על אבהות וממזרות

מתי מאשר בית המשפט ביצוע בדיקת רקמות ובאילו מקרים הוא נמנע מכך?

המושג 'אבהות' בדין הישראלי טומן בחובו בעיות ושאלות שרבות מהן מתנגשות אלה באלה:

זכות הילד לדעת מי אביו – ובהתאם זכותו להתחקות אחר מוצאו וייחוסו, מידע גנטי ורפואי, ענייני ירושה ואפוטרופסות וכמובן זכותו של האב לדעת מיהו יוצא חלציו וחובתו לזון אותו, אולם הבעיה העיקרית הקשורה במושג אבהות הינה הממזרות.

בניגוד למושג העממי 'ממזר' ("איזה ממזר..."), המצביע דווקא על פיקחות יוצאת דופן, ובניגוד לדתות אחרות, הדת היהודית והדין העברי החמירו מאד עם מי שנולד ממזר, דהיינו ילוד של אשה נשואה שאינו בנו של הבעל. למצב זה השלכות קשות על חיי הילוד – כולל ההגבלה לקבל היתר נישואין רק לממזר(ת) אחר(ת) – ועל כל צאצאיו לדורי דורות.

טענה כי הילוד אינו בנו של הבעל : אחד המקרים השכיחים בנושא הממזרות הוא כאשר צצה טענה כי הילוד איננו בנו של הבעל, כאשר בני הזוג נשואים. במקרים כאלה, מחשש ממזרות, בתי הדין נמנעים מלאשר בדיקת רקמות.

במקרה של אשה פנויה, החשש מממזרות הביא את המחוקק ואת בתי הדין לתיחום הבעיה: סעיף 21 לחוק מרשם האוכלוסין התשכ"ה – 1956 קובע כי: "שם אביו של ילד שנולד לאשה פנויה יירשם על פי הודעת האב והאם כאחד, או על פי פסק דין של בימ"ש או בי"ד מוסמך". זאת – עד הגיע הילד לגיל שנה. אחרי הגיעו לגיל שנה וכשהאם הינה אשה פנויה, נדרשת פסיקת בימ"ש או בי"ד מוסמך כדי לרשום קטין על שם אביו.

במקרה של אשה נשואה: מקרה שכיח אחר הוא כאשר אשה נשואה, החיה בנפרד מבעלה, יולדת ילד לגבר שאיננו בעלה. במשרד הפנים יירשם הבעל כאבי הילד ולא האב הביולוגי – שוב, מחשש ממזרות ולמען טובת הילד. בית המשפט לא ישלח את הצדדים לבדיקת רקמות והאב הביולוגי לא יירשם כאבי הילד במשרד הפנים, גם אם הוא חי שנים רבות עם האם ואף מגדל עמה את הילד.

בדיקת רקמות

חוק מידע גנטי תשס"א – 2000 מונע עריכת בדיקת אבהות בהיעדר צו של בית משפט.
בדיקת אבהות נעשית באחד מבתי החולים בארץ, על פי צו של בימ"ש לענייני משפחה במסגרת תביעת אבהות ותוצאותיה מהוות ראייה מכרעת להצהרת אבהות ולקביעת אבהות.

כאשר אב נטען מסרב לבצע בדיקת רקמות, סירובו יכול לשמש חיזוק או תוספת משקל ראייתי, עד כדי אפשרות למתן פסק דין הצהרתי לאבהות, למרות שלא בוצעה בדיקת רקמות. במקרים כאלה בית המשפט שומע עדויות ומסתמך על ראיות אחרות.