סעיף 64 לפקודת התעבורה מגדיר כי אדם אשר נוהג ובגופו שרידים של סם מסוכן יחשב כמי שנהג שיכור. סעיף 62 לפקודה קובע כי אדם אשר נוהג ברכב בהיותו שיכור דינו מאסר שנתיים או קנס. סעיף 39א לפקודה קובע כי רישיונו של נהג שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות יפסל לתקופה שלא תפחת משנתיים.


מהו סם מסוכן?


סעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים מגדיר כי סם מסוכן הינו כל חומר המפורט בפקודת הסמים האסורה, כלומר חומר שלא מפורט בפקודת הסמים איננו נחשב לסם מסוכן ועל כן השימוש בו מותר. לצד סמים קשים ומסוכנים, כדוגמת הקוקאין והרואין, ניתן למצוא גם את הקנבוס, הידוע בשמות מריחואנה, גראס ועוד.


מחד, סם זה עדיין מפורט בפקודת הסמים, ועל כן למרות כל סגולותיו הרפואיות המוכחות ולמרות מגמת הלגליזציה העולמית הינו מוגדר כסם מסוכן, ומאידך הינו משמש כיום בארץ כתרופה שנצרכת על ידי למעלה מ-17 אלף איש ברישיון אשר ניתן על ידי משרד הבריאות.


כיצד מגלים האם אדם נוהג "תחת השפעת" סמים?


על מנת לגלות האם אדם נוהג ובגופו שרידים של סם בניגוד לחוק יש לבצע בדיקת שתן ו/או בדיקת דם. הבדיקה השכיחה יותר הינה בדיקת השתן אשר מתבצעת לרוב בתחנת המשטרה, וכבר לאחר מתן השתן ישנה אינדיקציה ראשונית האם בגופו של האדם שנתן את השתן יש שרידי סמים כאמור לעיל.


למרבה הצער, הבדיקה שמתבצעת כיום אינה בודקת האם אדם היה תחת השפעת סמים בזמן הנהיגה (נהג "מסטול"), אלא האם ישנם שרידים של סם בגופו, וזאת למרות שישנה בדיקה אשר יכולה לקבוע האם אדם נהג בזמן שהיה תחת השפעת הסם, להבדיל מהבדיקה המתבצעת כיום. יש לציין כי שרידי סם מתפרקים מהגוף זמן רב לאחר שהשפעתם הפסיכו אקטיבית מתפוגגת.


ההבדל שבין החובה לביצוע בדיקה לגילוי אלכוהול, לבין בדיקה לגילוי סמים


על פי חוק שוטר רשאי לדרוש מכל נהג בכל עת לבצע בדיקת "ינשוף", כלומר בדיקה לגילוי כמות האלכוהול בגופו של אדם המתבצעת על ידי נשיפה של אויר למכשיר, והאחרון מחויב לבצע את הבדיקה. סירוב לביצוע בדיקת הינשוף משמעותה על פי חוק הינה שהמסרב ייחשב כמי שנהג שיכור על כל המשתמע מכך, לרבות שלילת רישיונו לתקופות שנקבעו בחוק.


מאידך גיסא על מנת שיוכל שוטר לבקש מנהג לבצע בדיקת סמים על השוטר להצביע על חשד סביר לכך שהנהג נוהג ובגופו שרידי סם מסוכן. ללא חשד סביר אין לשוטר זכות חוקית לבקש מנהג לבצע בדיקת סמים.


מהו חשד סביר?


בפסק דין בן חיים, נקבע כי המבחן לקבוע האם מתקיים חשד סביר הוא בעיקרו אובייקטיבי אך גם סובייקטיבי. כלומר, מצד אחד צריך לבדוק האם השוטר הסביר היה חושב שבנסיבות העניין מתקיים חשד סביר, ומצד שני האם השוטר הספציפי שמבקש את ביצוע בדיקת הסמים צריך היה לחשוב שמתקיים חשד סביר. כך לדוגמא, נקבע בפסיקה כי עיניים אדומות אינם מהוות חשד סביר, ועל כן ככלל לא ניתן לבקש מנהג לבצע בדיקת סמים רק בטענה כי עיניו אדומות.


החוק כיום אינו מבדיל בין מקרים בהם אדם נוהג "מסטול" לבין מצב שבו אדם נוהג ובגופו שרידי סם. המשמעות היא שלאחר שאדם צרך סם המוגדר כמסוכן, כדוגמת הקנבוס, אסור לו לנהוג שכן חלק משרידיו מצטברים בגוף לפרק זמן ממושך שיכול להגיע למספר שבועות.


ישנם מקרים לא מעטים בהם נדרשים נהגים לבצע בדיקת סמים גם ללא חשד סביר, ועל כן תוצאת בדיקת הסמים הינה ראייה שהושגה לא כחוק. על פי ההלכה שנקבעה בפסק דין יששכרוב, יתכן וניתן יהיה לפסול את תוצאת בדיקת הסמים שהושגה לא כחוק כראייה, והמשמעות תהיה לרוב זיכויו של הנהג.


על כן מומלץ לכל מי שנתפס נוהג ובגופו שרידי סם מסוכן, לבדוק על ידי עורך דין המתמחה בנושא האם התקיים החשד הסביר הנדרש לביצוע בדיקת הסמים או שמא ניתן לפסול את הראייה.