זיכוי בעבירת העסקת עובדים זרים

בית הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


פ’ 1008/08

השופט, חיים ארמון
בפני:


מדינת ישראל
בענין:

המאשימה
ע"י עו"ד מוחמד ספורי


נגד

יעקב שלמון


הנאשם
ע"י עו"ד דודי וייס

ממשרד ש. אלמקייס- נהריה

ה כ ר ע ת ד י ן



1. בפתח הדברים אודיע, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (שייקרא להלן: "החסד"פ"), כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.



2. בכתב האישום מיוחסת לנאשם עבירה על סעיף "2(א)(1)(2)" לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 (שייקרא להלן: "החוק"), בכך שביום 16/1/03, העסיק שלא לפי היתר כדין שני עובדים זרים שפרטיהם נרשמו בכתב האישום.



3. בטרם הגשת כתב האישום נמסרה לנאשם הודעת תשלום קנס מנהלי, אלא שהנאשם ביקש להישפט, ולפיכך - הוגש כתב האישום.



4. משהוגש כתב האישום, נערכה ישיבת הקראה בפני השופטת אורית יעקבס. הנאשם כפר באשמה והתיק הועבר אלי לשמיעת ההוכחות.







הערות בענין עובדות המקרה


5. בטרם אפנה לפרט את עובדות המקרה, ברצוני להעיר מספר הערות.



6. למעשה, אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית של ממש. כל אחד מהעדים העיד על חלק מההיבט הכללי של העובדות, החלק שהיה ידוע לאותו עד, ועליו הוא העיד - כמובן - מזווית הראיה שלו. צירוף כל העדויות, והשוואתן למסמכים הכתובים שהוגשו - מעלה את התמונה המלאה, אשר הגם שהיא מעט מסובכת - היא ניתנת להבנה ואין היא סותרת את עדותו של מי מעדי הצדדים.



7. כל אחד מארבעת העדים הראשונים (שלושת עדי המאשימה והנאשם עצמו) - נתקלו בעובדות ובמסמכים שלא ידעו להסביר אותם. המצב נראה מעורפל מאד, עד אשר הגיע העד החמישי (מר אליהו בן נון, שהעיד מטעם הנאשם וייקרא להלן: "אלי"), אשר הכיר את הענין טוב יותר מכל שאר העדים, ומסר הסבר שיש בו כדי להבהיר לפחות חלק מהתמיהות שהעדים האחרים לא ידעו לפתור.



8. התמונה הכוללת המצטיירת משלל הראיות, מצביעה על כך שכפי הנראה - הודעת תשלום הקנס שנמסרה לנאשם - ולאחר מכן כתב האישום, הוגשו בשל כשל בירוקרטי חמור אצל המאשימה. נראה שיד ימין של המאשימה אינה יודעת מה עושה יד שמאל שלה, ושתי הידיים אינן יודעות מה דובר הפה של המאשימה).



ראיית הנאשם כמי שעבר עבירה מנהלית, ולאחר מכן - האשמתו באישום פלילי, נובעות למעשה מצרוף של נסיבות שאינו רחוק מלהיות זכאי לתואר - קפקאי (אם כי, כמובן, מדובר בנסיבות קודרות פחות מאלה שסופרו על ידי פרנץ קפקא המקורי).



אותו צרוף נסיבות, אשר כולו נגרם בעטיה של המאשימה ועובדיה, הביא למעשה לכך שהמאשימה בחרה לראות את הנאשם כעבריין, וזאת - כאשר למעשה לא היתה לנאשם כל דרך אחרת שהוא היה יכול לנהוג בה.



9. מהעובדות עולה כי המצב שתואר על ידי אלי אינו ייחודי לנאשם, אלא משקף מצב שהיה קיים בעת הרלוונטית לאישום (במחצית השניה של שנת 2002 ובמחציחת הראשונה של שנת 2003). איני יודע אם הדברים עדיין אקטואליים לגבי חקלאים אחרים שנראים על ידי המאשימה כאילו הם עבריינים בשל אותה השתלשלות בירוקרטית שהנאשם נקלע אליה (ולא ברור לי למה האישום נגד הנאשם הוגש רק כחמש שנים לאחר תאריך ה"עבירה" המיוחסת לו), אך אם אכן יש גם חקלאים אחרים שעומדים באותו מצב - מומלץ למאשימה לבחון היטב את ענייניהם של אותם חקלאים, כדי שלא להתעמר בהם לשווא.



10. מכאן - אפנה לפרט את העובדות שאותן אני קובע.





עובדות המקרה יובאו להלן, בארבעה פרקים



פרק ראשון - מספר פרטים על הנאשם



11. הנאשם הוא חקלאי, תושב שדה אילן. משקו של הנאשם כולל שטחי גידול של פרחים וכן רפת.



12. העבודה במשקו של הנאשם מצריכה יותר מאדם אחד, ומאז שאביו של הנאשם התבגר ואינו יכול לעבוד במשק - נזקק הנאשם להעסיק עובדים שכירים.



הנאשם קיבל היתר להעסיק עובדים זרים, כבר בשנות ה-90’ של המאה ה-20, והוא אכן העסיק עובדים זרים, בהתאם להיתרים שניתנו לו.



13. ביום 31/3/02, קיבל הנאשם אישור מאת שירות התעסוקה, להעסיק 3 עובדים זרים בחקלאות. ההיתר היה בתוקף עד יום 31/3/03, והיה מותנה בקבלת אשרת כניסה מאת משרד הפנים. בנוסח ההיתר נאמר, בין השאר, כי העובדים יהיו רשאים להתחיל בעבודתם, רק לאחר שהוטבעה בדרכונם האשרה המתאימה על ידי משרד הפנים; אשרה מסוג ב-1 (שהיא היתר עבודה בישראל).





פרק שני - שיטת קבלת ההיתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות, כפי שהיתה עד שנת 2003



13. הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו עוסקות בשיטת קבלת ההיתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות, כפי שהיתה נהוגה בישראל עד שנת 2003. לפי חלק מהעדויות, השיטה השתנתה בשנת 2003, אך מאחר שממילא לצורך האישום שבפני אין משמעות למה שהשתנה לאחר מכן - אקבע כאן עובדות בענין אותה שיטה שהיתה נהוגה עד שנת 2003. (במאמר מוסגר אעיר כי אני מקוה שאכן חל שינוי באותה שיטה).



14. חקלאי שביקש להעסיק עובדים זרים, היה אמור לפנות תחילה למשרד החקלאות, ולקבל מהם אישור המופנה אל שירות התעסוקה.



15. עם האישור מאת משרד החקלאות, היה החקלאי אמור לפנות אל שירות התעסוקה ולבקש היתר להעסקת עובדים זרים.



16. שירות התעסוקה קבע אם הוא מתיר לחקלאי להעסיק עובדים זרים, ומה מספר העובדים שיהיה מותר להעסיק אותם.



