באחד הימים יצא ב', קטין בן 9.5, את ביתו יחד עם חברו, והשניים רדפו אחרי כלבם שברח. המרדף הסתיים בדירה שהייתה בקרבת מקום אשר הייתה ריקה מאדם בשל היותה בשלבי בניה. השניים הסתובבו בדירה, אולם למרבה הצער, ב' שנכנס לאחד החדרים בדירה הנטושה, נפל לתוך באר בעומק של כ- 5 מטרים שהייתה פתוחה, טבע וקיפח את חייו. הכיצד זה ייתכן שבנינו הקטין מצא את מותו עקב נפילה לבאר פתוחה בתוך דירת מגורים, שאלו את עצמם הוריו, והם החליטו להגיש תביעה משפטית נגד עיריית ירושלים.


עיריית ירושלים מצדה טענה כי אין כל סיבה להטיל עליה אחריות למקרה, שכן הדירה כלל לא באחריותה, אלא באחריותם של בעליה, והיא צירפה את בעלי הדירה לתביעה כנתבעת בהודעת צד שלישי (תביעה על תנאי). בעלי הדירה הבהירו מצידם כי שבוע ימים לפני טביעת הקטין התמוטט קיר תומך בקרבת ביתם, אשר הביא לקריסת מערכת הניקוז שבאחריות עיריית ירושלים וכתוצאה מכך הבאר הוצפה (כבר אמרנו שסיבת הפטירה הייתה טביעה).

 

העירייה ובעלי הדירה ישלמו פיצויים


התיק הובא בפני כבוד השופט עבאס עאסי ונוהל הליך הוכחות במסגרתו עלה כי לאחר קריסת הקיר הורתה עיריית ירושלים על פינויים של 21 משפחות כולל בעלי הדירה בה אירע האסון. כמו כן, עלה כי בסמוך לאחר קריסת הקיר נערך סיור מטעם העירייה, אולם הבאר לא אותרה על ידי המסיירים. בית המשפט פסק כי במסגרת הסיור שנערך על ידי עיריית ירושלים, היה עליה (ועל אנשי המקצוע מטעמה) לאתר את הבאר הפתוחה והמוצפת ולמנוע את הסכנות הכרוכות בקיומה (הריסתה, אטימתה וחסימת הגישה אליה).

 

בית המשפט גם היה ער לרשלנותם של בעלי הדירה אשר גם הם ערכו סיור בדירה לאחר קריסת הקיר ואף איתרו את הבאר הפתוחה, אולם כל שעשו בנדון היה להניח קשר מעץ על פתח הבאר. יחד עם זאת, הבהיר בית המשפט, בנסיבות העניין השימוש באמצעי זה הייתה רשלנות בפני עצמה, שכן הקרש לא היה חזק דיו כדי לשאת את משקל גופו של המנוח (שכאמור היה בן 9.5 שנים) שאינו גבוה. לפיכך, האחריות לתאונה חולקה בין עריית ירושלים לבעלי הדירה ביחס שווה.


בסופו של דבר נפסק כי על עיריית ירושלים ועל בעלי הדירה לשלם ליורשיו של ב' סך כולל של למעלה מ- 1,100,000 ₪, וזאת לאחר ניכוי אשמם התורם של הורי המנוח בשיעור של שליש וזאת מכיוון שהפרו את חובת ההשגחה והפיקוח על בנם המנוח.