרחי. ככאלה הם היכו שורשים והוטמעו בבתי המשפט השונים בהצלחה רבה, למעט בבתי המשפט לענייני משפחה, שעד לא מכבר נתפסו כמי שאמורים לדון אך ורק בתביעות במשפחה שעניינם מזונות, רכוש, משמורת, הסדרי ראיה וכו'.


הטמעתם של דיני הנזיקין בבית המשפט לענייני משפחה אינה עניין של מה בכך, ומערכת המשפט בישראל עברה כברת דרך ארוכה ומשמעותית עד שהשכילה להבין כי לדיני הנזיקין מקום של כבוד במסגרת תביעות שעניינן המתבררות בית המשפט למשפחה.


סעיף 18א' לפקודת הנזיקין קבע כי "לא תוגש תובענה של בן זוג או נציג עזבונו בשל עוולה שנעשתה לפני נישואיהם או כל עוד נישואיהם שרירים". סעיף זה גורס למעשה כי בני זוג מהווים ישות משפטית אחת. וכשם שיד ימין לא תובעת את יד שמאל כך בני הזוג אינם יכולים לתבוע איש את רעיהו. הרעיון העולה מלשון הסעיף מזכיר את הרעיון המוכר לנו מהמקורות היהודיים המופיע בספר בראשית ומתייחס לחיי הזוגיות של האדם: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

 

הסיפא של הפסוק מדגיש את העובדה כי עם כניסתם של בני בזוג בברית הנישואין הופכים הגבר והאישה, שעד כה היו שתי ישויות משפטיות נפרדות, לבשר אחד, משמע – גוף אחד, ובהקבלה למשפט – ישות משפטית אחת. משכך, כשם שאין האדם תובע את עצמו, בה במידה לא יתאפשר מצב בו בן זוג אחד תובע בנזיקין את בן זוגו. עם הזמן נוצר צורך לשנות את סעיף 18א' לפקודה, וזה שונה בחוק להסדר התדיינות בין בני זוג, שינוי שאפשר מצב לפיו בן זוג אחד יכול ורשאי לתבוע בנזיקין את בן זוגו, בעודם נשואים, על נזקים שגרם לו.


בל נשכח כי עד לשנות השמונים, ועל פי הדין האנגלי המקובל הנוהג בארץ באותה תקופה, הבעל לא היה יכול להיות מואשם בעבירת אינוס שביצע בעצמו באשתו, בשל העובדה כי לא הייתה עבירה שהתייחסה לאונס אשת הבעל. זאת, כיוון שהנוסח שהופיע בסעיף 345 לחוק העונשין הדגיש מפורשות "הבועל אישה, שאינה אשתו" ולא הייתה התייחסות כלל לאינוס אישה חוקית, מתוך תפיסה קדומה לפיה, על ידי ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואין שנכרת בין הגבר לאישה, מסרה האישה את עצמה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לחזור בה. בעיה זו באה על פתרונה בשנות השמונים עת הוחלף צמד המילים "שאינה אישתו" בביטוי "שלא כדין".


בע"פ 353/62 אומר השופט הלוי כי "אישה המסכימה בהינשא לחיי אישות עם בעלה אינה מסכימה בזה לשימוש בכוח או באיומי מוות או באיומי חבלה גופנית חמורה נגד גופה. אישה אינה 'כשבויית חרב אצל בעלה, והיא זכאית לחירות גופה כמו בעלה. אם אישה מסרבת ללא סיבה מספקת לקיים חיי אישות עם בעלה, הרי בידו תרופות משפטיות לפי דיני המעמד האישי החלים על בני הזוג; אך אין איש רשאי לעשות דין לעצמו בכוח הזרוע".


עמדה זאת של בית המשפט סללה את הדרך והיוותה קרש קפיצה משמעותי לכניסתם של דיני הנזיקין אל תוך בית המשפט לענייני משפחה, ותביעות הנזיקין המוגשות לבית המשפט למשפחה מוגשות בעילה של אלימות במשפחה (לרוב על פי עוולת התקיפה), הפרת הבטחת נישואין, לשון הרע וסרבנות גט.


על תופעת האלימות במשפחה אמר השופט שלמה לוין בדנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל דינים עליון נח 348: "אלימות במשפחה הפכה למכת מדינה באופן המעורר חלחלה, ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, בנופלן קורבן לקנאת בעליהן, לנקמנותם או לגחמותיהם"

האם ילדים זכאים לתבוע את הוריהם?
העובדה כי המשפט הפלילי, המשפט האזרחי ודיני הנישואין מכירים באלימות כעילה לגירושין ומנסים להתמודד עם התופעה בניסיון לשרשה אינה ממעיטה ביכולתם של דיני הנזיקין לתרום תרומה של ממש במיגור תופעת האלימות שבין בני זוג. בהתחשב בעובדה כי במרבית המקרים, הנזק שנגרם אינו נזק ממוני, לבית המשפט הסמכות לפסוק פיצויים שאינם בבחינת עונש במובן הפלילי, כי אם פיצויים תרופתיים שנועדו "לתקן" את הנזק ולהשיב את המצב לקדמותו.

 

עוד ניתן להבחין כי בתי המשפט, סבורים כיום שיש מקום לתביעת נזיקין שעילתה אלימות נפשית שמפעיל איש כנגד אשתו ולהיפך. אלימות המתבטאת בהתנהגות קשה ומשפילה הראויה לכל גינוי, פוגעת באוטונומיה של הצד הנפגע, רומסת את כבודו ופוצעת את נפשו, ולכן יש מקום שיפסקו לטובת הנפגע הפיצויים המקובלים בדיני הנזיקין בגין ראש נזק של כאב וסבל. חשוב לזכור ולהבין כי סוג נזק זה המוגדר בפקודת הנזיקין "כאב וסבל" לא היה מוכר לבתי המשפט למשפחה ולא נעשה בו שימוש טרם כניסתם של דיני הנזיקין להיכלו של בית המשפט למשפחה.


