על פי ההלכה הפסוקה, חשוב להבחין בין שלושה סוגים של מעוולים בנזיקין:


• מעוולים בנפרד שגרמו לנזקים נפרדים (tortfeasors several independent)


• מעוולים במשותף (joint tortfeasors)


• מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה (several concurrent tortfeasors)


בע"א 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן ואח', מעוולים במשותף הוגדרו על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) שמגר כך: "א. מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת. ב. שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעשה העוולה, על ידי הפרתה של החובה האמורה. ג. המעוול ומי שנושא באחריות שלוחית לעוולתו של המעוול ומי שאחראי למעשהו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה".


כמו כן, נקבע כי "כאשר מתעורר ספק באיזה סוג מקרים מדובר או מקום בו קיים קושי בחלוקת הנזק בין המעוולים, הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם".


מהם מעוולים במשותף?


מעוולים במשותף הוא מצב שבו שני מזיקים או יותר מפרים חובה משותפת, ובעקבות כך גורמים במעשה אחד נזק אחד לניזוק. הדין הישראלי מקנה לניזוק את היכולת לתבוע את מלוא הנזק שנגרם לו מכל המזיקים במסגרת תביעה אחת, או לתבוע את מלוא הנזק מכל אחד מהמזיקים בנפרד ומבלי לתבוע את השאר. כמו כן, הפסיקה קבעה כי חלוקת האחריות שבין כל המזיקים היא חלוקה פנימית אשר איננה רלוונטית לניזוק, ולכן היא בעלת נפקות רק ביחס לחלוקת הפיצויים שביניהם.


חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף, נעשית בהתאם ל"מידת האחריות" של כל אחד מהם לנזק שנגרם לניזוק. על מנת לקבוע זאת, יש לבחון את מידת האשמה ההדדית ולייחס חשיבות למשקלה היחסי של ההתנהגות של כל אחד מן הצדדים ביחס לגרימת הנזק.


מתי מדובר ב"נזק שאינו ניתן לחלוקה"?


כלל ידוע וחשוב בדיני הנזיקין הוא "harm base", לפיו נדרש להוכיח שנגרם נזק ואת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשיו של הנתבע לקרות הנזק. נזק שאינו ניתן לחלוקה הוא מושג משפטי שמקורו במשפט המקובל ושעוסק במצבים בהם שני מזיקים או יותר פעלו בנפרד וגרמו נזק אחד לתובע, אך לא ניתן לקבוע עבור איזה חלק מהנזק שנגרם אחראי כל אחד מהם. כלומר, לא ניתן להוכיח קשר סיבתי עובדת בין מעשיו של כל אחד מהנתבעים לבין הנזק.


כאמור, מדובר בדוקטרינה שאימץ המשפט הישראלי מהמשפט המקובל, שם נעשתה אבחנה היסטורית בין מעוולים בנפרד שגרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה, לבין מעוולים במשותף. לפי הדין הישראלי, בשלב הראשון הניזוק יקבל פטור מהצורך להוכיח את חלקו של הנתבע ויפוצה עבור מלוא הנזק שנגרם לו. בשלב השני, הנתבע ששילם זכאי לקבל בחזרה השתתפות לאחר שיתבע את המזיקים האחרים. על פי פסיקת בית המשפט, המבחן העיקרי אשר משמש לקביעת החלוקה הפנימית שבין המזיקים הוא "מבחן האשמה".


חשוב להעיר כי לפעמים השלבים מתלכדים. כך, למשל, בעניין עמיר נ' קונפינו, שעסק בקריסה של תקרת בית קירור שהובילה למותם של חמישה פועלים, בית המשפט קבע כי לא ניתן להכריע לאיזה חלק בתאונה אחראי כל אחד מהגורמים המזיקים (המהנדס וקבלני השלד). לכן, נקבע כי יש לחלק את הנזק בהתאם למידת האשמה של כל אחד מהמזיקים.