17. לאחר קבלת האישור משירות התעסוקה, היה החקלאי אמור לפנות לחברת כח אדם, אשר יש לה היתר לעסוק בהבאת עובדים זרים לישראל. נסיונות של חקלאים להביא עובדים זרים לישראל שלא באמצעות חברת כח אדם - נתקלו בסרוב של משרד הפנים לשתף עמם פעולה, באשר משרד הפנים העדיף לעבוד מול מספר מצומצם של חברות, ולא מול מספר רב של מעסיקים.



18. חברת כח האדם שהחקלאי פנה אליה, פעלה בשמו על פי יפוי כח נוטריוני. בהסתמך על אותו יפוי כח, פעלה חברת כח האדם בחו"ל (בענייננו - בתאילנד), איתרה עובדים שהיו מעוניינים לעבוד בחקלאות בישראל, ו"שידכה", שמית, בין אותם עובדים מיועדים, לבין לקוחותיה של חברת כח האדם, שהיו אמורים להיות מעסיקיהם. מספר העובדים שהיו מיועדים לכל חקלאי שהוא לקוח של חברת כח האדם, היה לכל היותר כמספר העובדים שנכלל בהיתר שניתן מאת שירות התעסוקה.



19. מנגד, פעלה חברת כח האדם אל מול משרד הפנים, כדי לקבל בעבור העובדים המיועדים אשרה מסוג ב-1.



חברת כח האדם שלחה למשרד הפנים, עוד מחו"ל (תאילנד), רשימה של כל העובדים המיועדים להגיע, ביחד עם פירוט של החקלאים שאצלם הם אמורים לעבוד. אולם, משרד הפנים לא רשם את הפרטים האמורים בטרם הגעת העובדים לישראל.



20. עם הגעת העובדים לישראל, לאחר הביקורת הבטחונית, הם התייצבו בתור ביחד עם נציגי חברת כח האדם, לפני המשרד של משרד הפנים בנתב"ג. מדובר במשרד בשטח של 4X3 מטרים הכולל מדפים עם קלסרים רבים, כסא אחד, מצלמה ידנית ופקידה אחת. שם היה על פקידת משרד הפנים לרשום את פרטיו של כל אחד מהעובדים, לרשום את פרטי מעסיקו המיועד, ולהחתים בדרכונו אשרה מסוג ב-1, שבה נרשם שמו של המעסיק המיועד (כפי הנראה, היה עליה גם לצלם כל אחד מהעובדים, אך אני נמנע מלקבוע זאת, בהעדר עדות ישירה בענין זה).



21. לאחר קבלת החתמת האשרה המיוחלת בדרכון, היו אנשי חברת כח האדם מסיעים את העובדים אל המעבידים המיועדים שלהם.



22. הנוהל (המסורבל) שתואר בסעיפים 21-14 לעיל, התקיים בעת שהכל התנהל כשורה. כפי שאראה להלן, לא תמיד הכל התנהל כשורה.



23. בטרם אפנה לתאר את ההתרחשויות הנוגעות לאישום, אציין עוד שתי עובדות, שאינן נוגעות לנהלים בדבר קבלת ההיתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות, אלא נוגעות לאופן שבו נהגו לאחר מכן. האחת בקשר לדרכוני העובדים הזרים, והשניה - בקשר לשיטת הביקורת של פקחי משרד התמ"ת. אלה הציונים העובדתיים:



א. דרכוניהם של העובדים הזרים נשמרו אצל חברת כח האדם. אצל העובדים הזרים עצמם (אולי גם אצל מעסיקיהם), נותרו רק תצלומי הדרכונים או כרטיסי עובד עם פרטים מהדרכונים. החברה השתמשה בדרכונים כדי לקבל אישורים ממשרד הפנים על שינויים באשרות, כגון העברת עובד ממעביד אחד למעביד אחר וכד’.



ב. בעת שפקחי משרד התמ"ת ערכו ביקורות במקומות עבודה כדי להבטיח את אכיפת החוק, אם הם לא מצאו דרכון או תצלום שלו עם חותמת של אשרה על שמו של המעביד באותו מקום עבודה, הם נהגו להתקשר בטלפון לשלוחת משרד הפנים בנמל חיפה, העבירו טלפונית את פרטי העובד, וקיבלו - טלפונית מפקידי משרד הפנים, תשובה בשאלה אם אותו עובד רשאי לעבוד בישראל (במקרה שהתברר שלא - העובד נעצר על ידי שוטר), ואם כן - מי המעביד הישראלי הרשאי להעסיק את אותו עובד. אם התברר לפקחי משרד התמ"ת שלפי התשובה הטלפונית ממשרד הפנים, המעביד באותו מקום אינו זה שרשאי להעסיק את אותו עובד, די היה בכך כדי למסור לו הודעת תשלום קנס מנהלי. בירור בכתב עם משרד הפנים, נעשה רק בשלבים מאוחרים יותר, אם היתה פניה לביטול הודעת הקנס או בקשה להישפט.



פרק שלישי - הקשר בין הנאשם לבין העובדים שעבדו אצלו ביום 16/1/03. עיקרו של הפרק נסב על ארועי יום 27/6/02 בנתב"ג, והמשכו - במעמקי הבירוקרטיה הישראלית



25. כאמור לעיל, הנאשם קיבל היתר שיצא מאת שירות התעסוקה ביום 31/3/02, להעסקת 3 עובדים זרים, היתר שהיה בתוקף עד יום 31/3/03.



26. בהתאם לנוהל שהיה נהוג אז, כמתואר לעיל, פנה הנאשם לחברת כח אדם כדי שיטפלו בעבורו בהבאת 3 עובדים זרים לעבוד במשקו. הנאשם פנה אל אלי (שנזכר לעיל) אשר בשנת 2002 היה המנהל של חבר כח האדם "כ.א.ן. המזרח בע"מ" ושל חברת כח האדם "אופירם בע"מ". (נראה שאלי פעל בשתי החברות במקביל, תוך עירוב בין עסקיהן).



27. במועד מסויים, שלא הוברר, אך היה בטרם יום 27/6/02, שהה אלי בתאילנד, ופעל לשם איתור עובדים בעבור לקוחותיו - כולל הנאשם.



אלי איתר בעבור הנאשם 3 עובדים, לרבות שני העובדים שנזכרו בכתב האישום, שהם: מר Chakkrit Thepsena (שייקרא להלן: "צ’קריט") ומר Hathong Sa-nga (שייקרא להלן: "סנגה").



28. פרטי שלושת העובדים שאותרו על ידי אלי בעבור הנאשם, היו רשומים כעובדים שמיועדים לעבוד אצל הנאשם, ברשימה שאלי שלח למשרד הפנים עוד מתאילנד, בטרם יום 27/6/02.



באותה רשימה נכללו 47 עובדים, שהיו מיועדים לעבוד אצל 14 מעבידים שונים בענף החקלאות. הרשימה כללה את כל הפרטים הבאים: שמו המלא של כל אחד מהעובדים, מספר הדרכון, שמו של המעביד המיועד לכל אחד מהעובדים, מספר ההיתר שהוא קיבל לשם העסקתם, ומספר העוסק המורשה של המעביד.



