אחד מבסיסי החברה הדמוקרטית, אם לא החשוב שבהם הוא השוויון בפני החוק והשלטון[1] (כגון מקרה רמון וקצב). בתי המשפט בישראל, במספר רב של הזדמנויות, חזרו והדגישו את חשיבות הנגישות של כלל אזרחי המדינה אל בתי המשפט[2]. אלא, שדווקא אותה מערכת משפטית שהייתה אמורה לספק את הצדק לכלל האוכלוסייה ולבסס שוויון לכל, יצרה, מבלי להתכוון לכך, [או שמא בכוונה מוסווית], מצב בלתי נסבל בו הפשיטה המערכת את אותן שכבות חלשות מיכולתן לעמוד על מרבית זכויותיהן הבסיסיות[3], וזאת על אף שהנגישות למערכת המשפט נקבעה במרבית המדינות הדמוקרטיות בחוק יסוד ואפילו מעל חוק יסוד, כערך עליון.

המחסומים בפניהם עומד אדם השייך לאוכלוסיה חלשה מתחלקים לשניים. ישירים ועקיפים[4].

הישירים- נובעים מהדין עצמו, ההתיישנות, והסכמים קיבוציים.

העקיפים- נובעים מהסביבה החברתית, המשפטית והמערכתית, כגון גיאוגרפיה, שפה, תרבות, פסיכולוגיה של החלשים, מצב כלכלי והשופטים עצמם.

הישירים: ישנם מחסומים מובנים הנובעים מעצם החוק. לדוגמה: חוקי הביטוח הלאומי[5], חוקי תעבורה, חוקי הגנת הצרכן, חינוך ממלכתי, תקנות הנוגעות לביטוח בריאות ממלכתי, ותקנות וחוקים נוספים. גם אם מטרת האחרונים להסדיר ולהקל על הזקוקים לסיוע מהחוק, הם כוללים בתוכם מגבלות וסייגים לגישה החופשית לבית המשפט, כגון הפנייה לוועדות מקדמיות עם התניות בירוקרטיות שונות. דוגמאות נוספות: חוק נכי רדיפות הנאצים[6] וחוק ההתיישנות, שגורר סדרת מחסומים נוספת[7]. כדי להתמודד עם התיישנות יש צורך להכיר את החוק, היכרות שסביר כי לא תהיה נחלת אדם מאוכלוסיות חלשות. לאדם כזה אין לא ידיעה, ולא יכולת להתמודד עם סעיפים מפלים בהסכמים קיבוציים שונים, בחוזים אחידים הכוללים לעתים סעיפים שאינם חוקיים או תניות המונעות גישה למערכת המשפט. כנ"ל לגבי הסכמים קיבוציים שונים, במיוחד בנוגע לדיני עבודה, חוזים אחידים הכוללים סעיפים שאינם חוקיים או תניות המונעות גישה למערכת המשפט[8], כמו גם תקנות בנוגע לביטוח בריאות ממלכתי, חינוך ממלכתי ועוד.

העקיפים: בעלי היכולת בחברות הגדולות ובכללם ספקי השירותים ההכרחיים, כגון: טלפון, חשמל, ביטוח ובריאות, מעסיקים מחלקות משפטיות גדולות, שתפקידן הוא להרתיע את הטוענים לפגיעה בזכויותיהם. הגשת תביעה באזור גיאוגרפי שונה ממקום מגורי הטוען לזכות או הנתבע על ידי הגוף הדורסני, מקשה על האדם החלש לממש את זכויותיו, לאור מצבו הכלכלי. כך גם לגבי בעיות שפה וחוסר הבנה בסיסית, במיוחד בישראל, המוגדרת כמדינת קיבוץ גלויות, אך כמעט נטולת שופטים השולטים בשפה הרוסית, הערבית והאמהרית (כפי שעולה בענין אידלטוב באופן קיצוני[9]).

אחת הבעיות המרכזיות אצל קבוצות חלשות היא היעדר ההבנה כי מדובר באירוע או מצב בו הפגיעה היא בסיס לזכות תביעה[10]. הבדלי תרבות מהותיים במיוחד של עולים חדשים, שאינם מורגלים בהוויה ובמציאות הישראלית, יוצרים מצבים מגוחכים בהם אין האדם החלש העומד בפני בית המשפט מבין כלל מה עשה רע או מדוע הצגת מסמכים מהותיים הינה הכרחית לצורך בירור טענותיו.

