"דלתיים סגורות"; צו איסור פרסום-אימתי?

במסגרת מאמר זה נצמצם את המסגרת הדיונית להליכים אזרחיים המתנהלים בבתי משפט בלבד, להבדיל מהליכים המתנהלים בבתי משפט לענייני משפחה, הליכים פליליים וכיו"ב.

הצורך בקיום דיונים ב'דלתיים פתוחות' נעשה דוחק במיוחד במציאות חברתית שבה הולכים ומתרבים הנושאים הציבוריים העוברים לטיפולו של בית המשפט; במצב כזה, נודעת חשיבות ראשונה במעלה לשמירה על הדיון הציבורי מפני כליאתו מאחורי דלתיים סגורות.

ואכן, מגמת בתי המשפט כיום הינה "לפרוץ" את הדלתות הנעולות ולאפשר פרסום, גם בנושאים "קלאסים" הנכלאים מאחורי דלתות סגורות, לרבות הליכים כנגד קטינים, דיונים המתנהלים בבית משפט לענייני משפחה וכיו"ב.

המסגרת הנורמטיבית

המסגרת הנורמטיבית הכללית מושתתת על עקרון פומביות הדיון – זכות על חוקתית המרחפת כענן מעל ההליכים השיפוטיים הנדונים בבתי המשפט, ובכך משרתת את הדמוקרטיה ואת זכות הציבור לדעת. זכות על זו מתגבשת בכל מקרה ומקרה באמצעות חופש הביטוי וקיום הליכים ב'דלתיים פתוחות', ורק בקרות אירוע חריג באופן מיוחד נסגרות הדלתות ולעיתים אף נאסר הפרסום.

הנושא נשוא הדיון מעלה שתי סוגיות עיקריות לדיון:

האחת – מתי מתקיימים התנאים הקבועים בדין לצורך קיום ההליך ב"דלתיים סגורות"?
השניה – מתי מתקיימים התנאים הנוקשים בדין לצורך מתן צו איסור פרסום על ההליך?

א. עיקרון פומביות הדיון

מבוא:
1. מן הידועות הוא, כי עיקרון פומביות הדיון הינו בעל מעמד חוקתי בהיותו מעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ומהווה מרכיב מרכזי במשטר הדמוקרטי. עיקרון פומביות הדיון אף כולל את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בביהמ"ש. קרי, ביסודו עומד גם חופש הביטוי, שהוא עצמו ניצב בראש החירויות שעליהן מבוססת תשתיתה הדמוקרטית של המדינה. בהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עיקרון פומביות הדיון, נשמר לעיקרון פומביות הדיון מעמד בכורה של זכות עילאית והכלל הבסיסי הוא שאין פוגעים בעיקרון פומביות הדיון לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או על-פי החלטת ביהמ"ש מכח עילות מפורשות שנקבעו בחוק, בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

2. קריטריון אחד מיני רבים להתקיימותו של עניין לציבור הוא כאשר מדובר בפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו ואשר תורם לגיבוש דעתו בנושאים המתדיינים, יש בהם כדי לסייע לציבור ולשפר את אורחות חייו. (ר' ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', מתוך הנחיה מס' 14.18 של הנחיות פרקליט המדינה (להלן: "הנחיות הפרקליטות").

בנוסף, נקבעו בפסיקה קריטריונים ספציפיים המכניסים את פרסום ההליך לגדר "עניין ציבורי מיוחד", כהגדרתו בהנחיות הפרקליטות, כך למשל, לצורך "אזהרת הציבור" – מדובר בפרסום שיש בו כדי להזהיר את הציבור מפני סכנה כלשהי (ר' פרשת תורג'מן לעיל); לצורך "גילוי האמת" – הפרסום עשוי לעודד חשיפתה של האמת ועוד.

עקרון פומביות הדיון- הכלל והחריגים לו:

3. עקרון פומביות הדיון מעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, אשר קובע:

"בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".

עיקרון פומביות הדיון "הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444 ,עמ' 450-451).

ביסודו של עיקרון זה עומדים שלושה רציונליים מרכזיים:

הרציונל הראשון, הינו זכות הציבור לדעת. רציונל זה, המבוסס על חופש הביטוי וחופש העיתונות (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592, 598. (להלן ייקרא: "פרשת מוזס"), שם במרכז את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בבית המשפט, ולו שני היבטים עיקריים:
האחד, הוא זכותו של הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת, כך שמתאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות, ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי.