29. כאמור לעיל, משרד הפנים לא השתמש ברשימות שהוא קיבל מאלי כדי "לשדך" בין העובדים שאמורים להגיע ארצה לבין מעבידיהם המיועדים, אלא המתין לבואם של העובדים.



30. ביום 27/6/02, נחתו בנתב"ג 470 עובדים זרים שהיו מיועדים לעבוד בחקלאות, ואשר הובאו לישראל על ידי 3 חברות כח אדם שונות. אותם 470 עובדים, כוללים את 47 העובדים שהובאו לישראל באמצעות אחת מחברותיו של אלי.



31. הפקידה שעבדה באותו יום במשרד הרלוונטי של משרד הפנים בנתב"ג היתה גב’ פרידה עומסי. הוטל עליה לעסוק בכל המלאכות האמורות בסעיף 20 לעיל, ביחס לכל אחד מ-470 העובדים הזרים שהגיעו באותו יום.



לאחר מספר שעות עבודה (בתנאי הצפיפות שפורטו בסעיף 20 לעיל), הגיעה גב’ עומסי למסקנה שהיא אינה יכולה לעמוד במטלה. במשך מספר שעות היא הצליחה להשלים את המטלה רק לגבי כ-20 עובדים מתוך ה-470 שהגיעו, כאשר מאות עובדים עדיין המתינו מחוץ לחדר שלה.



לפיכך, החליטה גב’ עומסי לפעול בדרך אחרת, לשם קיצור הזמן.



היא החליטה שלא להתייחס ל"שידוך" שנעשה על ידי חברות כח האדם בין העובדים לבין המעסיקים המיועדים שלהם, אלא להחתים בדרכוניהם של העובדים אשרות כך שעל שמו של כל מעביד יירשמו מספר עובדים בהתאם למספר העובדים בהיתר שהוצא בעבורו, אך זאת - מבלי להתייחס לשמות העובדים.



בהתאם לכך, עיינה גב’ עומסי לגבי כל מעביד רק במספר העובדים שנרשם בהיתר שהוא קיבל, וכל פעם קראה למספר עובדים מבין הבאים בתור בהתאם למספר העובדים שהיה רשום בהיתר, החתימה בדרכוניהם אשרה הכוללת את שמו של המעביד שלגביו התייחס ההיתר, וכל זאת, מבלי שהיה קשר ומבלי שהיה מיועד להיות קשר בין העובדים הספציפיים לבין אותו מעביד.



גב’ עומסי סיכמה עם נציגי חברות כח האדם (כולל עם אלי), שהעובדים שהגיעו ישובצו בהתאם למקומות העבודה ולמעבידים שאליהם הם היו מיועדים, וכי לאחר מכן - ידאגו חברות כח האדם להגיש בקשות לשינוי השמות, כך שכל עובד אכן יירשם אצל המעביד שאצלו הוא עובד בפועל (ושאצלו הוא היה מיועד לעבוד).



הנוהל האמור שסוכם בין גב’ עומסי לבין נציגי חברות כח האדם, אושר על ידי רכזת עובדים זרים במשרד הפנים, גב’ סופיה מלובצקי.



32. בשל אותו נוהל שהונהג על ידי גב’ עומסי ביום 27/6/02, נרשמו העובדים שהיו מיועדים לעבוד אצל הנאשם - כאילו שאושר להם לעבוד אצל מעבידים אחרים. צ’קריט נרשם כאילו שאושר לו לעבוד בקיבוץ עין חרוד, וסנגה נרשם כאילו שאושר לו לעבוד אצל חברת "ב.א. - חברה לשיווק תוצרת חקלאית" בכפר קיש. (לא הוברר מי נרשם כמעבידו של העובד השלישי. העובד השלישי, לא הגיע לעבוד אצל הנאשם (על פי ניסוחו של אלי, הוא היה "ברחן"), ושני הצדדים - בצדק - לא התייחסו אליו).



33. נציגי חברת כח האדם שבניהולו של אלי - דאגו להסיע את צ’קריט ואת סנגה אל הנאשם. הנאשם קיבל אותם, והחל להעסיק אותם במשקו.



34. בשבועות שלאחר יום 27/6/02, עסק אלי בעריכת רשימות לשם השבת המצב על כנו; כלומר, היה עליו לבדוק מי נרשם כמעסיק של כל אחד מ-47 העובדים שהובאו על ידי חברתו, ולהגיש בקשות למשרד הפנים כדי לשנות את הרישום, משמו של המעסיק שנרשם כמעסיק, בשל תנאי הלחץ ששררו ביום 27/6/02 והחלטתה דאז של גב’ עומסי, לשמו של המעסיק האמיתי.



35. הבקשה המקורית לשינוי שמותיהם של המעסיקים של צ’קריט ושל סנגה מהשמות שנרשמו לשמו של הנאשם, הוגשה על ידי אלי למשרד הפנים - ביום 9/8/02.



לאחר מכן, החלו עיצומים במשרד הפנים, ולא היתה קבלת קהל, כך שאלי לא הצליח לברר מה עלה בגורל הבקשה שהוא הגיש ביום 9/8/02.



העיצומים נמשכו עד אוקטובר 2002. לאחר חלוף העיצומים, ומשאלי לא קיבל תשובה על הבקשה שהוגשה ביום 9/8/02, שב אלי למשרד הפנים, והגיש = ביום 24/10/02 - בקשה חדשה.



36. התגובה הראשונית לבקשה יצאה ממשרד הפנים ביום 16/12/02. תגובה זו היתה במכתבן של גב’ סופיה מלובצקי, רכזת עובדים זרים ביחידת העובדים הזרים בנתב"ג, ושל גב’ פרידה עומסי (מכתב נ/4).



ממכתב נ/4 עולה לכאורה כי מדובר בהליך שגרתי שנקרא על ידי משרד הפנים "איזון תיקי מעסיקים". המכתב הוא למעשה מכתב מובנה, מודפס מראש, אשר מה שנרשם בו בכתב יד נוגע רק לנמען (במקרה שלנו - חברת "אופירם" בניהולו של אלי), לתאריכים ולמספר התיקים שנבדקו.



כך נרשם במכתב נ/4:

"לכבוד: חב’ אופירם

הנדון: איזון תיקי מעסיקים

1. עד לתאריך 16.12.02 נבדקו 14 תיקי מעסיקים שיפו את כח חברתכם.

2. מתוצאות הבדיקה נמצאו הנתונים הבאים (ראה המצ"ב).

3. נא התייחסותכם לממצאים.

4. ברצוננו להפגש עמכם בתאריך 19.12.02 יום ה’ שעה 9:00 לצורך איזון התיקים שנבדקו עד כה.

5. אנא אשרו קבלת הודעה זו ....".

[הגופן שנחזה לעיל להיות בכתב יד - משקף רישום במקור בכתב יד - ח"א].



למכתב נ/4 צורפו פרטים לגבי 14 לקוחות של חברתו של אלי, כולל לגבי הנאשם.



