כספי נאמנות

המונח "אס" ידוע בעולם הטניס. כך מכונה חבטת הגשה של אחד השחקנים, אשר השחקן שממול אינו מצליח להשיב עליה והכדור חומק ממנו. ביום ה' האחרון חבט עו"ד יוסף שטבהולץ, אלוף ישראל לשעבר בטניס, "אס" שכזה. ה"אס" היה בדמות פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו נדחתה תביעה בסך 5 מיליון שקל, שהגישו נגדו ברוך ידיד ויעקב בטשון. לו היה מדובר בענף האגרוף, היינו מגדירים את פסק הדין כ"נוק-אאוט".

בתביעתם טענו ידיד ובטשון כי שטבהולץ, שהנו עורך דין ותיק ומוכר, מעל בכספי נאמנות, שהופקדו בידיו. ניתן לשער שלו התביעה הייתה מתקבלת, היה בכך כדי להקיץ את הקץ על הקריירה המשפטית של שטבהולץ. קשה להעלות על הדעת התנהלות חמורה יותר של עורך דין, מאשר שליחת-יד במיליוני שקלים, המופקדים בידיו בנאמנות.

אלא שלמקרא פסק דינה של השופטת יהודית שבח, מתקבל הרושם שהתביעה הוגשה ללא בסיס ובלי שהיה בידי התובעים להוכיחה, כאילו הוגשה מתוך תקווה, ששטבהולץ "ייבהל" מעצם הגשתה וימהר להציע פשרה כלשהי, במסגרתה ישלם סכום כלשהו, על מנת להציל את שמו הטוב ואת רישיון עורך הדין שלו.

בין ידיד ושטבהולץ התנהלו יחסים עסקיים, הם החזיקו במניות של אותה חברה, ובשנת 2001 שיתפו פעולה לשם הקמת מיזם עסקי, שבמסגרתו הם תרו אחר משקיעים, שירכשו מניות בחברה ציבורית.

יכול ובקשר עם המיזם ויכול שללא קשר אליו, נקלע ידיד, כמה שנים לאחר מכן, להליך של פשיטת-רגל, וזאת לבקשת הבנק למסחר, אליו הצטרפו בנק לאומי ונושים נוספים. במסגרת הליך זה התגבש הסדר נושים, שלפיו שילם ידיד סכום זעום של 150 אלף שקל, וזכה להפטר.

זמן מה לאחר שזכה להפטר, וכ-10 שנים לאחר חתימת מזכר ההבנות בנוגע למיזם האמור, הגישו ידיד ובטשון, באמצעות עו"ד רון דרור ואופיר מנצ'ל, את התביעה הנדונה. בטשון, שלא היה קשור כלל למיזם, נכלל בתביעה מכוח הטענה, שלפיה ידיד המחה לו את זכויותיו כלפי שטבהולץ ביחס לעניין, נשוא התביעה, בגין חוב שהאחרון חב לו.

התובעים טענו כי במסגרת המיזם הופקדו, בנאמנות, בידי שטבהולץ, סכומי כסף נכבדים, להם היה זכאי ידיד, וכי כאשר הגיעה השעה לשחרור הכספים לידי ידיד, סירב שטבהולץ להעבירם לידיו והותירם אצלו. סכום התביעה הועמד, מטעמי אגרת משפט, על 5 מיליון שקל, שעה שעל-פי הטענה מעל שטבהולץ בסכום נכבד עוד יותר.

לצד הכחשת טענתם של התובעים בדבר זאת ששטבהולץ שימש כנאמן לסכומי כסף במסגרת המיזם, העלו פרקליטיו, עו"ד יוסי שלף וקרן שלף, טענות בדבר השתק שיפוטי ובדבר התיישנות. על סמכן הם ביקשו, לאחר הגשת התביעה, שהתביעה תידחה על הסף. כך לא קרה, לאחר שידיד ובטשון הפקידו בקופת בית המשפט 100 אלף שקל להבטחת הוצאותיו של שטבהולץ, ככל שהתביעה נגדו תידחה.

לפני שפנתה לדון בשתי טענות אלה, ראתה שבח לבחון אם קיימת יריבות בין בטשון לבין שטבהולץ. היא השיבה בשלילה על שאלה זו ודחתה את תביעתו של בטשון.