ההיבט השני, עניינו התרומה של פרסום ברבים של דברים לשם גיבוש סדר היום הציבורי, וסיוע לפרטים בחברה לגבש את השקפותיהם ודעותיהם. לעניין היבט זה, חשיבות רבה נודעת לעניין הציבורי שיש בפרסום הדברים.

הרציונל השני העומד בבסיס עיקרון פומביות הדיון, הינו תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך, שהרי "פומביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק" (ע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309, 314-315).

הרציונל השלישי, מתייחס לאמון הציבור ברשויות הציבור בכלל, ובבתי המשפט בפרט. "עקרון זה מהווה גורם-בלעדיו-אין לאמון שרוחש הציבור לרשות השופטת" (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499 (להלן: ר"ע 176/86).

(ראה: ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 62 ,עמ' 66-67).

4. ובהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עקרון פומביות הדיון – בע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3), 714 ,עמ' 718-719, נאמר לעניין זה:

"אכן, בדומה לשאר זכויות-היסוד בשיטתנו, גם עקרון פומביות הדיון אינו מוחלט אלא יחסי. היקפו נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים, זכויות ואינטרסים אחרים, אשר מוטל על החברה להגן גם עליהם. ברם, בהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עקרון פומביות הדיון, שביסודו כאמור, גם חופש הביטוי, נשמר לעקרון פומביות הדיון מעמד בכורה של "זכות עילאית" (בג"ץ 87,73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, דברי השופט אגרנט בע' 878 לעניין חופש הביטוי). ….. מקום שבו נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לאסור פירסום פסק-דין או לפגוע בדרך אחרת בעקרון הפומביות, "לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (ראה גם: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, תק-על 95(1), 1075 ,עמ' 1091) .

5. בהתאם לכך, נקבע על ידי כבוד השופטת דורנר בפרשת מוזס, כי הגם שפומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים, ולעיתים קרובות אף בפרטיות העדים, ככלל- הזכות לפרטיות על אף היותה זכות יסוד- נסוגה מפני עקרון הפומביות. (שם, בעמ' 598-599).

יודגש ויובהר: פסק דין בפרשת מוזס דן בדיון אשר התקיים בבית משפט לענייני משפחה, אשר מטבעו ומהותו מרבית הדיונים הנערכים שם הינם ב"דלתיים סגורות". לפיכך, כל האמור שם הינו בבחינת מקל וחומר, משעסקינן בהליכים אזרחיים בבית משפט השלום.

6. סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע את הכללים להפעלתו של עקרון פומביות הדיון (ראה לעניין זה: פרשת מוזס, עמ' 597-598), כמו גם את החריגים לו, ומפאת חשיבותו נביאו כלשונו:

"68.(א)בית משפט ידון בפומבי.

(ב) בית משפט רשאי לדון בעניין מסוים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:

(1) לשם שמירה על בטחון המדינה;

(2) לשם מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה;

(3) לשם הגנה על המוסר;

(4) לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע כהגדרתו בסעיף 368א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (בחוק זה – חוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות);

(5) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח- 1998;

(6) (נמחקה);

(7) הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל;

(8) לשם הגנה על סוד מסחרי;

(9) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או ניזוק בעבירה לפי סעיף 377א לחוק העונשין, התשל"ז-1977;

(10) לשם הגנה על עד מוגן או על מידע חסוי בעניין עד מוגן, תכנית הגנה, הרשות להגנה על עדים, או עד מאוים, כמשמעותם בחוק להגנה על עדים, התשס"ט-2008;

(11) לשם הגנה על עניינו של נפגע עבירה או של עבריין מין, בהליך לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006;

(11 לשם הגנה על עניינו של חשוד בדיון בבקשה לאסור את פרסום שמו לפי סעיף 70(ה1).

(ג) בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, רשאי בית משפט לדון בדלתיים סגורות.

(ד) החליט בית משפט על עריכת דיון בדלתיים סגורות, רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בעת הדיון כולו או מקצתו.

