האם ניתן להשתמש בסימן מסחר דומה בערים שונות?

כותב המאמר: עו"ד איתי הפלר 

לפני זמן מה, ייצגתי בעל סימן מסחר רשום. בעל הסימן רשם שני סימנים בעבור עסק הפלאפל שברשותו, האחד מעוצב והשני לא. ככל בעל קניין היה גאה ומרוצה.

בסימני המסחר הרשומים שלו עשה שימוש בפלאפל ובעסק למוצרים נלווים לפלאפל. רצה הגורל, ועסקו של בעל הסימן מוקם בצפון הארץ.

רצה הגורל, ואדם נוסף, נקרא לו נחום, בחר לפתוח עסק בתחום הפלאפל בישוב במרכז הארץ. מכיוון שעסק ללא לוגו זה כמו רכב ללא מנוע, "התאמץ" נחום ובחר לעסקו שם זהה, או יש לומר דומה באופן מטעה, לסימן המסחר הרשום אותו בחר הראשון.

כאשר גילה זאת בעל הפלאפל הראשון מצפון הארץ, פנה לנחום בבקשה להפסיק את השימוש בסימן לאלתר, נחום מצידו סירב לבקשה.

משכך, פנה בעל הסימן לבית משפט, כי כך עושים הנגזלים, הם פונים לעורך דין בתחום סימני המסחר והוא זועק צעקתם בבית משפט. בית המשפט שלח את הצדדים לבוררות. כי זה מה שעושים בתי משפט, מנקים מדפים כדי למנוע יצירת עומסים.

הבוררות נוהלה, הוגשו תצהירים, טענות הועלו והורדו, סיכומים נשמעו והושמעו ובסיומה פסק הבורר פסק דין שלעניות דעתי שוגה, מערער ומפורר את דיני סימני המסחר.

ומה פסק הבורר?

הבורר הסכים שהלוגו שנחום עושה בו שימוש דומה מבחינת המראה והצליל לסימן המסחר הרשום. הבורר אף הסכים עם בעל הסימן ועמי, שבימינו המשמעות הגרפית של הסימנים פוחתת כאשר חלק גדול מהשיווק והמסחר נעשה באינטרנט בו צרכנים מקלידים את הלוגו באותיות ללא תלות וקשר לעיצובן הגרפי, הפונטים או הציור הנלווה ללוגו (לדוגמה, פלוני מקליד את התיבה "גוגל" באחד ממנועי החיפוש או ב-144 או בפייסבוק ולא טורח לרשום כל אות במילה "גוגל" בצבעי הדגל של ענק החיפוש).

עוד הסכים הבורר שעסקו של נחום הינו עסק באותו תחום של בעל הסימן. לכאורה, הסכמות רבות ומהותיות.

המרחק הגאוגרפי בין העסקים הכריע בהחלטה

אולם, הבורר החליט שהמרחק הגאוגרפי בין שני העסקים, האחד בצפון הארץ והשני במרכזו, מרחק של מאה חמישים קילומטרים לערך, מונע מקהל הלקוחות לטעות ולחשוב שמדובר בסימן הרשום.

במילים אחרות, לקוחותיו של נחום אינם הלקוחות של בעל הסימן הרשום. מדובר בקביעה מסוכנת לבעלי סימני מסחר ומנוגדת לחוק. פקודת סימני המסחר קובעת כי לרישום הסימן המסחר בישראל הגנה ותחולה בכל הטריטוריה עליה חל הדין הישראלי. הפקודה לא מבחינה בין פריפריה למרכז ולא עושה חישובי קילומטראז'.

סימן המסחר כקניין פרטי

תפיסה זו קיימת במרבית המדינות ובוודאי במדינות שחתומות על אמנת הטריפס (TRIPS). ההיגיון מאחורי פקודה זו ברור. סימן המסחר הוא קניין פרטי לכל דבר ועניין וכשם שבעל קרקע בדרום הארץ רשאי לאסור על עובר אורח מצפון הארץ מלעשות שימוש בקרקע הפרטית שלו, כך בעל סימן המסחר מאילת רשאי למנוע מבעל עסק לעשות שימוש בסימן מטעה בהר חרמון.

פסיקה הפוגעת בזכות יסוד

האם הבורר היה פוסק כי נחום רשאי לפתוח בית קפה בשם "AROMA" במושב נווה אטיב בצפון הארץ ולו רק כי סניף "ארומה" הקרוב ביותר נמצא בטבריה במרחק עשרות קילומטרים?

סימן מסחר רשום הינו קניין פרטי וכל פגיעה בו מהווה פגיעה בזכות יסוד זאת לפי סעיף 3 חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לעניות דעתי פסק הבורר פוגע פגיעה אנושה בזכות זו.

הדברים חזקים שבעתיים במדינה קטנה מבחינה גאוגרפית כשלנו. מדינה שבה אדם נוסע פחות מיממה לרוחבה ולאורכה . אולי התמזל מזלנו הוא כי מדובר בפסק בורר ולא בפסק דין בבית המשפט המחוזי, שעוד היה נלמד ומיושם במקרים אחרים.

האם ישנה חשיבות לגודל העסק?

מבחינה פרקטית, הבורר למעשה מנע מבעל עסק שהוא בעלים של סימן מסחר רשום להגביל בעל עסק אחר לעשות שימוש בסימן. זאת בהתבסס הבורר על שני קריטריונים תמוהים: גודל העסק, אשר למיטב ידיעתי מעולם לא עלה בבוררות עד פסק הבורר וגם הוא נעדר בסיס משפטי - האם בכלל יש חשיבות לגודל העסק המחזיק בבעלות הסימן הרשום?; ומרחק גיאוגרפי בין בתי העסק.

האם פאב אפלולי בערד בו מקשיבים לשירי משוררים מספר בודד של אנשים והמחזיק סימן מסחר רשום בשם "שירה וקוץ בה" רשאי למנוע מבעל פאב קודר בקיבוץ דפנה לקרוא לפאב שלו "שיר וקוץ בו"? האם במדינתנו הקטנה אדם לא יכול למצוא עצמו שותה לשכרה בצפון הארץ יום אחד ולמחרת בדרומה? האם זהו איננו אותו קהל?

חבל שהבורר יישם פסקו על בסיס סרגל ולא על פי אמות המידה בדיני סימנים מסחריים.