משנותרה בפניה תביעתו של ידיד בלבד, פנתה שבח לדון, תחילה, בטענה בדבר השתק שיפוטי, ולקבל אותה בשני פנים. "בטשון וידיד אינם יכולים להישמע בו-זמנית בטענה כי הנתבע חב לשניהם את סכום הנאמנות הנטען, ואינם יכולים לדור בצוותא בכפיפה אחת בתביעה אחת", כך שבח.

לדידה, משהשניים טענו כי מלוא זכותו הנטענת של ידיד כלפי שטבהולץ הומחתה לבטשון, הרי "מרגע ההמחאה ואילך הנתבע חייב את כספי הנאמנות לבטשון ולא לו". בקשר לכך אזכרה שבח את עדותו של ידיד עצמו, שלפיה לא הזכיר את זכותו הנטענת בהליך פשיטת-הרגל, מאחר ש"מהרגע שהמחיתי לו את הזכות הנתבע חייב לבטשון את הכסף ולא לי... זה הכסף של בטשון... לא מגיע לי כלום".

"ידיד אינו יכול לטעון כי הזכות הומחתה כולה לבטשון ושהוא נושהו היחידי של הנתבע, ובה בעת ובהיגד אחד גם לדרוש את הכספים לעצמו", חרצה שבח. "בהינתן הקביעה כי המחאת הזכות הינה פיקטיבית, אף אין לאפשר לידיד להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהקים לתחיה את החבות האישית כלפיו, עת קודם לכן טען כאמור כי חבות זו נמוגה ונעלמה עם המחאתה לבטשון", סיכמה נקודה זו.

בכך לא התמצה הטעם לקיומו של השתק שיפוטי, החורץ לשבט את דין תביעתו של ידיד. "מחדלו של ידיד להצהיר על התביעה שיש לו כלפי הנתבע ועל המחאתה לבטשון, כמוה כהצהרה לפיה אין לו תביעות כנגד חייבים, וכי לא העביר זכויות לצדדים שלישיים בשנים שקדמו לבקשת פשיטת-הרגל", הטעימה שבח והוסיפה: "והנה, בתביעתו הנוכחית טוען ידיד היפוכו של דבר... בעל דין הפונה לבית המשפט בבקשת סעד חייב להתייצב בפניו כשידיו נקיות וכשטענותיו נטענות בתום-לב. העלאת טענות בתום-לב מתבטאת, בין היתר, באי העלאת טענה סותרת לטענה שטען בעל הדין באותו הליך או בהליך אחר באותו הקשר". שבח מיאנה להשלים עם מצב, שבו טוען בעל-דין טענה מסוימת בהליך אחד, ואת היפוכה של הטענה בהליך אחר, עת מדובר באותו עניין. "מי שיעשה כן ייחשב כמי שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט ויושתק בהשתק השיפוטי", כך היא.

היא אזכרה את השוואתו של בעל-דין, הנוהג כך, ללהטוטן בקרקס, הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. "הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי המשפט", אזכרה.

שבח הוסיפה וקבעה כי ההשתק השיפוטי יחול על ידיד גם אם יתברר כי הבקשה להעיר לחיים את הליך פשיטת-הרגל שלו ולבטל את ההפטר, בו הוא זכה, תצלח. "על מנת שטענת ההשתק השיפוטי תתקבל אין עוד חובה על בעל הדין שטוען לתחולתה להראות שהטענה הסותרת אומנם התקבלה באותו הליך. כלל ההשתק יכול ויופעל גם אם הטענה הסותרת שבהליך הקודם לא התקבלה או כלל לא הוכרעה".
"שבח סיכמה סוגיה זו בקובעה: "אין להעלות על הדעת מצב בו הליך משפטי משמש אכסניה לניסיון להונות נושים, ובעל דין שהעלים מנושיו זכויות כספיות - יישא בתוצאות אובדנן".

אף שדי היה בקביעותיה אלה של שבח לשם דחיית התביעה, היא בחנה אף את שאר רכיביה.

היא קיבלה את טענת ידיד, שלפיה במסגרת המיזם, שטבהולץ אכן החזיק בידיו, בנאמנות, סכומי כסף נכבדים. משכך קבעה, דחתה אף את טענת ההתיישנות, שהעלה שטבהולץ. כך עשתה על סמך ההלכה, שלפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום, שבו נודעה לנהנה התכחשותו של הנאמן לחובתו להשיב את הנכס או ביום, שבו נודע לו אודות מעילתו של הנאמן. מאותו המועד ועד להגשת בתביעה חלפו פחות מ-7 שנים.

