אבי ודנה התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. כעבור זמן מה, החליטו להתגרש ונקבע כי הילדים יישארו לגור עם דנה, בעוד אבי ינהל עמם הסדרי ראיה. עד כאן, הכל טוב ויפה. אולם, שנתיים לאחר הגירושין, דנה פגשה את אלון, מושבניק מהגליל. האהבה בין השניים פרחה ודנה מעוניינת לעבור ולגור בצפון ביחד עם ילדיה. כעת, העניינים מסתבכים.

 

• האם דנה רשאית לעבור לצפון למרות הפגיעה קשר בין הילדים לבין אבי?


• האם אבי ייאלץ לקבל כסוף פסוק את החלטת גרושתו?


• האם הזכות לזוגיות חדשה של האם היא לטובת הילדים?


• מהן ההשלכות שיהיו במידה והקשר בין הילדים לבין אביהם הביולוגי ייפגע?

 

מעבר מקום מגורים לאחר גירושין הוא לא עניין פשוט. בכתבה קצרה זו, ננסה להבין מעט כיצד המערכת המשפטית בוחנת את הנושא ומהן הגישות השונות בפסיקה. חשוב להדגיש, בדומה לסוגיות רבות בדיני משפחה ובפרט בנושאים הקשורים לילדים, אין תשובה אחת נכונה וכל מקרה נבחן לגופו.

 

מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?


גירושין אינם מהלך קל וכאשר מעורבים בהם ילדים משותפים הדברים מורכבים עוד יותר. זאת, מהטעם הברור שלמרות שבני הזוג החליטו להתיר את הקשר ביניהם, הילדים המשותפים קושרים ביניהם לנצח. ע"פ רוב, במסגרת הליכי גירושין נקבעים הסדרים מפורטים הנוגעים לקטינים מבחינת מזונות, משמורת והסדרי ראיה.


לעיתים אחד ההורים מוגדר כהורה משמורן (הילדים נמצאים בחזקתו) וההורה השני זוכה לקיים הסדרי ראיה. כאשר ההורה המשמורן רוצה להעתיק את מקום מגוריו, מדובר בהחלטה אשר משפיעה הן על הילדים והן על בן הזוג לשעבר. היות והעתקת מקום מגורים לאחר גירושין איננה מעוגנת בחקיקה, היא נתונה לפרשנות משפטית. בקליפת אגוז, כאשר הורה משמורן מבקש לעבור למקום מגורים אחר וקיים חשש כי יהיה בכך שינוי מהותי לרעה בטובתם של הילדים או בטובתו של ההורה השני, נוצר מתח בין זכויות יסוד חשובות - זכות ההורה המשמורן לחופש תנועה, זכות ההורה הלא משמורן לניהול קשר רציף וזמין עם ילדיו וטובת הילדים (אשר עומדת לבדה אך קשורה בטבורה לזכויותיהם של ההורים).


כבוד השופט סילמן התייחס לכך לאחרונה בכותבו, "מטבע הדברים, כאשר אמו של הקטין תזכה לשקם את חייה בהיבט הזוגי, וירווח לה, ירווח בצד זאת לקטין. רווחתה הנפשית של אמו משפיעה על רווחתו שלו". אולם, מייד הוסיף: "יחד עם זאת, גם רווחתו האישית של האב הינה פרמטר בטובתו של הילד מבחינת ההקרבה, הסדירות, והקביעות".

 

הגישות השונות בפסיקה


ע"פ הפסיקה, קיימות שתי גישות מובילות לבחינת סיטואציות של שינוי מקום מגורים לאחר גירושין. הגישה הראשונה, המקלה יותר, מבכרת את "חירות התנועה" של ההורה המשמורן על פני "טובת הילד". במילים פשוטות, כל עוד סביר להניח שהילדים "ישרדו את המעבר", אין למנוע מההורה המשמורן לעבור למקום מגורים אחר. ע"פ גישה זו, בית המשפט רואה במעבר כאילו זה התבצע וכעת נותר רק לבחון כיצד להתאים את הסדרי המשמורת. גישה זו מצאה ביטוי בשורה של פסקי דין ופורטה בהרחבה בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת באוגוסט 2011 (9963-06-11 ס.ג נ' ע.ג). מנגד, קיימת גם גישה אחרת, מרחיבה יותר, אשר מציבה לעניין מבחנים שונים ודווקניים. למשל:


• האם המעבר מצדיק את צרכי הילדים וטובתם?


• האם מערכת היחסים של הילדים עם ההורה שאינו משמורן תפגע בדרגת חומרה שיש בה כדי לסתור את "חירות התנועה" של ההורה המשמורן?


• האם בגין המעבר קיים סיכוי של פגיעה משמעותית בהסדרי הראיה שנקבעו בהליך הגירושין?


• מהו המרחק בין מקום המגורים הנוכחי לבין מקום המגורים החדש?


• האם יש מקום לתת משקל לגיל הילדים (אין דין ילדים קטינים כדין ילדים על סף הבגרות)?


• מהי מידת ההשפעה על חייהם של הילדים מבחינת ניתוקם ממקום מגוריהם, בהתחשב למשל בעובדה שהילדים כבר עברו מהפכה רגשית בשל הגירושין?

 

משתנה ממקרה למקרה ותלוי גם בייצוג המשפטי


הדרך בין הגישות הללו משתנה משופט לשופט וטרם נקבעה הלכה מחייבת בעניין זה. כמו כן, ההבדלים בפסק הדין מושפעים גם מאופן הצגת הדברים בפני בית המשפט וניהול אסטרטגיה נכונה מצד עורך דין העוסק בתחום. לא אחת, מדובר בפסקי דין הכוללים גם חוות דעת מצד מומחים מקצועיים, נתונים מחקריים, מאמרים אקדמיים רלבנטיים ועוד.


חשוב אפוא שההורה המשמורן אשר מתכנן לעבור למקום מגורים חדש יתייעץ עם עורך דין מטעמו בטרם הוא מבצע "התנתקות חד צדדית". מנגד, גם להורה הלא משמורן קיימות זכויות רבות מבחינה זו ומומלץ שהוא יפנה לייעוץ משפטי על מנת לעמוד עליהן.

 

ישנם הסדרי משמורת שיכולים לגשר על פערים גיאוגרפיים, אך ההורים חייבים להכיר במחויבותם כלפי ילדיהם גם לאחר הגירושין. יפים לכך דברי כבוד השופט סילמן אשר קבע שכשהורים מביאים ילדים לעולם הם חייבים לדעת שעליהם "לוותר" על זכויות רבות ובמילותיו: "כחלק מאחריותנו ההורית, ניהול החיים איננו נשלל אוטומטית אלא כפוף לטובת הילדים".


מאמר זה נכתב על ידי עו"ד גילה עיני