(ה) על אף הוראות סעיף 68(א) –

(1) עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, למעט תובענות לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה ותובענות לפי חוק השמות, התשט"ו-1956, ולפי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963 – יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בענין, כולו או מקצתו, בפומבי;

(2) בית המשפט העליון הדן בערעור על החלטה או פסק דין של בית משפט לנוער כהגדרתו בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, וכן בית משפט הדן במעצרו של קטין, ידונו בדלתיים סגורות; ואולם רשאים בתי המשפט כאמור להרשות לאדם או לסוגי בני אדם, לרבות לנפגע העבירה הנדונה, להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו; לעניין זה, "נפגע עבירה" – כהגדרתו בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001."

7. באשר ליחס שבין כלל פומביות הדיון הקבוע בסעיף 68(א) והחריגים לו, נקבע בפסיקה:
"…את היוצאים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצימצום…. ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון".
(ע"א 5185/93 הנ"ל, שם).

פומביות הדיון- אל מול איסור הפרסום:

8. לא זו בלבד שהחריגים לכלל יפורשו על דרך הצמצום, אלא שהמחוקק בחר להגביל אף יותר את הנגיסה בעקרון פומביות הדיון, וקבע שגם במקרים הנופלים לחריגים הקבועים בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, אשר מורים לנו על סגירת דלתותיו של בית המשפט, עדיין מסור בידי בית המשפט שיקול הדעת להתיר את פרסום ההליך כולו או מקצתו, בפומבי. זאת, אם מכוח הוראת סעיף 68(ה) סיפא, ואם מכוח הוראת סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, כלשונה:

"70.(א)לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.

(ב)לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט.

(ג)לא יפרסם אדם בלי רשות בית המשפט פרסום בעניינו של קטין כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960.

(ד)בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם."

בע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3), 714 ,עמ' 718-719, נקבע לעניין זה על ידי כבוד השופטת דורנר, כי:

"… גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות – בין מכוח הוראה קטיגורית בחוק, ובין על-פי שיקול-דעת שהחוק העניק בעניין זה לבית-המשפט – בית-המשפט לא יצווה על איסור פרסום של פסק-דינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה. לעניין זה יקפיד בית-המשפט על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש. על-כן, מקום שבו ניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות על-ידי פרסום חלקי של פסק-הדין, יורה בית-המשפט על דרך זאת".

9. בנסיבות פרשת מוזס הנ"ל, התיר בית המשפט העליון פרסומה של כתבת תחקיר, המתייחסת להליכי גירושין בין בני הזוג, שהחלו בחו"ל, נדונו בבית משפט לענייני משפחה בארץ, והועברו לבוררות. בית המשפט העליון קבע, כי בנסיבות אותו המקרה, הדברים אותם ביקשו לפרסם אודות בני הזוג קשורים בקשר רופף בלבד להליכי הגירושין, ואינם עוסקים בלב ליבם של ההליכים, אלא בעניינים חיצוניים לדיונים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה, כך שאין בפרסומם משום פגיעה בפרטיות חיי המשפחה של בני הזוג, או פגיעה מיוחדת בילדיהם.

10. בפרשה זו עמדה כבוד השופטת דורנר בשנית (ראה דבריה הנ"ל בע"א 2800/97 לעיל), על הצורך לערוך הבחנה בין תכלית קיום דיון בדלתיים סגורות, ובין מטרת איסור הפרסום (סעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט), וכן עמדה היא על תכליתה של הוראת סעיף 68(ה) לחוק, ונביא את דבריה:

"הכלל הבסיסי הוא, איפוא, שאין פוגעים בעקרון הפומביות, לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על-יסוד הוראה מפורשת בחוק או החלטת בית-המשפט על-פי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. אין גם זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומד כשלעצמו, ואין הוא פועל-יוצא מסגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום. … ואכן, לבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו, המאפשרת להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל סגירת דלתיים, משקפת את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות המשפט. על בית-משפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות, ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקול-דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו.
….
בענייננו, מטרתו של סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט היא להגן על הפרטיות בעניינים משפחתיים אינטימיים וכן על ילדים. ברירת המחדל נקבעה בשל עיסוקו של בית-המשפט לענייני משפחה בנושאים אלה. עם זאת, לפחות בדיעבד, כאשר תוכנו של ההליך ידוע, "תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (השופט חשין בע"א מרום, שם, בע' 341), פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים". (הדגשה שלי- מ.ע.; שם, בעמ' 599-600).