בנוסף, בניגוד למקובל בתרבות המערבית בה אדם שאינו עומד על זכויותיו נחשב כאדם שאינו מוכן להלחם ולכן "מגיע לו שירמסו זכויותיו", בתרבויות אחרות, במיוחד בתרבויות המזרחיות, הגשת תביעה או התנגדות הינה הבעה של חולשה, פגיעה בהרמוניה הפנימית, אשר גורמת למחלות ולפגיעה באיזון הנפשי. חברי הקבוצות החלשות, ככל קבוצה מדוכאת, מפתחים סלידה ורתיעה מהחזקים מתוך החשש שידרסו על ידם. מכאן נוצרת תחושה, שלא ניתן להתעלם ממנה, כי המערכת מיועדת אך ורק לחזקים ואילו להם, החלשים, אין סיכוי להצליח במערכה, ולכן מלכתחילה חבל לבזבז את המשאבים המועטים העומדים לרשותם. המחסום העיקרי, למעט מחסום חוסר ההבנה באשר למהות הפגיעה וההבשלה לזכות משפטית [הפניה 8 לעיל], העומד כהר מעל כל המחסומים העקיפים הללו ומטיל צל על כולם הוא המחסום הכלכלי שיוצר במרבית המקרים את המחסומים האחרים.

לדוגמא: למרות שהמחוקק פעל רבות וחוקק אין ספור חוקים ותקנות, כגון: חוק חופשה שנתית; חוק שכר מינימום; חוק פיצויי פיטורים, שיוצרים הסכמים קיבוציים לטובת העובד החלש (בנוגע לדמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה,דמי נסיעה ועוד), ושומרים על זכויותיהם של עובדים, אין עובדים אלו מודעים לכלל זכויותיהם. אף אם הם מודעים, הרי שאין בכיסם כדי לממש את זכותם בבית המשפט. לבסוף, לעיתים גם התנהגות העומדים בראש המערכת השיפוטית, קרי השופטים, משמשת כמחסום. אי הבנת השפה, חוסר סבלנותם של השופטים, שעות עבודה רבות ועייפות החומר, כל אלו יוצרים אנטגוניזם אצל השופטים המשפיע על נכונותם ללכת לקראת החלשים ולנסות להתאים את הסביבה השיפוטית לצרכיהם[11].

חשוב לזכור, שהמחסומים הללו הם דינאמיים, שהרי הם תולדה של מאבקי כוחות אינסופיים בין אלה המרוויחים מאי מימוש זכותם של מיעוטי יכולת אלו לבין אלה העושים כל שביכולתם להסיר מחסומים אלו (בעיקר עמותות והתארגנויות וולונטריות, אך לעיתים גם שופטים בהכרעות עקרוניות). מעת לעת ,כתוצאה משינויים מבניים במערכות שונות וסיוע מסיבי של קבוצות תמיכה באוכלוסיות חלשות,מצטרפים מחסומים נוספים ונעלמים אחרים. חקירה מקיפה של כל המחסומים העומדים בפני כל תתי הקבוצות השונות מצריכה עבודה מאומצת של מספר חוקרים לאורך תקופה ארוכה.

במהלך לימודיי לתואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב, ביצעתי מחקר איכותי מצומצם, בו ערכתי תצפיות בבית המשפט השלום בתל אביב (בעיקר בחקירות יכולת במסגרת תיקי הוצאה לפועל), וראיונות אישיים של מספר משפחות הנחשבות "חלשות", על פי אמות המידה המקובלות באחת ממחלקות הרווחה באזור המרכז. במסגרת זו נשאלו המרואיינים שאלות כלליות וספציפיות לגבי דרך התנהלותם בעניינים הקשורים לחובות, לדרישות תשלום ולהזמנות לדין.

במסגרת התצפיות, עקבתי אחר התנהלות הנחקרים באולם בית המשפט, בתשובותיהם לשאלות החקירה ובאוריינותם המשפטית והפרוצדוראלית.

לנוכח ניתוח התצפיות וניתוח הראיונות עולה, כי למרות שהמחסומים המוזכרים אכן קיימים ומונעים בהכרח את הנגישות של מיעוטי היכולת לבית המשפט ולמשפט צדק, האנשים עצמם לא רואים במחסומים אלה את הסיבה למצבם ולאי הצלחתם במשפט. העובדה שאיש מהמרואיינים לא העלה את המחסומים כתירוץ למצבו הכלכלי ו/או המשפטי, מסמן לדעתי את הכיוון העיקרי בו חייבת המערכת ללכת – חינוך.

החייבים מגיעים לבית המשפט אך לא ממצים ולא מממשים את זכותם לטעון טיעוניהם עקב מחסומים בירוקרטים משפטיים, אולם כשהם נשאלים, אין הם מצביעים על מחסומים אלו כסיבה לאי הצלחתם בבית המשפט. עובדה זו מצביעה על היעדר ידיעה מוחלט. הדרך היחידה לתקן עוול זה הוא על דרך חינוך מבוגרים לזכויותיהם הבסיסיות.

