עובדת ביקשה לצאת לפרישה מוקדמת לגמלאות בתנאי פרישה מוסכמים בהסכם קיבוצי, שתורגמו להסכם פרישה אישי; בין יתר תנאי הסכם הפרישה האישי, משלם המעסיק לפורשיו גמלה חודשית בסכום השווה לסכום הגמלה מקרן הפנסיה אילו פרש בגיל פרישה וממשיך להעביר לקרן הפנסיה את התשלומים החודשיים כאילו המשיך העובד לעבוד, עד גיל זכאות לקצבה, לפי התקנון.


התובעת סברה, כי אחד מסעיפי הסכם הפרישה הינו בגדר תנאי מפלה, שכן כאשה, תשולם קצבתה עד גיל 62 (המועד ממנו תתחיל הקצבה החודשית להשתלם על ידי קרן הפנסיה) בעוד שלפורש ישולמו תשלומים חודשיים עד גיל 67 (הגיל שממנו יתחיל הוא לקבל תשלומי פנסיה חודשיים מהקרן). כך גם יימשכו התשלומים החודשיים לקרן הפנסיה עבורו חמש שנים נוספות, מה שיקנה לגבר זכויות כספיות מקרן הפנסיה בפרישה, גבוהות ממה שתזכה להם אישה.


כיצד הסדר הפרישה היווה אפליה מגדרית אסורה?


יש לציין, כי התנאי בהסכם הפרישה האישי הסתמך על מועד תחילת קבלת תשלומי פנסיה מקרן הפנסיה על פי תקנון הקרן, והמעסיק למעשה אימץ את לוחות הזמנים הקבועים בתקנון קרן הפנסיה לתוך הסכם הפרישה, בנוסח זהה במקור לגברים ולנשים.


אלא שרק בחינה השוואתית של הסדר הפרישה לגבר ולאשה גילה כי מאחורי הנוסח האחיד הסתתרה אפליה מובנית, שנבעה למעשה מאימוצם של לוחות הזמנים האמורים בתקנון קרן הפנסיה שבו מבוטחים עובדי המעסיק.


בעקבות כך, הגישה התובעת תביעה לסעד הצהרתי שיכריז על הסעיף בהסכם הפרישה המוקדמת כסעיף מפלה וכן נדרשה השוואת תנאי הפרישה בפועל לאלו של גבר כך שהתשלומים יימשכו גם עבודה עד הגיעה לגיל 67, גם הגמלה החודשית וגם התשלומים השוטפים לקרן הפנסיה.


בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נקבע, על יסוד פסיקה קודמת (בג"צ איתנה ניב), כי הצעת פרישה שונה - מהותית - לנשים ולגברים - היא הפליה פסולה מגדרית. הובהר, כי גם הפניית הצעת הפרישה לנשים בלבד כ"העדפה לטובה" הינה אפליה מגדרית אסורה, המניחה מראש, כי אישה מעדיפה לפרוש בגיל מוקדם לגמלאות ולא למצות את זכותה לעבוד - לפחות עד גיל הפרישה לפי החוק.


על יסוד האמור קבע בית הדין, כי הוראות הסעיף - הן בהסכם הקיבוצי והן בהסכם האישי - נגועות באפליה ומיטיבות עם גברים בהשוואה לנשים, ומשכך הן בטלות.


נקבע עוד, כי כהסדר ראוי יש להביא את התובעת למצב שבו הייתה אלמלא הופלתה, כך שהסכם הפרישה שעליו חתמה נותר על כנו אך מעניק תנאי פרישה שווים לאלו של גבר פורש, בנתוני ותק בעבודה וגיל.


שינוי הסכם הפרישה בעקבות פסק הדין


הווה אומר - בהסכם המתוקן גבר ואשה בעלי ותק דומה בעבודה וגיל פרישה מוקדמת זהה, יזכו לאותם תנאים כך שגמלתם המוקדמת תשולם על ידי המעסיק עד הגיעם לגיל 67 שנה וגם התשלומים השוטפים (עובד ומעביד) ישולמו לקרן הפנסיה על ידי המעסיק עד אותו גיל לשניהם.


בעקבות קביעות פסק הדין הוגש עליו ערעור על ידי המעסיק, שהסתיים בפשרה. הפשרה הותירה על כנה את בטלות ההסדר המפלה.


בעקבות פסק הדין, פנו למעסיק פורשות נוספות שפרשו על פי ההסדר המפלה, ועל יסוד תוצאותיו הכספיות של פסק הדין השווה המעסיק את מצבן למצב פורשים ממין זכר. השוואת התנאים התבטאה בסכומים של עד 300,000 שקלים לפורשת, הכול כתלות בנתוניה האישיים של כל אישה שפרשה בתנאי אפליה.


מאז, שונה נוסח הסכם הפרישה והסעיף המפלה שנכלל בו שונה כך שההסדר בהקשר קבלת גמלה מוקדמת ותשלומים שוטפים של דמי גמלה לקרן הפנסיה יחולו באופן שוויוני על גברים פורשים ועל נשים פורשות כאחד. בהיבט זה הושוו זכויותיהן של הנשים לזכויות שהוקנו במקור לגברים.


ההליכים בעניינה של התובעת נסתיימו בסוף שנת 2012, וכעבור כשנתיים השתנה גם הסדר הפרישה כאמור.


(תע"א 7225/05, אזורי לעבודה חיפה, ע"ע 32299-01-12, ארצי לעבודה ירושלים, גרוסמן נ. צים)