מכאן ניתן להיווכח שמדובר אצל משרד הפנים בנוהל שאינו בלתי מצוי - נוהל של "איזון תיקי מעסיקים".



37. כמצוטט לעיל, נציג חברתו של אלי זומן אל משרד הפנים ליום 19/12/02, ואלי התכוון להגיע למשרד הפנים לשם הפגישה המיועדת, אלא שכרגיל במקומותינו - שוב פרצו עיצומים במשרד הפנים, ולא היתה קבלת קהל. לפיכך, הפגישה לא התקיימה.



העיצומים במשרד הפנים נמשכו לפחות עד חודש פברואר 2003, כך שכל אותו זמן לא היה ניתן להביא לשינוי השמות של המעסיקים כדי שהרישום ישקף את המעסיק האמיתי, במקום המעסיק שנרשם כמעסיק רק בשל תנאי הלחץ ששררו ביום 27/6/02.



38. בינתיים, ביום 16/1/03, נערכה במשקו של הנאשם הביקורת שבעקבותיה הוצאה הודעת תשלום הקנס המנהלי ולאחר מכן הוגש כתב האישום שבפני. על אותה ביקורת - יסופר בפרק הבא.



39. במהלך חודש אפריל 2003 (בטרם יום 13/4/03), סנגה שתה לשכרה ובשל כך חל עיכוב בחליבתן של הפרות ברפתו של הנאשם. הנאשם כבר לא רצה להעסיק את סנגה, הוא שוחח עם אלי, ואלי העביר אותו לעבוד במקום אחר.



מאחר שממילא שמותיהם של העובדים טרם נרשמו על שמות המעסיקים האמיתיים, בשל השתלשלות העניינים שפורטה לעיל - דאג אלי להעביר עובד זר אחר להיות מועסק אצל הנאשם, ובמסמכים שאלי העביר למשרד הפנים החל מיום 13/4/03 ואילך - נרשם שמו של העובד האחר ביחד עם שמו של צ’קריט, כמי שאמור להיות רשום כעובד אצל הנאשם.



40. לאחר פניות נוספות של אלי למשרד הפנים, במהלך החודשים אפריל ויוני 2003, ולאחר שחלף זמן נוסף, בוצע סוף סוף בחודש אוגוסט 2003, התיקון המיוחל ברישום שמות המעסיקים מבין לקוחותיו של אלי. משרד הפנים הוציא רשם את שמות העובדים בהתאם לשם המעסיק הנכון, באופן רטרואקטיווי. בהתאם לכך, לגבי צ’קריט נרשם הנאשם כמי שהיה מעסיקו הראשון שעל שמו נרשמה אשרתו של צ’קריט. מכאן עולה שאילו סנגה לא היה מועבר לעבוד במקום אחר - היה נרשם אישור דומה גם לגבי סנגה. אלא שמשבעת הרישום סנגה כבר לא היה בטיפול חברת כח האדם של אלי, נותר הרישום המקורי (השגוי) על כנו, וסנגה נותר רשום כמי שהאשרה שלו היא של החברה שנרשמה על ידי גב’ עומסי, עוד ביום 27/6/02, מבלי קשר למציאות.



אעיר כי העובד האחר, שהגיע לעבוד אצל הנאשם, אכן נרשם על שמו, והנאשם חוייב לשלם את האגרה בגינו.



41. כאן, למעשה, תם פרק זה, אך אני סובר שלא אעשה את מלאכתי נאמנה אם לא אציין כאן, כהמשך לתיאור כשלי הבירוקרטיה שלעיל, את המסקנות העולות מכך, שגם הן קשורות, למעשה, לחלק העובדתי של הכרעת דין זו, שכן אין מדובר במסקנות משפטיות, אלא במה שניתן להסיק על עובדות - מהעובדות שנקבעו לעיל. על כן, אוסיף עוד עניינים עובדתיים הנוגעים לאותה בירוקרטיה.



42. מהאמור לעיל עולה כי המאשימה (מדינת ישראל) באמצעות משרד הפנים, לא גילתה כל ענין ממשי בכך שהעובדים הזרים שהגיעו לישראל מתאילנד ביום 27/6/02, אכן יירשמו כראוי תוך זיקה למעסיקיהם הנכונים. המאשימה היא שיזמה את ההסדר שנעשה ביום 27/6/02, כך שבאופן מודע נרשמו עובדים זרים מסויימים כאילו הם עובדים אצל מעסיקים מסויימים, מבלי שהיה כל קשר בין הרישום לבין המציאות. המאשימה אמנם סיכמה עם חברות כח האדם, שהן יגישו בקשות לשם תיקון הרישומים, אך במשך חודשים רבים לא דנה בבקשות שלהן.



אתרע מזלו של הנאשם והביקורת נערכה אצלו בפרק הזמן שבו הרישום טרם הוסדר.



43. האנדרלמוסיה ששררה בענייני רישום העובדים הזרים, הגיעה לדיון גם בועדה לבעיית עובדים זרים של הכנסת. בישיבת הועדה מיום 17/6/03, אשר אמנם יוחדה לבעיית העובדים הזרים בענף הבניה, נאמרו גם דברים שהם רלוונטיים לענייננו, ואצטט כאן חלק מהם.



שר התמ"ת (דאז) מר אהוד אולמרט, אמר באותה ישיבה, בין השאר, את הדברים הבאים:

"... הגעתי לנושא הזה לפני כחודש וחצי, כשהיינו צריכים להחליט לגבי השאלה ... מה אנו עושים לגבי שירות התעסוקה. כשהגעתי לענין התברר שהוא שובת חצי שנה ולא מוציא היתרים, ויש בעיה איך אנו מיישבים זאת ... אנו לא יכולים בגלל בעיות יחסי עבודה, לחדש את ההיתרים. יש חשש שאנשים יהיו במצב שאנו בפועל נותנים לו גושפנקא של שהות בלתי חוקית. ... נקבעה גם המסגרת של מספר העובדים בעבודות קבלניות בבניה ומספר העובדים בחקלאות ...

עובדי שירות התעסוקה הכריזו כבר לפני חודשים ארוכים על עיצומים ... כי למינהלת לעובדים זרים הם מתנגדים והם לא היו מוכנים להשלים עם קיומה. ... הם לא היו מוכנים לשתף פעולה. ... הבלאגן שקיים בענין הזה בלתי נסבל ... יש שינויים שאנו רוצים לעשות וגורמים במשק הציבורי שלא מוכנים לכך מטילים עיצומים וגוררים אותנו לאנדרלמוסיות לא קטנות. זה קרה לנו גם עכשיו עם השביתה הכגללית ... בעיה זו נמשכת הרבה זמן. כתוצאה מכך, אי אפשר היה להוציא את ההיתרים. כתוצאה מכך, נוצרו חלק מהפלונטרים. אין ויכוח על כך. ...".



