גירושין עם ילדים הם אף פעם לא עניין פשוט. לעתים המשקעים הרבים והכעס מובילים לכך שאחד ההורים, במודע או שלא במודע, "שוטף את מוחם" של הילדים נגד ההורה השני. בדרך כלל (אך לא תמיד) מדובר בהורה המשמורן אשר בפועל מסית את הילדים ושוב: במודע או שלא במודע, במעשים ו/או בדיבורים וגורם להם לפתח ניכור כלפי ההורה האחר.
כל אימת שאין לניכור כל סיבה מוצדקת כמו התעללות או הזנחה, ייתכן שלא יהיה מנוס מלערב בכך את בית המשפט. דוגמה ניתן לראות בפסק דין נדיר יחסית שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובמסגרתו הוחלט לדחות ערעור על העברת משמורת מהאם לאב בגין ניכור הורי.
במקרה זה הסדרי הראיה לא התקיימו כסדרם ולמרות שהאם הוכיחה שהיא מסורה לילדיה היא לא השכילה להבין את המשמעות של מעשיה לגבי היחסים שלהם עם אביהם. בין השאר האם עברה באופן חד צדדי ליישוב מרוחק בצפון הארץ, כ-150 ק"מ ממקום מגוריו של האב. בפני בית המשפט הונחה חוות דעת לפיה האם לא מתגמשת כהוא זה ואף מערימה קשיים מקשיים שונים. מעשיה השפיעו על הילדים עד כדי כך שאלו הפכו ל"סרבני קשר" שלא מוכנים להיפגש עם אביהם. בית המשפט קיבל את טענות האב וקבע כי הניכור ההורי נגרם באשמתה של האם ועל כן יש לשנות את המשמורת לפני שיהיה מאוחר מדי.
מהו בעצם ניכור הורי?
ניכור הורי בדרך כלל מופיע כאשר קיימים סכסוכי משמורת קשים. ניכור הורי הוא מצב בו קיים ניכור של ילד כלפי מי מהורהו. כאשר הניכור הוא ללא הצדקה (כגון הזנחה, התעללות, התעלמות מצרכי הילד וכדומה) אזי מדובר בתסמונת הניכור ההורי. תסמונת ניכור הורי נוצרת כאשר הורה אחד "מסית" את הילדים תוך שהוא גורם להם להדחיק כל רגש חיובי כלפי ההורה השני. זאת עד כדי מצב שבו הילד בעצמו תורם לניכור על ידי השמצת ההורה האחר והעלאת האשמות וטענות כלפיו (ללא ביסוס או אחיזה במציאות).
תסמונת הניכור ההורי יכולה לבוא לידי ביטוי בכמה רמות – קלה, מתונה או חמורה. בשתי הרמות הראשונות של הניכור אין בדרך כלל הצדקה להעביר את המשמורת אך יש מקום לקבוע כללים ברורים ו/או להפנות את ההורים והילדים לטיפול והשגחה. כאשר הניכור ההורי הוא חמור לעתים אין מנוס משינויים מרחיקי לכת, עד כדי שינוי בהסדרי המשמורת והראיה (למשל כמו במקרה שתיארנו לעיל).
מהי רמת ניכור חמורה?
תסמונת ניכור הורי חמורה יכולה להיות במצב בו ההורה המנכר, בהתנהגותו, במעשיו ו/או בדבריו, גורם לניתוק כל קשר מכל סוג שהוא בין מי מהילדים להורה השני. ההורה המנכר בדרך כלל, לא בוחל באמצעים לרבות העלאת האשמות שווא, ביקורתיות מופגנת, גידופים, אלימות, חוסר תקשורת, הגשת תלונות במשטרה ועוד. כאשר מדובר בהורה משמורן, הפעולות הללו מתעצמות שבעתיים שכן הילדים חווים את האווירה באופן שוטף ממקור ראשון ו"סופגים" את השלכותיה ללא מסננת. מקל וחומר אם מדובר על ילדים בגילאים רכים.
לא אחת הילדים מפרשים את הסיטואציה כניסיון של ההורה המנכר "להגן" עליהם והם מפתחים רגשות של פחד וחרדה כלפי ההורה השני. כל אלה ביחד מובילים את הילדים לפתח ניכור הורי שבא לידי ביטוי בעוינות, סרבנות קשר, ביקורתיות כפייתית, העדר תחושות אמפתיה ועוד. במילים פשוטות, ההורה השני הופך בעבור הילדים להתגלמות הרוע במלוא עוצמתו. במקרים אלה ייתכן ולא תהיה ברירה אלא להוציא את הילדים למקום נקי שבו הם יוכלו לחדש שוב את הקשר עם ההורה אליו פיתחו רגשות כה שליליים.