איני מתיימר להסיק ממחקר קטן זה מסקנות מרחיקות לכת באשר לאופן התנהלות ההליכים בבית המשפט, ולקבוע מסמרות באשר למחסומים העומדים בפני מיעוטי היכולת בנוגע לנגישותם למערכת המשפט. אולם, בהנחה שתוצאות מחקר זה אכן יתבררו כנכונות גם במדגם רחב הרבה יותר, ניתן להציע מספר פתרונות שעיקרם העלאת המודעות בקרב מיעוטי היכולת באשר לזכויותיהם וזכאותם לבוא לבית המשפט ולהגיב משפטית לתביעות נגדם. להלן מספר רעיונות בכיוון זה, חלקם – פעולות הדורשות חקיקה וחלקם הרחבת הפעילות הוולונטרית מגופים בלתי תלויי שלטון.

מהרשויות:

-הכנסה ללימודי החובה בכל בי"ס שיעורי זכויות משפטיות.

-פיתוח שיעורי משפט ופרוצדורה למבוגרים במתנ"סים ברחבי הארץ.

-לאפשר הליך פשוט של פטור מאגרה גם ללא מיוצגים.

-הגדלה של תקציבי הסיוע המשפטי ו/או תמיכה בארגונים וולונטריים המספקים שירות כזה.

-הזרמת תקציבים נוספים ומינוי עוד שופטים בבתי משפט השלום.

-פתיחת בימ"ש מיוחד עם סדרי דין מקוצרים (בדומה לבית דין לתביעות קטנות), בו לחייבים תינתן אפשרות לטעון טענותיהם ללא פרוצדורה סדורה, עם ייצוג שלא מקרב חברי לשכת עורכי הדין, המשוחרר ממגבלות התיישנות (מעין מסגרת בוררות ייחודית).

-לפשט את טפסי התביעה והגשת בקשות רשות להתגונן באופן שלא ידרוש יעוץ משפטי מקצועי, בצירוף חוברות הסבר פשוטות וברורות.

מגופים אחרים:

-לשכת עורכי הדין תתחייב להפנות ולסבסד עורכי דין לעבודה פרו-בונו, במיוחד בפריפריה.

-פתיחת סניפי סיוע משפטי ו/או מימון עמותות בפריפריה.

-העמדת שירותי סיוע משפטי בביה"ד עצמו והקלה על המבקשים סיוע משפטי ללא תשלום.

-מינוי מתורגמנים קבועים בבתי המשפט לייעוץ ולטובת הדיונים בכל השפות הרלבנטיות.

-הגדלה של תקציבי הסיוע המשפטי ו/או תמיכה בארגונים וולונטריים המספקים שירות כזה.

מובן שרעיונות אלו דורשים ממון רב, ונכונות מצד השלטון והמחוקק לפעול לטובת חסרי המעמד והיכולת במדינה. מכאן, הסיכויים שאכן ישתנו דברים הינם אפסיים, אלא אם הדרישה תבוא מהציבור הרחב הער לסבלם של החלשים.



[1] י' זמיר, מ' סובל "השוויון בפני החוק" משפט וממשל ה (תש"ס) 165; ד' דורנר "בין השוויון לכבוד האדם" ספר שמגר (חלק א, 2003) 9. לתיאור אחר ראו ד' וינר "האמנם שוויון בפני החוק?" הארץ (16.1.1990) ב1.
[2] ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נגד קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577.
[3] מ' נגבי "שווים ושווים יותר בפני החוק" שוויון בפני החוק – דיון בנגישות לייצוג במשפט הפלילי (מכון ון ליר, 2002), עמ' 23-20.
[4] י. אלבשן "נגישות האוכלוסיות המוחלשות בישראל למשפט" עלי משפט (2005)
[5] חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.
[6] חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957.
[7] י' ויסמן "ההתיישנות והמדינה" משפטים יד (תשמ"ד-תשמ"ה) 3; י' גלעד "ההתיישנות במקרקעין – קווים לרפורמה" משפטים יח (תשמ"ח-תשמ"ט) 177; י' גלעד "והדרת פני הזקן" משפטים כב (תשנ"ג-תשנ"ד) 233; י' גלעד "התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תשמ"ט-תש"ן) 81, עמ' 142-81, 399-369; פ' אלבק "על התיישנות במקרקעין בישראל" קריית המשפט 1 (2001) 335; ר' ערוסי "התיישנות בחוק ובהלכה" תחומין 21 (2001-2000) 422.
[8] ע"א 350/54 אילני נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד י 1693
[9] ת"פ (ב"ש) 4028/98 מדינת ישראל נ' אילדטוב בן (לא פורסם, 30.3.1999)
[10]W.L.F. Felstiner, R.L. Abel & A. Sarat “The Emergence and Transformation of Disputes: Naming, Blaming, Claiming...” 15 L. & Soc’y Rev. (1980-1981) 631
[11] י' רבין Access to Justice זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית (1998).