סעיף 1יג (א) לחוק עובדים זרים, איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים, התשנ"א-1991, קובע כי: "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן התיר הממונה בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי ההיתר".


למעשה, עד שנת 2002, כל העסקה של עובדים זרים, נעשתה באמצעות היתרי העסקה פרטניים של משרד התעשייה והמסחר, והעובד הזר לא יכול היה להשתחרר מעבודתו אצל מעסיק כלשהו, אלא העסקתו נקבעה גם בדרכונו אצל מעסיק פרטני ספציפי.


במצב זה, הקרוי גם "הסדר הכבילה", היה כבול העובד הזר למעסיק שלו. בפועל, טרם חקיקת הסדר הכבילה הייתה אפשרות "תנועה חופשית" לכאורה של עובדים זרים, ולכן נועד ההסדר להשאיר את העובד הזר בפיקוח גמור של משרד הפנים ומשרדי הרווחה, על מנת למנוע התנהגויות לא נשלטות וחריגות.


בשנת 2002, פרסם משרד הפנים נוהל המאפשר לעובד זר להגיש בקשה להחלפת מעסיק, וכיום הדבר אפשרי אך כמעט ולא מיושם בפועל, ולכן המצב נותר בעינו. בקבלת בקשה זו, נבדקת תקינותה של הבקשה, ועל העובד למצוא מעסיק אחר, תוך תקופה של חודש אחד. חשוב להדגיש כי עובד המבקש לעזוב את מקום עבודתו מבלי שהדבר הוסדר באופן ברור במשרד הפנים, ובמילוי כל הדרישות לכך, הוא הופך למעשה לעובד "בלתי חוקי".


שיטת העסקתם של העובדים הזרים כיום מכוונת להשיג פיקוח מרבי ככל האפשר על מעבר הגבולות, ועל מעשיהם ועבודותיהם של העובדים הזרים. העובדים מוגבלים מאד מבחינת תקופת שהייתם בארץ, והם אף אינם רשאים להגיע עם בני משפחה, וזאת מהחשש להשתקעות בישראל. כמו כן, ישנו הצורך לעודד אותם לחזור לארצותיהם, לשלול כל מחויבות קבועה כלפיהם ולהתריע בפניהם כי שהותם בארץ היא זמנית בלבד. כל פעולות אלה נועדו בין היתר כדי למנוע תביעות של עובדים זרים לקבלת זכויות מהמדינה.


מהם, אם כן, חסרונותיו של "הסדר הכבילה"?


לדעת אנשי האקדמיה, ארגונים חברתיים ונציגי ציבור, מדובר בהסדר היוצר מונופול בקרב מקבלי ההיתרים ומונע תחרות בשוק. ההסדר יוצר באופן מלאכותי "מתווכים" שפועלים בין העובדים הזרים למעסיקים, שלמעשה "מחזיקים" את העובדים הזרים, וגוזרים רווחים חסרי כל בסיס על חשבונם, בעוד ששכרם של העובדים הזרים נותר זעום. ההסדר לא מאפשר את העלאת שכרם של העובדים הזרים, והם מוחזקים בתנאים משפילים.


ההסדר למעשה מגביר את תלותו של העובד הזר במעסיק, ומגביל את חופש הפעולה שלו. גישה זו פוגעת ומשפילה את העובדים, ואף יכולה לגרום למעסיקים לנצל את תנאי ההעסקה.


נוסף על כך, לאור הצורך בהיתר ספציפי, לפיו לא יכול העובד הזר להשתחרר מכבלי ההיתר, ומחויב להשיגו כדי לעבוד, נוצר מצב בו עובדים רבים לא מסוגלים לעמוד בדרישות קבלת ההיתר, לא מוצאים מעסיק מתאים או הופכים לעובדים לא חוקיים.


במצב כזה, מקבלים המעסיקים כוח לא להם, כאשר יתרת הכוח של שליטה מלאה על העובד הזר נתונה בידיהם ולא בידי המדינה. כך, הדבר מביא לפגיעות נוספות בזכויותיהם של העובדים הזרים באופן שלא מאפשר להם גם לקבל סעד ופתרון לכך, ובייחוד לאור היזקקותם למימון כלכלי כלשהו שהרי בגינו הגיעו ארצה לעבוד לאור מצבם הכלכלי הקשה.


האם השתנה המצב כיום?


המדינה וארגונים מדיניים, הציעו מספר פתרונות לאורך השנים שישנו את הסדר הכבילה. פתרון אחד הוא החלפת היתרי ההעסקה הפרטיים לעובדים הזרים ברישיונות לחברות כוח אדם, כאשר בינן לבין העובד יתקיימו יחסי עובד-מעביד. באופן זה, גם החלפת מעסיקים תתאפשר בהתאמה על-ידי חברות כוח האדם. בפועל, התחילה הצעה זו לפעול בהעסקת עובדים זרים בענפים מסוימים כבר בשנת 2005.


הצעת רפורמה שהחלה בשנת 2002, דנה במדיניות הכבילה של העובדים הזרים, וקבעה כי הרישיון של העובד הזר כבר לא יוגבל למעסיק מסוים, אלא רק לתקופה מסוימת ולענף מסוים. לפיכך, ניתן לעבור בין מעסיקים באותו ענף תוך מתן הודעה מוקדמת. פיקוח על העובד הזר יתאפשר בעדכון שם, תמונה וכתובת במרשם העובדים הזרים, וכן למעסיקים תינתן מכסה כללית להעסקת עובדים זרים, ולא אישור פרטני ספציפי לעובד מסוים.


גם בסקר שנערך בשנת 2003 על-ידי ארגון העבודה העולמי בנושא הגירה, נקבע חד משמעית בתשובות של רוב המשתתפים בסקר כי יש להתיר לעובדים הזרים ניידות בין מעסיקים.


כיום, מרבית ההצעות אכן יושמו וניתן לאפשר החלפת מעסיקים בייחוד באמצעות חברות כוח האדם המעסיקות, כך שהסדר הכבילה אינו בא לידי ביטוי כבעבר.