כברת דרך נוספת עשו בתי המשפט למשפחה כאשר, עם השנים , הכירה הפסיקה באחריות בנזיקין של פוגע לפצות נפגע בפיצויים מוגברים, ולא פחות מכך לפצות נפגע משני בשל פגיעה נפשית פוסט-טראומטית המתקשרת לאירוע על אף שלא נפגע פגיעה פיזית.


לאור ההתפתחות החלה בתחום, צצה ועולה השאלה האם ילדים זכאים לתבוע את הוריהם ולתבוע מהם פיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו להם בעקבות הזנחה, הכאה, אינוס, או אי מתן חינוך ראוי? בתי המשפט נדרשו לסוגיה זאת במספר פסקי דין מורכבים ומעניינים כשמוסכם על הכל שמדובר בסוגיות נדירות ולא רק במשפט הישראלי, אלא גם בשיטות משפט אחרות.

 

פסק הדין המרכזי בנושא זה הוא ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין ו-2 אח', בו קבע בית המשפט כי נתמלאו כל היסודות הדרושים בשיטתנו להטלת אחריות בנזיקין. יחד עם זאת, אומר השופט אור, "מעבר לאמור, גם אם בעתיד ידרשו בתי המשפט להיכנס לעובי הקורה ולתחום את קו הגבול הראוי להיקף חובת ההורים, אני מסכים עם דבריו של חברי, השופט אנגלרד, לפיהם בתי המשפט מצוידים בכלים המשפטיים לעשות כן. בית המשפט יצטרך להתוות כללים אשר מחד גיסא יאפשרו לילדים, במקרים הראויים, לתבוע פיצוי מהוריהם בגין נזקים נפשיים, ומאידך גיסא, יכירו באוטונומית שיקול הדעת המוקנית להורים וימנעו מלפגוע בה שלא לצורך."

במלחמה כמו במלחמה
חשוב לזכור כי מעטים הזוגות המתגרשים שמצליחים לנהל את ההליך בכבוד הדדי ולסיים את מערכת היחסים מבלי להותיר צלקות. מרבית הזוגות רואים בהליך סוג של מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה – כל האמצעים כשרים, לא כל שכן, קללות, גידופים ופרסומים פוגעניים, וכפי שכתב אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (הוצאת נבו,1997)בעמ' 132, "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כבלשון הרע תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן.

 

זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע, וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים".


יחד עם האמור ולמרות האמור, אנו עדים ללא מעט פסקי דין שיוצאים תחת ידו של בית המשפט למשפחה שעניינם לשון הרע במסגרת סכסוך גירושין, שמטרתם לתקן את הנזק שנגרם לשמו הטוב של הנפגע ולרומם את רוחו.


במכלול השיקולים לקביעת שיעור הפיצוי, יביא בית המשפט בחשבון את מידת הפגיעה והיקפה, מידת ההשפלה ומידת הכאב והסבל שהיו מנת חלקו של הנפגע ואת התוצאות והנזקים העתידיים הצפויים לו.


תחום נוסף של תביעות נזיקין המוגשות לבתי המשפט למשפחה הוא תביעות נזיקיות נגד סרבני וסרבניות גט. סרבנות גט היא אחת התופעות החברתיות הנפוצות אשר פוגעת בזכות יסוד של הבעל והאישה לחירות ולכבוד. קשר הנישואין הוא קשר מיוחד המצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים המקימים חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר. התעמרות אחד הצדדים בצד השני וסירוב עיקש להתיר את הקשר, חרף חיוב לעשות כן על ידי בית הדין הרבני, מהווה, יותר ויותר, לדעת בית המשפט, עוולה נזיקית של רשלנות והפרת חובה חקוקה, הגורמת לנזקים שאינם ממוניים.

 

בתי המשפט מבינים כי יש מקום לתרגמה לכסף במטרה לפצות את הנפגע מכבלי העגינות, בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו בשל סירובו של הצד השני לשחררו. היטיב לסכם את נושא תביעות הנזיקין במסגרת סרבנות גט כבוד השופט מחמוד שדאפנה בפסק דינו בתמ"ש 50202-10-13: "ניתן לסכם ולומר שבעבר הכירו בתי המשפט בתביעות נזיקין רק במקרה ובית הדין קבע באופן מפורש שיש לחייב בגט את אחד מבעלי הדין. בשלב יותר מאוחר התפתחה הפסיקה למצבים של קבלת תביעתו מסוג זה כאשר קיימת המלצה למתן גט".


נסכם ונאמר כי בשנים האחרונות ניתן לחוש במשב רוח נזיקי רענן מנשב במסדרונות בתי המשפט למשפחה ומביא עמו מגמה גוברת ועולה הן בכמות התביעות, הן בשיעורי הסכומים הנפסקים בגין תביעות אלו. כיום, יותר מתמיד, ניתן למצוא תביעות אשר בעבר היו מוגשות לבית משפט השלום או המחוזי המוגשות לבית המשפט למשפחה. חשוב כי ציבור המתדיינים בבתי משפט אלה, כמו גם באי כוחם, יהיו מודעים למגמה ההולכת וגוברת של בתי המשפט למשפחה, להעניק "תרופה למכה" בדמות פיצוי הולם לנפגע בגין אותה פגיעה שחווה במשפחה.

עו"ד סיגלית לירז היא עורכת דין ומגשרת המתמחה בדיני נזיקין, בדגש על נזקי גוף