לאחר מכן, דיבר מר אפרים כהן, ראש מנהלת עובדים זרים במשרד התמ"ת, ואמר, בין השאר, כך:

"... כתוצאה מהתהליך הבירוקרטי בשירות המדינה, לא הוצאו היתרים ב-2002 ... התהליך הבירוקרטי הזה גרם לכך שבאמת לא הוצאו היתרים חוקיים ...

... כשאני כעובד מדינה נותן היתר, זה שטר ... צריך לכבד אותו. ... אנו צריכים למצוא דרך ... למצוא נוסחה מתאימה איך לתת מענה לאזרח שמקבל אישור מדינה למכסת עובדים זרים. אם יש לו עובדים לא חוקיים , צריך לעשות את ההסדרה החוקית כדי להעביר אותם ולהחתים את הדרכון. מר גדז’ ראש מנהל האוכלוסין נערך עכשיו על מנת להחתים את האשרות בדרכונים ולהוציא כרטיס מגנטי לכל עובד כדי לעשות פעם אחת סדר. היום, הייתי אומר בוודאות מוחלטת, שאין כמעט עובדים זרים שנמצא בידם איזה שהוא סידור שהוא חוקי במדינת ישראל. שירות התעסוקה היה בעיצומים, ומאריכים אוטומטית. ... לחקלאים הארכנו אוטומטית.

... לכן אין ברירה וצריך לעשות סדר במערכת הזו. ...



מכאן, שכאשר נציגי המאשימה (נציגי הרשות המבצעת) הופיעו ליתן דין וחשבון בפני הרשות המחוקקת המפקחת עליהם, הם ידעו היטב כי המצב בתחום ההיתרים לעובדים הזרים (כולל בענף החקלאות), הוא מצב של "בלאגן ... בלתי נסבל", כניסוחו של מי שהיה אז שר התמ"ת, אהוד אולמרט.



פרק רביעי ואחרון - הביקורת במשקו של הנאשם, ביום 16/1/03, ומקצת מה שהיה לאחריה


44. ביום 16/1/03, הגיעו למשקו של הנאשם פקחי משרד התמ"ת, מר יצחק ברבי, מר אבי וקנין ומר איציק מלול. באותו זמן, כאמור לעיל, העסיק הנאשם את שני העובדים שנזכרו בכתב האישום; כלומר את צ’קריט ואת סנגה. שניהם היו מיועדים מראש להיות רשומים כעובדים שלו, והם היו אכן נרשמים כך, אלמלא החליטה גב’ עומסי את אשר החליטה ביום 27/6/02, או לפחות היו נרשמים לאחר מכן כעובדים של הנאשם, אילו עובדי משרד הפנים היו מקבלים קהל ומאפשרים לאלי להביא את הענין אל סיומו, כפי שניסה מאז יום 9/8/02.



45. הנאשם לא היה במשקו בעת ביקורם של הפקחים. הפקחים שוחחו עם צ’קריט, ובהמשך (בהתאם לנוהל האמור בסעיף 23ב’ לעיל), טלפן מר וקנין אל שלוחת נמל חיפה של משרד הפנים, ושם נאמר לו ששני העובדים רשומים כעובדים של מעבידים אחרים (אלה שנרשמו באורח שרירותי על ידי גב’ עומסי, ביום 27/6/02, כאמור לעיל). מר וקנין רשם את הפרטים של העובדים ושל מה שנמסר לו ממשרד הפנים, ברשימה (מ/4). מר ברבי רשם הודעה שנגבתה מצ’קריט (שידע קצת להתבטא בעברית, בעוד שמר ברבי ידע קצת להתבטא בתאילנדית).



46. הדברים שנמסרו טלפונית למר וקנין מאת משרד הפנים בענין רישום מעסיקיהם של צ’קריט ושל סנגה, נראו לו כקדושים. (אני מניח שכשהוא התבטא בלשון זו בעדותו הוא לא התכוון לקדושה של ממש, אלא לכך שמה שנמסר טלפונית ממשרד הפנים - מחייב את משרד התמ"ת). לפיכך, הגיע משרד התמ"ת למסקנה שהנאשם מעסיק את צ’קריט ואת סנגה ללא היתר כדין.



47. הנאשם הוזמן להיחקר במשרד התמ"ת, ביום 23/6/03. במועד זה, נגבתה ממנו הודעה לאחר אזהרה, על ידי המפקח מר שי טל. בעת חקירתו, מסר הנאשם כי כל הכרוך בהעסקת העובדים נעשה על ידי חברת אופירם (אחת החברות שבניהולו של אלי). לאחר שמשום מה שלל הנאשם את ידיעתו על כך שצ’קריט וסנגה אינם רשומים כעובדים שלו (שלילה שברור שהיא אינה נכונה), אמר הנאשם כך:

"ידעתי זאת והדרכונים של העובדים נמצאים במשרד הפנים מחודש אוקטובר על [מנת] לשנות את שינוי שם מעסיק. מצורף בזאת בקשות חוזרות ונשנות על מנת לבצע את השינוי אך עדיין לא התקבלה תשובה ממשרד הפנים.".



כלומר - הנאשם אכן ידע שהעובדים אינם רשומים על שמו, ידע כי במשך חודשים רבים החברה של אלי מנסה להסדיר את הרישום במשרד הפנים, אך משרד הפנים עוד לא השיב (משרד הפנים - כאמור לעיל - התפנה לבצע את השינוי רק בחודש אוגוסט 2003).



48. במועד מסויים (שלא הוברר) - שלח משרד התמ"ת לנאשם הודעת תשלום קנס מנהלי בגין העסקתם שלא כדין, כביכול, של צ’קריט ושל סנגה. הנאשם הגיב במכתב שלו (מ/7), מיום 27/10/04, שבו טען כי תמיד פעל כדין, באמצעות חברות כח אדם מסודרות, אך לא שכנע את משרד התמ"ת לבטל את הקנס המנהלי. לפיכך, ביקש הנאשם להישפט, ומספר שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הצליחה המאשימה להתארגן כך שאכן הוגש כתב האישום שבפני.





מהות האשמה המיוחסת לנאשם



49. כאמור לעיל, בכתב האישום מיוחסת לנאשם עבירה על סעיף "2(א)(1)(2)" לחוק.



סעיף כזה אינו קיים, כך שאני מניח שכוונת המאשימה היתה לעבירה הן על פסקה (1) והן על פסקה (2) בסעיף 2(א) לחוק.



50. עם זאת, כדי להבין את המצב המשפטי, נכון להתעכב זמן מה על חלק מההיסטוריה התחיקתית של סעיף 2(א) לחוק, וסעיפים אחרים הקשורים אליו. שכן, לענין זה יש חשיבות מרבית בקשר לעצם האישום כנגד הנאשם, ולדעתי, באי כחם של שני הצדדים לא הבחינו בכך.



מובן שלא אסקור כאן את כל ההיסטוריה של החוק ושל סעיפיו השונים, אך אביא את המצב התחיקתי, הרלוונטי למועד האישום.



