משרד הפנים לא יכול לבחור את הערכאה הנוחה עבורו בענייני סירוב כניסה לישראל

פסק הדין של שופטת המחוזי תל אביב מיכל אגמון-גונן קובע כי העברת ההחלטה בעניין אישור או סירוב כניסת אזרחי אוקראינה לישראל, זאת בצל המלחמה המתרחשת שם, לשולחנו האישי של ראש רשות האוכלוסין וההגירה, לא משפיעה על שאלת הסמכות המקומית.

סמכות מקומית בדיני הגירה לישראל - האם בתי המשפט בירושלים עדיפים למדינה?

הדיון נסוב סביב שאלת ה"סמכות המקומית" - מונח משפטי המתייחס למקום מושבו הפיזי של הערכאה השיפטית אשר דנה בתיק. ספציפית במקרה שלנו, זאת אומרת האם החלטת שרת הפנים איילת שקד להעביר את ההחלטה בעניינם של אזרחי אוקראינה המבקשים להיכנס לישראל, לראש רשות האוכלוסין וההגירה תומר מוסקוביץ', אשר נמצא במטה בירושלים, גוררת עמה גם שינוי בערכאות המשפטיות הדנות בבקשות והעברת הטיפול בתיקים אלו לבתי המשפט בירושלים.

ברקע החלטת שרת הפנים כנראה המחשבה כי בתי המשפט בירושלים נוטים לפסוק יותר לטובת המדינה בענייני הגירה לישראל, מאשר בתל אביב. במיוחד מדובר בניסיון של הרשות שלא להגיע לדיונים בפני שופטת המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, אשר ידועה בפסיקותיה כנגד משרד הפנים.

עובדות המקרה אשר הגיע לפתח בית המשפט – סירוב כניסה לישראל של אוקראינית

המערערת היא אזרחית אוקראינה שהגיע בספטמבר האחרון, 2022, לארץ בבקשה לשהות כאן כתיירת למשך שלושה שבועות. היא סורבה כניסה על ידי פקידי ביקורת גבולות והועברה למתקן השהייה למסורבים בנתב"ג. לאחר שהגישה ערעור על הסירוב לבית הדין לעררים בתל אביב, היא קיבלה דחייה, תוך זמן קצר ביותר, דווקא על ידי בית הדין לעררים בירושלים, אשר אליו נותב התיק.

רשות האוכלוסין וההגירה טענה כי בעקבות הנחיית שרת הפנים איילת שקד להעביר את ההחלטות בענייני אזרחי אוקראינה לראש רשות האוכלוסין וההגירה, אשר מקום מושבו בירושלים, הסמכות לרשות הערעור תהיה לבית משפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. המערערת לעומת זאת טענה כי העברת התיק לטיפול הערכאה השיפוטית בירושלים נעשה בחוסר סמכות.

פסק הדין - החשיבות של שמירה על הגינות מנהלית בנושאים של הגירה לישראל

השופטת אגמון-גונן לא התרשמה מטענות משרד הפנים, העמידה את הרשות על מקומה, וחייבה אותה בהוצאות המערערת ב-25 אלף שקלים: "קביעת מקום הערר במקום קבלת ההחלטה נועדה להיטיב עם הפונים לרשות, ולא להפוך לכלי לעקיפת כללי הסמכות המקומית", כתבה.

השופטת פסקה כי החלטת השרה להעברת החלטות בנושא מבקשי כניסה לישראל אזרחי אוקראיני לטיפול ראש הרשות נעשתה כדין, בגלל רגישות הנושא. לעומת זאת, הקביעה כי העברת מקום הטיפול גוררת בעיקבותיה שינוי בכללי הסמכות המקומית, סותרת את תכלית חוקי הסמכות המקומית, לכן אינה חוקית.

הנימוקים של השופטת הסתמכו על התכלית של כללי הסמכות המקומית, במיוחד בתחום המנהלי, וגם על חשיבות הגינות המנהל. ראשית, הערכאה הנבחרת לקבלת החלטות שיפוטיות צריכה להימצא באזור הימצאותם של הפונים. חייב להנגיש את בתי המשפט עבור אוכלוסיית מיעוטי יכולת, אשר נתקלים ב"חסם גיאוגרפי" כאשר פונים לערכאות. שנית, המטרה של כללי סמכות מקומית היא למנוע נוהג מקומם של "שופינג" - חיפוש הערכאה או השופט הנוח ביותר עבור הפונים. במיוחד צורם הדבר כאשר מדובר במדינה אשר בוחרת לעצמה ערכאה נוחה. שלישית, רשות מנהלית נדרשת לפעול בהגינות ולא לנצל את כוחה וסמכויותיה על מנת להטות את כף המשפט לטובתה.

לסיכום, לאחרונה אנו קוראים על שורה של פסיקות של בית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד הרשות, לטובת פונים בנושאים של דיני הגירה. מדובר במאבק מתמשך, אשר הופך לאחרונה יותר גלוי, בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת במדינת ישראל, בכל הנוגע לאכיפת חוקי ההגירה לישראל ויישומם על ידי משרד הפנים. המדינה היא הריבון ותפקידה לשמור על גבולות המדינה, אולם בית המשפט קובע את גבולות הגזרה ומחייב את הרשות לפעול בהגינות, ללא חריגה מסמכות.