תאונת דרכים: אחריות מוחלטת

דיני הנזיקין מבוססים על ארבעה סוגים של אחריות: אחריות מוחלטת, אחריות חמורה, אחריות מוגברת ואחריות רגילה. סוג האחריות שהמחוקק מטיל או ביהמ"ש מפתח, משקף את עוצמת ההגנה לאינטרס עליו דיני הנזיקין באים להגן.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975, מבוסס על עקרון האחריות המוחלטת.

סעיף 2 (א) לחוק קובע: " המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב. "

משמע, די בכך שאדם נפגע בתאונת דרכים ונגרם לו נזק גוף על מנת שהוא יהיה זכאי לפיצוי על פי חוק זה.

כלומר, אין חשיבות מי אשם בתאונה, הנהג, הולך הרגל או גורמים אחרים, הנהג ברכב חייב לפצות את מי שנסע עמו ברכבו , או את הולך הרגל שנפגע מרכבו, על כל נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים, ומכאן שגם הנהג עצמו זכאי לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונה, אף אם התאונה ארעה באשמתו.

חריגים לכלל:

על אף האמור לעיל, הרי שקיימים מקרים חריגים המנויים בסעיף 7 לחוק , ואשר בהתקיימם נפגעים לא יהיו זכאים לפיצוי בעקבות תאונה, למשל בעת גרימת תאונה במתכוון, נהיגה ברכב ללא רישיון, נהיגה ברכב ללא ביטוח, נהיגה ברכב ללא רשות ושימוש ברכב לביצוע פשע וכיו"ב.

לחלק מהמקרים הללו מצא המחוקק פתרון עת הקים גוף מיוחד ששמה "קרנית " – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ואשר עליה מוטלת החובה לפצות נוסעים או הולכי רגל בתאונות דרכים במקרים בהם נהג הרכב נהג ללא רישיון או ביטוח לדוגמא, או בעת שארעה תאונת פגע וברח ונהג הרכב אינו ידוע.

עם זאת, נהג הרכב עצמו לא יוכל לתבוע את "קרנית" ולא יוכל לקבל פיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה שנגרמה באשמתו.

את מי תובעים בעקבות תאונת דרכים?

על פי החוק, כל בעל רכב חייב לרכוש ביטוח חובה, על מנת שנפגעי גוף יוכלו לתבוע ממנו פיצויים.

לכן, על הנהג לתבוע את חברת הביטוח של רכבו, מי שנסע ברכב בעת שארעה תאונת דרכים, צריך לתבוע את חברת הביטוח של הנהג /בעל הרכב שבו נסע, ומי שנפגע כהולך רגל, צריך לתובע את חברת הביטוח של הרכב שפגע בו.