ב. הזכות לפרטיות-"פגיעה חמורה בפרטיות"

11. המחוקק בחר לאזן בין הערכים החוקתיים המתנגשים – מצד אחד, עקרון פומביות הדיון, ומהצד האחר הזכות לפרטיות – רק בנקודה בה נגרמת "פגיעה חמורה בפרטיות", הואיל ובכל מקרה אחר – תינתן בכורה לעקרון פומביות הדיון על פני הזכות לפרטיות.

12. משכך, לא די ב"סתם" פגיעה בפרטיות ו/או בטענה בעלמא כפי שהעלתה המבקשת בבקשתה, כדי להביא להטלת איסור פרסום. שאלה זו תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע, וככל שהמידע מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת המונח פרטיות, תגבר הנטייה לראות את הפגיעה כ"פגיעה חמורה".

13. בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו) [להלן: "פרשת ידיעות אחרונות"] קבע בית המשפט העליון מבחן דו-שלבי לבחינת "פגיעה חמורה בפרטיות", כדלקמן:

"השאלה אם פגיעה בפרטיות עולה לכדי פגיעה חמורה תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע….

על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו (השוו: רע"א 3232/04 פלוני נ' פלונים ([פורסם בנבו], 18.5.05) פסקה 12; בש"פ 972/06 זריהן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.06)). בנוסף, ומבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים אפשריים, ניתן להביא במניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי – אין דינו של פרסום בשלב הגשת כתב התביעה, כאשר ניצבת גרסה אחת בלבד, כדינו של פרסום פסק דין, הכולל ממצאים שעברו את כור ההיתוך השיפוטי (השוו: עניין חברת החדשות, פסקה 30). בצד האמור נזכיר, כי כפי שנפסק לא אחת, את החריגים לעקרון פומביות הדיון יש לפרש על דרך הצמצום (ראו: עניין וילנר בעמ' 451; עניין מרום, בעמ' 341; עניין אפרתי, פסקה 5; עניין ביטאר, פסקה 9; עניין פלוני, בעמ' 939)". (ההדגשה לא במקור-מ.ע.).

ג. השלב בו מצוי הדיון השיפוטי

14. באיזון הראוי שבין שתי זכויות היסוד המתנגשות, הזכות לפרטיות מחד, ועיקרון פומביות הדיון, מאידך, הכף נוטה לעבר עקרון פומביות הדיון כאשר הדיון השיפוטי מצוי בשלביו המתקדמים יותר.

15. על כך נאמר בפרשת ידיעות אחרונות:

"בנוסף, ומבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים אפשריים, ניתן להביא במניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי – אין דינו של פרסום בשלב הגשת כתב התביעה, כאשר ניצבת גרסה אחת בלבד, כדינו של פרסום פסק דין, הכולל ממצאים שעברו את כור ההיתוך השיפוטי (השוו: עניין חברת החדשות, פסקה 30)".

ד. "ענייני משפחה"/ קטינים

16. בין הנושאים המנויים בסעיף 68 לחוק בתי המשפט אשר נמסרו לשיקול דעתו של בית המשפט אם להשאירם "כלואים" מאחורי דלתות בית המשפט, בין באופן מלא ובין באופן חלקי, מצויים "ענייני משפחה" שכהגדרתם בחוק בתי המשפט לענייני משפחה (למעט מספר חריגים), ו- קטינים.

17. אלא מאי, גם כאשר עסקינן בדיון ב"ענייני משפחה", הנדונים מטבעם ומהותם בבית משפט לענייני משפחה, נקבע בפסיקה, כי "…פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים" (ר' פרשת מוזס).

18. כך גם הדבר לגבי הקטינים, כפי שנקבע בפסיקה. כך, למשל, בפרשת עזבון דוד אפוטה עמד על כך כב' השופט מנחם הכהן:

"באיזון שבין עקרון פומביות הדיון והזכות לפרטיות, עדיף בעיני עקרון פומביות הדיון. זאת יש לומר, כי ילדיו של המנוח הינם בגירים, ועל אף הפגיעה האפשרית בפרטיותם לאור פרסומם של הליכים אלה, אין טעם זה יכול לעמוד כשלעצמו בבואו של בית המשפט להפעיל שיקול דעתו להתרת פרסום הליך, אשר ככלל- אמור להתנהל בדלתיים סגורות. שהרי אם לא כך, יצא שכל דיון פלילי או אזרחי שמתנהל כנגד בעל דין שהינו הורה לילדים- יתנהל בדלתיים סגורות. היינו- טעם זה אינו ייחודי דווקא לענייני משפחה הנדונים בבית משפט למשפחה, והוא טעם ראוי לשקילה עבור כל הליך שנידון בבתי המשפט בכלל. מכאן, שזוהי לא אחת מהמטרות עליהן נועד להגן סעיף 68(ה) לחוק." (ההדגשה לא במקור-מ.ע.).