ניכור הורי בפסיקת בתי המשפט
סוגיית הניכור ההורי זוכה לביטוי גם בפסיקת בתי המשפט בישראל. כבר מאמצע שנות ה-90 ניתן למצוא התייחסויות לתסמונת הניכור ההורי בעיקר בהליכים משפטיים בנושאי סכסוכי משמורת וסרבנות קשר.
ההכרה הפורמאלית והרשמית שניתנה לתופעה הייתה בפסק דין שהתקבל בבית המשפט העליון בשנת 2002 ברע"א 3009/02. במקרה זה, בית המשפט העליון הכיר גם בתופעת הניכור ההורי וגם בתסמונת הניכור ההורי בתור הגדרה מתודית ותופעה קיימת. נקבע כי ניכור הורי עלול לגרום לא רק לניתוק הקשר בין הילדים להורה המנוכר אלא גם לתלות יתר בהורה המנכר.
בפסיקת בתי המשפט מאז, נקבע כי יש לטפל בניכור ההורי במדרגות לפי חומרת הבעיה. בניכור הורי בדרגה קלה אפשר לטפל עם קביעת הסדרי ראיה מדויקים והקפדה יתרה על קיומם. אם הניכור הוא בדרגה גבוהה יותר ניתן להשאיר את הילדים באותה הסביבה אך לחייב את ההורים והילדים לשלב טיפול על ידי גורם חיצוני. ככל ששני השלבים הללו אינם רלבנטיים בית המשפט רשאי לנתק את הילד לחלוטין מההורה המנכר על ידי העברתו להורה המנוכר או השמתו אצל צד שלישי.
הגישה ששולטת בפסיקה לגבי ניכור הורי היא שיש לאבחן היטב את המקרה בהתאם לנסיבותיו ובכפוף לחוות דעת מקצועיות. בשלב ראשון יש לקבוע כי הניכור ההורי אכן מתקיים ולאחר מכן לבדוק האם לאור התסמינים אפשר ללמוד על קיומה של תסמונת ניכור הורי. קביעה זו תתקבל רק אם לא נמצאה כל הצדקה ליחס של הילדים כלפי ההורה המנוכר. ככל שבית המשפט קובע שאין הצדקה ומדובר אכן בתסמונת הניכור ההורי, השלב הבא הוא לבדוק את רמת החומרה. בהתאם לנסיבות בית המשפט מחליט על דרכי הטיפול המתאימות תוך שהוא נעזר בגורמים מקצועיים.
דוגמאות נוספות
העברת משמורת מהאב לאם בגין ניכור הורי – בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בת"א נקבע כי יש להעביר את משמורת הילד מהאב לאם בגין ניכור הורי. מדובר על מקרה של הורים לשני ילדים קטינים שאחד מהם במשמורת האם והשני במשמורת האב. שני הילדים פיתחו ניכור הורי כלפי האם בעידודו של האב כאשר הילד שהיה תחת משמורת האם פיתח ניכור בדרגה נמוכה ואילו אחיו שגר עם האב פיתח ניכר הורי חמור. לאור התנהלות הצדדים נקבע בבית המשפט כי הילד שאצל האב יועבר למשמורת האם וכך נכתב בפסק הדין:
"הסתת הילדים נגד האם ועידוד הנתק עמה מצביעים על כך כי האב אינו מבין ואינו מסוגל לספק צרכיו הרגשיים נפשיים של הקטין".
חיוב אם בהבאת הילד למפגשים עם האב – בפסק דין שניתן על ידי כב' השופטת מרינה לוי בבית המשפט לענייני משפחה בקריות נקבע כי אם שגורמת לניכור הורי לבנה הקטין כנגד אביו תחויב להביא את הקטין למפגשים עם האב במרכז סיוע וככל שהיא לא תפעל כאמור יוטל עליה קנס של 500 ₪ לכל מפגש. כלומר, גם כפיית קשר וגם קנס להורה המנכר. השופטת לוי הגיעה לתוצאה זו למרות סירובו של הקטין בן ה-13 להיפגש עם אביו ואף לאחר שהיא שמעה את הקטין בלשכתה.
לסיכום
בדומה לסוגיות רבות בדיני משפחה, השיקולים המרכזיים נובעים מנסיבות כל מקרה לגופו ועל פי הדברים כמות שהם. על כן, מומלץ להתייעץ עם עורך דין לדיני משפחה הבקיא בנושא זה.
מאמר זה נכתב על ידי עו"ד גילה עיני
.jpg)
.jpg)