לא שמר על התנהלות כספית מסודרת

אלא שלא היה בכך כדי להועיל לידיד. "כתב התביעה הינו כללי ולקוני, ולא נאמר בו מהו הסכום שלטענת ידיד החזיק הנתבע עבורו, ובאיזה סכום שלח יד", קבעה שבח. היא העלתה על נס את זאת שלכל אורך המשפט שמר ידיד על ערפל בנוגע לפן החשבונאי של תביעתו. "קלסר המסמכים שצירף לתצהירו מכיל ניירת שאינה מקדמת במאומה את השאלות הטעונות הכרעה".

"בעוד שהנתבע התייצב לקרב כשהוא חמוש בגרסה מסודרת ובחוות-דעת חשבונאית, הגיע ידיד לבית המשפט כשידיו חשופות מכל ראיה, כשהוא נשען על משענת קנה רצוץ בדמות עדות בטושן, על עדותו שלו, שאף היא לא חצתה את מבחן האמינות, ועל אמונתו בפרקליטיו שישלימו את החסר בחקירתם הנגדית את עדי ההגנה. אלא שאין די בכך", פסקה שבח.

היא הוסיפה וקבעה כי "עדותו של ידיד התאפיינה בדלותה ובקשיי מהימנות". למעשה, הוא לא הביא בפניה גרסה מסודרת וקונקרטית. הוא אפילו לא נקט עמדה בנוגע לסכום המעילה הנטען. "התרשמותי מהנתבע הייתה שונה", לא הותירה מקום לספק.

היא קבעה כי אף ששטבהולץ לא שמר על התנהלות כספית מסודרת, הרי הדבר השתלב בהתנהלות הכללית, שהתאפיינה באי-סדר וב"בלגן אחד גדול". "הנתבע לא הקפיד על כללי ההתנהגות החלים על נאמן משלא הגיש דוחות ולא הפריד בין כספי הנאמנות לבין כספי לקוחות אחרים או כספים שלו", לא ויתרה שבח גם לשטבהולץ, והוסיפה: "אך אין בכשל זה, הוא לבדו, כדי להביא לקבלת התביעה". אליבא דשבח, "מוכשרים ככל שיהיו לא יכולים פרקליטיו של ידיד להשלים בטיעוניהם המשפטיים את החסר הראייתי הכבד בו לוקה התביעה" (ת"א 4085-06-11).

כתב המחאה פיקטיבי

"כתב התביעה מגלה טפח ומכסה טפחיים בכל הנוגע לבטשון ולמעמדו בסכסוך", קבעה שבח, בדונה בשאלת היריבות שבין בטשון לבין שטבהולץ. "עניינו מסתכם במשפט לקוני אחד בו נאמר כי 'התובע 2 הינו מי שהתובע 1 המחה לו את זכויותיו כלפי הנתבע ביחס לעניין נשוא התביעה, בגין חוב שהתובע חב לו'", המשיכה. שבח הסבה את תשומת-הלב לליקויים שונים, שהיא מצאה במסמך המחאת הזכות. "תצהירו של בטשון לא הסיר את הערפל השורר מעל המחאת החוב ומעל החוב עליו היא נסמכת", קבעה. "גם החקירה הנגדית לא שפכה אור על מהות החוב בגינו נוצרה המחאת החוב, וזה נותר מעורפל", הוסיפה שבח. היא הזכירה שבחקירתו, סירב בטשון להשיב על שאלות, שנגעו לבסיס להמחאת הזכות הנטענת.

"אך טבעית הינה המסקנה כי עדותו של בטשון לא ראויה לכל אמון", סיכמה שבח. היא קבעה כי כל תכליתה של המחאת הזכות הנטענת הייתה לסייע לידיד להתמודד עם כך, שבמסגרת הליך פשיטת-הרגל הוא לא גילה את דבר קיומה של זכותו הנטענת כלפי שטבהולץ, מתוך תקווה שככל שתביעתו תתקבל, כספי הזכייה ייחשבו ככספיו של בטשון. "מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי מדובר בכתב המחאה פיקטיבי שלא נועד אלא לאפשר לידיד לדלג על משוכת מחדל אי-הגילוי במסגרת תיקי הפש"ר, אף לדלג על ראשיהם של נושי ידיד", קבעה שבח, בדרכה לקבוע כי בין בטשון לבין שטבהולץ אין כל יריבות, וכי דין תביעתו להידחות.