ה. עיתוי הגשת הבקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות ולמתן צו איסור פרסום

19. בת"א 11520-06-11 זילברשלג נ' גלובל נטוורקס טכנולוגיות ואח', (פורסם בנבו), קובע בית המשפט:

"ראשית, תמוה בעיני מדוע המבקש לא ביקש כי יינתן צו האוסר את פרסומו של ההליך עם הגשת כתב התביעה, שהרי הוא זה ש"ירה את יריית הפתיחה" במערכה המתנהלת לפני בית המשפט זה. מכאן, שבמועד הגשת התובענה המבקש, ככל הנראה, לא חש שיש בניהול ההליך בדלתיים פתוחות משום פגיעה בו.

שנית, חשיפת פרטי המקרה המהווים פגיעה בפרטיות המבקש, כבר התרחשה – כלומר הנזק הנטען ברובו כבר נגרם. ניתן לומר כי עשוי להיות נזק נוסף הכרוך בהליך אך הוא רק נזק תוצאתי". (ההדגשה לא במקור-מ.ע.).

20. צא ולמד: לא בכל שלב ייעתר בית המשפט לבקשה לנעילת דלתותיו ולאיסור פרסום ההליך, ולמימד הזמן נודעת חשיבות.

ו. נזק קונקרטי

21. בית המשפט יזקק להבהרה של הנזק הקונקרטי שייגרם מדבר פרסומו של ההליך, קל וחומר לעניין הצורך בקיום ההליך בדלתיים סגורות.

22. לעניין זה נקבע בפרשת ידיעות אחרונות:

"עוד נציין, כי כעולה מכתב ההגנה, אין המבקש מכחיש את עצם קיומה של אותה מערכת יחסים, וגם לא התבהר לנו הנזק הקונקרטי שייגרם מדבר פרסומה של מערכת היחסים. בשים לב לכל אלה, על רקע האיזון הנורמטיבי עליו עמדנו והבכורה שניתנת לשיקול של פומביות הדיון, איננו סבורים כי היה מקום במקרה זה להטלת איסור גורף על אזכורה של מערכת היחסים האישית…." (ההדגשה לא במקור-מ.ע.).

ז. צמצום איסור הפרסום

23. גם אם מצא בית המשפט הנכבד הצדק לקיומו של צו איסור פרסום, הרי בחירת האופציה של צו איסור גורף ללא שקילת אופציות פוגעניות פחות, הינה מוטעית ובלתי מידתית. בהיותה זכות חוקתית הרי הגבלתה של הזכות לחופש ביטוי אמורה להיעשות לאור מבחן המידתיות.

24. כך, למשל, בפרשת ידיעות אחרונות, צומצם צו הפרסום למינימום האפשרי, ונקבע שם:

"צו איסור הפרסום שניתן על ידי בית המשפט המחוזי יצומצם ויחול על פרסום שמות המשיבים 2 – 3 בלבד או כל פרט מזהה ביחס אליהם".

סוף דבר

25. השאלה שנדונה, חוסה תחת הממסגרת הנורמטיבית של עקרון פומביות הדיון המהווה זכות על חוקתית בהליכים השיפוטיים הנדונים בבתי המשפט, ובכך משרתת את הדמוקרטיה ואת זכות הציבור לדעת. זכות על זו מתגבשת בכל מקרה ובנסיבותיו באמצעות חופש הביטוי וקיום הליכים ב'דלתיים פתוחות', ורק בקרות אירוע חריג באופן מיוחד, תסגרנה דלתות בית המשפט, ולעיתים אף ייאסר הפרסום.

 

*הכותבת הינה עו"ד המתמחה במשפט אזרחי-מסחרי, לרבות דיני חברות, נדל"ן, דיני משפחה, ירושות וצוואות, הסכמים מסחריים, הקמה וליווי חברות בכל תחומי המשפט, תקשורת ומדיה.

 

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת איננה נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

 

עודכן ב: 19/11/2013