51. בתקופה שאחרי תיקונו של החוק בשנת תש"ס, לקראת שנת התקציב 2000, כלל החוק, לפני סעיף 2, את סעיפים 1 עד 1יא (פרקים א’ עד ד’ של החוק). סעיפים 1א עד 1יא עסקו בתנאים לקבלת היתר להעסקת עובד זר ולצורך בקבלת ההיתר מאת שירות התעסוקה. ההיתר שנדרש היה לפי סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959 (שייקרא להלן: "חוק שירות התעסוקה"), סעיף אשר באותה עת, לגבי עובדים שאינם ישראלים, קבע כי חלה "זיקת חובה" ללשכת התעסוקה וכי מותר להעסיק אותם רק על פי היתר מאת שירות התעסוקה. סעיף 2 כלל הוראות עונשיות למי שהעסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל או שלא לפי היתר מאת שירות התעסוקה.



52. ביום 17/12/02, קיבלה הכנסת את חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2002, שבו נכללו סעיפים המתקנים גם את החוק (חוק עובדים זרים). לחוק האמור שהתקבל ביום 17/12/02, ייקרא להלן: "החוק המתקן".



53. סעיף 30 לחוק המתקן, כלל תיקונים שונים לנוסח הקודם של החוק, לרבות הוספת פרק ד’1 לחוק (סעיפים 1יב עד 1טו העוסקים בהיתר להעסקת עובד זר). בפסקה (6) לסעיף 30 לחוק המתקן, נעשה תיקון של סעיף 2 לחוק.



לא אפרט כאן את מהותם המדוייקת של התיקונים בחוק, ואסתפק בכך שעל פי החוק המתקן נקבעה משרה של "הממונה" שהוא - מנהל מנהלת העובדים הזרים במשרד התמ"ת (אותה מנהלת שבעניינה פרצה השביתה בשירות התעסוקה, שביתה שעליה דיבר שר התמ"ת אהוד אולמרט בישיבת הועדה לבעיית עובדים זרים של הכנסת, ביום 17/6/03, כפי שציטטתי לעיל בסעיף 43 להכרעת דין זו).



במקום לקבל היתר להעסקת העובד הזר מאת שירות התעסוקה, קבע החוק המתקן כי את ההיתר יש לקבל מאת "הממונה". בהתאם לכך - שונה גם סעיף 2 לחוק (הסעיף העונשי).



54. להמחשת האמור לעיל, אבי כאן את סעיף 2(א) לחוק טרם תיקונו על ידי החוק המתקן, ולאחר מכן - את הסעיף לאחר תיקונו.



בסעיף 2(א) כפי שהיה טרם תיקונו על ידי החוק המתקן, נאמר כך:

"מעביד שעשה אחד מאלה -

(1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, והתקנות לפיו;

(2) העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959;

דינו - כפל הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה, ואם נעברה העעבירה לגבי עובד זר שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד, דינו מאסר שישה חודשים או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה.".



ואילו בסעיף 2(א) לחוק לאחר תיקונו על ידי החוק המתקן, נאמר כך:

"מעביד שעשה אחד מאלה -

(1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, והתקנות לפיו;

(2) העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג,

... ".

[ההמשך - זהה לנוסח שהיה לפני החוק המתקן - ח"א].





55. מאחר שהסעיף האמור, לאחר תיקונו בחוק המתקן, מזכיר את סעיף 1יג לחוק, אביא כאן גם את לשונו של סעיף 1יג(א) לחוק, אשר גם הוא - כזכור - הוסף לחוק על פי החוק המתקן:

"לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן התיר הממונה ככתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעביד או לפי רשימה שמית.".



56. סעיף 31 לחוק המתקן - קבע תיקונים בחוק שירות התעסוקה. בין התיקונים האמורים, היה גם התיקון שלפיו בוטל כליל סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה.



57. סעיף 32 לחוק המתקן, קבע בסעיפיו הקטנים הוראות שונות ובלתי אחידות, לגבי תחילת התיקונים שנקבעו בו, והוראות מעבר עד לתחילה.



אצטט כאן את הסעיפים הקטנים הרלוונטיים מסעיף 32 לחוק המתקן:

"(א) תחילתם של פרק ד’1 וסעיפים 2(א)(2), 3א ו-6(א) בחוק עובדים זרים, כנוסחם בסעיף 30(5), (6), (9) ו-(10) בחוק זה, ביום כ"ט בניסן התשס"ג (1 במאי (2003).

(ב) תחילתם של סעיף 1ט, פרק ד’2 , סעיף 2(ב) וסעיף 2ב בחוק עובדים זרים, כנוסחם בסעיף 30(5), (6) ו-(8) בחוק זה, ביום ז’ בטבת התשס"ד (1 בינואר 2004).

(ג) תחילתו של סעיף 31(1) ו-(3) בחוק זה, המבטל את סעיפים 32 עד 35א ו-73 בחוק שירות התעסוקה, ביום כ"ט בניסן התשס"ג (1 במאי 2003).

...

(ו) בתקופה שמיום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003) עד יום כ"ח בניסן התשס"ג (30 באפריל 2003) ייקראו סעיפים 1י(א) ו-(א1) בחוק עובדים זרים, כך שבמקום "סעיף 1יג" יבוא "סעיף 32 בחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959";

(ז) (1) מי שניחן לו לפני יום כ"ט בניסן התשס"ג (1 במאי 2003) היתר משירות התעסוקה לפי סעיף 32 בחוק שירות התעסוקה, בנוסחו לפני היום האמור, יראו אותו כבעל היתר לפי סעיף 1יג בחוק עובדים זרים, כנוסחו בסעיף 30(5) בחוק זה, ובלבד שתוקף ההיתר האמור יהיה עד יום ו’ בטבת התשס"ד (31 בדצמבר 2003), או עד תום תקופת תוקפו של ההיתר שניתן משירות התעסוקה, לפי המוקדם.

(2) אין בהוראות פסקה (1) כדי למנוע מן הממונה, כהגדרתו בסעיף 1 בחוק עובדים זרים כנוסחו בסעיף 1)30) לחוק זה, לבטל היתר שניתן משירות התעסוקה לפני יום כ"ט בניסן התשס"ג (1 במאי 2003).

...".





58. תמצית המשמעות של הוראות התחולה האמורות בסעיף 32 לחוק המתקן, היא כזו:



חלק מהתיקונים נכנס לתוקפו כבר ביום 1/1/03. חלק אחר (לרבות החלק המבטל את סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה והחלק המחייב קבלת אישור מ"הממונה"), התעתד להיכנס לתוקפו רק ביום 1/5/03.



אישורים שניתנו על ידי שירות התעסוקה, בטרם יום 1/5/03, יראו אותם כאישורים שניתנו על ידי הממונה, לפי סעיף 1יג לחוק, והם יהיו תקפים עד המועד שנרשם בהם, אך לא יאוחר מיום 31/12/03. אין בכך כדי לגרוע מסמכות "הממונה" לבטל את האישורים.



59. כעת, לאחר הסקירה הבלתי ממצה של חלק מההיסטוריה התחיקתית של החוק, אעבור לבחון מה מהות האשמה המיוחסת לנאשם.



