בישראל כיום, המקרים האפשריים לנתיחת גווייה מוגדרים בחוק האנטומיה והפתולוגיה התשי"ג-1953, לפיה, הדבר אפשרי במקרים מסוימים ורק לאחר 5 שעות מפטירת האדם. חשוב להבהיר כי החוק מגביל את המקרים בהם יש וידוא מוות על מנת להסיר ספק לגבי חייו של אדם, וכן מחייב הודעה מוקדמת למשפחה ומצריך לרוב את הסכמתם. המשפחה, מצידה, יכולה להתנגד לנתיחת הגווייה.


לעניין השתלת איברים, המרכז הלאומי להשתלות אשר אחראי באופן ממוחשב להכיל את כל הנתונים הרפואיים של אלה הנדרשים להשתלה, מבצע התאמה בהתאם לרשימת המתנה. ההשתלה נעשית בלא תמורה, ואולם קיימת מחלוקת רבה לגבי ההיבט הכספי של מתן ההשתלות גם בפסיקה הישראלית.


בנוגע לקביעת המוות, מקובל בישראל כי הינו מאופיין בהפסקת הלב והפסקת הנשימה, וכי מוות מוחי אינו מוגדר כמוות, ואולם גם עניין זה נתון למחלוקת. כהערת אגב, הפסיקה הישראלית אף מעלה מקרים בהם רופאים נטלו איברים מגופה ללא הסכמת המשפחה, וכאשר הדבר התגלה הם הועמדו למשפט ונדונו למאסר. 


מהו הנוהל הישראלי לגבי השתלות?


בישראל, חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 מעניק לחולה את הזכות לבחור בנטילת טיפול רפואי בהסכמה, או לבחור באי הסכמה לאותו טיפול. המונח המקצועי הוא "הסכמה מדעת".


הרופא מחויב לתת למטופל את כל המידע הדרוש לו לקבלת החלטה למתן הטיפול, לרבות הסיכונים הכרוכים בכך. המטופל מבחינתו מחויב להביע באופן מפורש את הסכמתו לטיפול, לרבות את הסכמתו למתן איבר מגופו כחלק מהליך השתלת איברים, וזאת, כאשר הוא מודע לכל הסיכונים הכרוכים בכך.


בישראל כיום ניתן לתת תרומה של השתלת איבר בין קרובי משפחה וכן ידועים בציבור, ואולם מתן איבר בהשתלה למי שאיננו קרוב מחייב את אישור מנכ"ל משרד הבריאות.


העובדה המחזקת את האפשרות החוקית כיום לתרום איברים רק בין קרובים, הינה המחסור החמור באיברי השתלה, כאשר פתיחת האפשרות לתרום איברים תמורת תשלום תעשה עוול לעניים אשר עלולים לכוון באופן ברור למעשים כאלה.


פרופ' רכס טוען, באופן פטרנליסטי, כי אין לאפשר מתן איברים בתשלום לאור העובדה כי התשלום יחריף את הפער בין מעמד העניים לעשירים. לפיו, ברור כי לחולים עשירים יהיה קל יותר להשיג תרומות בתשלום, כאשר העניים מנגד "ייפלו" למצב חסר אונים, ויסכימו לתרומת איברים הכרוכה בסיכונים תמורת כספם של העשירים הזקוקים לה.


הדיון בעיקרי הפסיקה לעניין השתלת איברים, נדון כאשר מבוצעת השתלה ללא אישור חוקי ומוגשת תביעה בהתאם.


פסק הדין העיקרי הדן בסוגיה זו הוא בג"צ אליהו אטרי. בפסק דין זה, אדם תרם את כלייתו לצורך קבלת כסף שיסייע לו לסגור את חובותיו הכלכליים. בית המשפט בעניין זה דן בסוגיה של פגיעה בזכויות מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ט-1991 הכולל את הזכות לכבוד, לקניין ולשלמות הגוף ודן בהיבטים השונים של עניין התרומה.


חשוב לציין כי בית המשפט לא הכריע באופן של הלכה במקרה זה, ופנה למחוקק להסדיר את הנושא באופן ברור וחד משמעי על מנת להימנע מבעיות מיותרות.


בית המשפט אף דן בסוגיית היכולת של פסולי דין וקטינים לתרום מאיבריהם, וקובע לרוב באופן של שיקול דעת מצמצם, כי לעיתים הוא יתיר את אפשרות הקטינים לתרום כאשר הדבר נחוץ להצלת חיים. המחשה למקרה ניתן לראות בפסק דין של היועץ המשפטי ופלונית נגד פרופ' צוידיאלי, שם אחות קטינה נדרשה לתרום בדחיפות מח עצם לאחותה למען הצלת חייה, וביהמ"ש התיר לה לעשות כן.


ההיבט העיקרי בו דן בית המשפט, הוא המחלוקת לעניין זכויות הקניין באיברים בהקשר של זכויות היסוד וכבודו של האדם. בישראל אמנם אין חוק האוסר מתן תמורה, ואולם קיים נוהג מקובל המבוסס על ערכי היסוד של חוקי היסוד, האוסרים מבחינה מוסרית יותר את רעיון התמורה, ועל כן עדיין קיימת פנייה למחוקק להסדיר עניין זה. בפועל היו ניסיונות להסדיר את העניין בשנת 1999 ובשנת 2000 אך הנושא בישראל עודנו עמום.