60. מועד העבירה המיוחסת לנאשם, הוא יום 16/1/03, כלומר - לאחר שחלק מהתיקונים בחוק המתקן כבר נכנסו לתוקפם, אך בטרם כניסתו לתוקף של פרק ד’1 לחוק (כלומר - טרם כניסתו לתוקף של סעיף 1יג המחייב קבלת אישור מאת הממונה).



ביום 16/1/03, עדיין חל סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה, והיתה חובה לקבל היתר משירות התעסוקה לשם העסקת עובדים זרים.



עם זאת, במועד זה כבר נקבעה הוראת המעבר שבסעיף 32(ז)(1) לחוק המתקן, אשר למעשה מאמצת את תוקפם של היתרי שירות התעסוקה, עד תום המועד האמור בהם או עד יום 31/12/03, על פי המוקדם.



61. כתב האישום מנוסח באופן לקוני ביותר.



מה שמיוחס לנאשם בכתב האישום הוא העסקתם של צ’קריט וסנגה "שלא על פי היתר כדין" (סעיף א’5 לכתב האישום), בלא פירוט אם הכוונה להיתר מאת הממונה או להיתר מאת שירות התעסוקה.



62. עדויות עדי המאשימה אינן מלמדות שהם בדקו אם לנאשם יש היתר מאת "הממונה" או מאת שירות התעסוקה. כל שנבדק על ידי עדי המאשימה הוא אם לפי מה שנמסר באמירה טלפונית ("קדושה") של שלוחת משרד הפנים בנמל חיפה, צ’קריט וסנגה רשומים כעובדים של הנאשם או שלא כך.



63. אפילו סיכומי ב"כ המאשימה - אינם יכולים ללמד מה טענת המאשימה כנגד הנאשם. אמנם בסיכומים יש אזכור לעדותו של הנאשם בענין ההיתר שהוא קיבל משירות התעסוקה, אך אזכור זה בא כדי להזכיר את הסייג להיתר, הצורך באשרה מסוג ב-1 (וענין זה, קשור יותר לסעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, לגבי עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל), אך אין באזכור כדי ללמד אם המאשימה מייחסת לנאשם העסקת עובדים זרים שלא לפי היתר משירות התעסוקה או שמא היא מייחסת לנאשם העסקה שלא על פי היתר מאת "הממונה".



64. מאחר, שכאמור לעיל, מועד העבירה המיוחסת לנאשם היה במועד שבו טרם נכנסו לתוקפם התיקונים הרלוונטיים שנקבעו בחוק המתקן (שלפיהם יש צורך בקבלת היתר מאת "הממונה"), אבחן את עניינו של המערער על פי המצב המשפטי שהיה קיים ביום העבירה המיוחסת לו.



65. מניסוחו של הסעיף טרם תיקונו, עולה כי כדי להרשיע אדם בעבירה על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, יש צורך להראות שהוא העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (שייקרא כאן: "חוק הכניסה לישראל") או שהוא העסיק עובד זר בניגוד להוראות סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה.



מידת ההוכחה הנדרשת בהוכחת יסודות העבירה - היא, כבכל ענין פלילי, מעבר לספק סביר.



האם המאשימה הוכיחה את היסוד הנדרש בסעיף 2(א)(1) לחוק ?



66. סעיף 2(א)(1) לחוק קובע עונש על מי שמעסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל.



67. על פי חוק הכניסה לישראל - שר הפנים מוסמך לתת אשרות שונות לישיבה בישראל, ומוסמך גם לתת אשרות לעובדים זרים (בתנאים שונים, ראו סעיפים 2(ג) ו-10א לחוק הכניסה לישראל).



בענייננו, הוכח כי הן לצ’קריט והן לסנגה היתה אשרה מסוג ב-1, אשרה המאשרת לעבוד בישראל.



68. לפיכך, ברור כי לא זו בלבד שלא הוכח שהנאשם עבר על סעיף 2(א)(1) לחוק, אלא שהוכח שהעסקתם של צ’קריט וסנגה בישראל - היתה מותרת לפי חוק הכניסה לישראל.



האם מבחינה משפטית נכון לדון היום בעבירה על סעיף 2(א)(2) לחוק כפי שהיה טרם תיקונו ?



69. כאמור לעיל, בעת הרלוונטית לכתב האישום, עמד בתוקפו הנוסח הקודם של סעיף 2(א)(2) לחוק, אשר עסק בהעסקת עובד זר בלא היתר לפי סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה.



הצורך בהיתר כזה בוטל בחוק המתקן, החל מיום 1/5/03, עם ביטולו של סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה.



כתב האישום הוגש לאחר שכבר בוטל הצורך בהיתר מכח סעיף 32 לחוק התעסוקה (למעשה, כתב האישום הוגש כמעט 5 שנים לאחר העבירה המיוחסת לנאשם ולמעלה מ-4.5 שנים לאחר ביטול הצורך בקבלת היתר מכח סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה).



במצב דברים זה, ודאי שמתעוררת השאלה מה טעם יש לדון כעת באישום בדבר העסקת עובד בלא היתר מהסוג שכבר אינו נדרש.



70. תשובה לשאלה האמורה, מצויה באחד הכללים הבסיסיים בדיני העונשין, הכלל שלפיו שינויי תחיקה - פועלים לטובת הנאשם, בין אם מדובר בהחמרה בתחיקה (שאין היא מוחלת רטרואקטיווית), ובין אם מדובר בהקלה בחקיקה, אשר במצב כזה משליכה על המצב גם בדיעבד.



71. ביטוי לכלל האמור לעיל, מצוי בסעיפים 3 עד 5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (שייקרא להלן: "חוק העונשין").



בסעיף 4 לחוק העונשין, נאמר:

"נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות

הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם - יופסקו; ניתן גזר-דין -

יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה. ".



72. לדעתי, מאחר שלנאשם מיוחסת עבירה על סעיף 2(א)(2) לחוק, בכך שהוא העסיק עובדים זרים שלא על פי היתר מכח סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה, ומאחר שאותו איסור להעסיק עובדים זרים בלא היתר משירות התעסוקה כבר בוטל, החל מיום 1/5/03, ביחד עם ביטולו של סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה - כבר לא היה מקום להעמיד לדין את הנאשם על אותה עבירה שבטלה מן העולם, ומשהמאשימה העמידה את הנאשם לדין כזה - יש לזכות אותו.



73. עם זאת, מאחר אני מודע לכך שייתכנו גם פרשנויות מצמצמות יותר להוראת סעיף 4 לחוק העונשין, אמשיך את הדיון תוך בחינת השאלה אם המאשימה הוכיחה את היסודות העובדתיים של העבירה על סעיף 2(א)(2) לחוק, כפי שהיה בתוקף ביום 16/1/03, כלומר - אם המאשימה הוכיחה כי הנאשם העסיק את צ’קריט ואת סנגה ללא היתר משירות התעסוקה.



האם המאשימה הוכיחה את היסוד הנדרש בסעיף 2(א)(2) לחוק ?



74. על פי סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה, אסור למעביד לקבל עובד זר לעבודה אצלו בלא אישור בכתב של שירות התעסוקה ושלא בהתאם לתנאי האישור.



המאשימה לא הביאה ראיה כלשהי על כך שצ’קריט וסנגה הועסקו על ידי הנאשם בלא היתר לפי סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה.



אדרבא, הראיה שהובאה משירות התעסוקה (מ/8) מלמדת את ההיפך.



75. כזכור, במסמך מ/8, שיצא מאת שירות התעסוקה, ביום 31/3/02, נקבע במפורש שלנאשם אושרה העסקת 3 עובדים זרים, וזאת - עד יום 31/3/03.



בסעיף 2 למסמך מ/8, נאמר כך:

"ההיתר מותנה בקבלת אשרת כניסה מטעם משרד הפנים, העובדים רשאים להתחיל בעבודתם רק לאחר שהוטבעה בדרכונם האשרה המתאימה ע"י משרד הפנים (ב-1 היתר עבודה)." [ההדגשה - במקור],



אין במסמך מ/8 כל אזכור לכך שאשרת הכניסה לעובדים, אמורה להיות גם עם שמו של הנאשם כמעביד. ברור לי כי הסייג לגבי אשרת הכניסה הנדרשת על פי סעיף 2 למסמך מ/8, הוא סייג המתייחס להוראות חוק הכניסה לישראל.



כאמור כבר בסעיף 67 לעיל, הוכח שהן בדרכונו של צ’קריט והן בדרכונו של סנגה הוטבעה אשרה שאיפשרה להם לעבוד בישראל (אשרה ב-1). האשרה הוטבעה על ידי גב’ עומסי, ביום 27/6/01.



משההיתר של שירות התעסוקה לא כלל תנאי שלפיו אשרת הכניסה אמורה לכלול גם את שמו של הנאשם כמעביד, אלא רק את התנאי שלפיו תהיה לעובדים אשרת כניסה מסוג ב-1, הרי שהוכח שלגבי צ’קריט וסנגה התקיימו תנאי ההיתר של שירות התעסוקה, כך שהוכח שהנאשם העסיק אותם לפי היתר מכח סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה, וכי הנאשם לא עבר עבירה על סעיף 2(א)(2) לחוק, כפי שהיה בתוקף ביום 16/1/03.





העדר כל אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין של הנאשם



76. מהאמור לעיל, בסעיפים 66 עד 75 להכרעת דין זו, עולה כי מבחינה משפטית יש לזכות את הנאשם לחלוטין, באשר לא זו בלבד שלא הוכח כי התקיימו יסודותיה של העבירה המיוחסת לו, אלא שהוכח שהם לא התקיימו (ולגבי העבירה על סעיף 2(א)(2) לחוק, נראה שהעמדת הנאשם לדין סותרת גם את סעיף 4 לחוק העונשין).



77. עם זאת, בשל העובדות העגומות שהוכחו כאן, ואשר פורטו בהרחבה בפרק השלישי של חלק העובדות בהכרעת דין זו, אני סבור שנכון להדגיש, בנוסף להיבטים המשפטיים שנסקרו לעיל, כי עצם העמדתו של הנאשם לדין - צורמת מבחינת תחושת הצדק.



לא נטען כלפי הנאשם (מלבד רמיזה בסיכומי המאשימה, שלא ברור על מה היא נסמכה), שהוא פגע במשהו בזכויותיהם של העובדים הזרים שהועסקו אצלו. ודאי שלא הוכח דבר מעין זה. הנאשם אמור להיות מוחזק כמי שהעסיק את עובדיו בתנאים הוגנים כדין.



כל מה ש"הפריע" למאשימה בהעסקתם של צ’קריט ושל סנגה על ידי הנאשם, היתה העובדה שברישומים הם הופיעו כמי שמועסקים אצל מעבידים אחרים, וכמי שמעבידים אחרים קיבלו היתר להעסיק אותם (במקביל - היו שני עובדים אחרים שהיו רשומים על שמו של הנאשם והועסקו על ידי מעבידים אחרים).



גם "אי-סדר" ברישום העובדים, והעסקת עובדים זרים בלא שהיתר ההעסקה מתייחס למעסיק הספציפי - יכולים לעלות כדי עבירה העשויה להצדיק הגשת כתב אישום ואולי אף הרשעה (במקרה שיסידות העבירה מוכחים, שלא כמו אצל הנאשם), אך הצרימה שעליה דיברתי לעיל, נובעת מהעובדה שמי שגרם לאותו "אי סדר" היא המאשימה עצמה, ולא זו בלבד, אלא שהיא היתה אף מודעת לכך.



אם משרד הפנים אינו מקצה מספיק משאבים לעובדיו בשלוחתו בנתב"ג כדי לרשום כראוי את העובדים המגיעים ארצה ביום הגעתם (לאחר שמשרד הפנים התעלם מהרישומים המוקדמים שנשלחו אליו על ידי חברת כח האדם), ואם משרד הפנים יוזם את ה"מעקף" כמוצא של חוסר ברירה, כדי להתגבר על העומס הבלתי אפשרי שהוטל על כתפיה של גב’ עומסי, בכך שבאופן מודע עובדים נרשמו על שמות מעסיקים שאינם מעסיקיהם, ואם אנשי משרד הפנים נוקטים עיצומים תקופה ממושכת, כך שלמרות הנסיונות להסדיר את הרישום אין משרד הפנים מסיים את הטיפול בכך במשך חודשים רבים, ואם בכירי אנשי המאשימה (שר התמ"ת וראש מנהלת העובדים הזרים), בבואם לישיבה של ועדה בכנסת ערים למצב ואף מציינים שיש "בלאגן ... בלתי נסבל" בשל אותה בירוקרטיה, הרי שלא היה כל מקום לבוא בטרוניה עם הנאשם, וקל וחומר - שלא היה מקום להגיש כנגדו כתב אישום.



אילו לא היה מקום ממילא לזכות את הנאשם בהעדר הוכחה של יסודות העבירה, הרי שלדעתי בשל הנסיבות שפורטו לעיל - היה מקום לזכות אותו מטעמי צדק, כמתאפשר מכח סעיף 149(10) לחסד"פ.





לסיכום



78. משלא הוכח כי התקיימו יסודות העבירה (ואף הוכח כי הם לא התקיימו) - אני מזכה את הנאשם.



79. בהתאם להוראות סעיף 182 לחסד"פ, יש לקרוא את הכרעת הדין בפומבי. לפיכך, אני מודיע שאקרא את הכרעת הדין ביום 3/5/09 בשעה 10:00.



עם זאת, אני מבקש מהמזכירות לשלוח לצדדים את הכרעת הדין בדואר, ומבהיר כי הצדדים אינם חייבים להתייצב בבית הדין ביום 3/5/09 לשם שמיעת הכרעת הדין, שבהשמעתה בפומבי - אין כל טעם.