שיטות חקירה פלילית וההיבטים הפלילים
החקירה הפלילית הנה חקירה אשר לא אחת קובעת את גורל הנחקר דבר אשר מוצא לו ביטוי בחיים, קרי החיים הציבוריים והחיים הפרטיים, מטרת החקירה מחד היא להגיע אל חקר האמת מחד ומאידך מטרתה נועדה על מנת לחשוף עבירות אחרות ולהראות לציבור כי יש בידי שלטון החוק כדי להגיע לכל אדם ואדם, דבר אשר לא מוצא לו ביטוי בימים אלו שבה "מתעופפים לאוויר" כלי רכב יחד עם אנשים, שלא זו בלבד שהדבר מהווה סכנה לכל מי שנמצא בקרבת מקום, אלא שהדבר גורם לתחושה קשה של חוסר ביטחון.
משרדנו "שרייבר את גולן" הוא משרד אשר מייצג לא מעט חשודים ונאשמים החשודים בביצוען של עבירות כנגד שלטון החוק, במדינת ישראל, ואף מעבר לגבולותיה, אך יש לזכור תמיד כי אחרי כל אדם יש נשמה עם משפחה חברים וסביבה, לא אחת החשודים מזמרים לא בגלל שהם מעורבים בביצוע העבירה אלא בגלל העובדה "שרצו" למצוא חן בעיני החוקר/ת ולא ידעו שעליה וקוץ בה, כתבה זו נועדה לשמור על הזכויות המוקנות בחוק, לבל יפלו בתוכו אנשים אשר למעשה כל חטאם הוא הרצון לחיות במדינה מתוקנת כאשר כבוד האדם וחירותו הוא לנגד אוכפי החוק וכאמור במדינה שיש בה חוק "החוק הוא השולט באדם ולא האדם בחוק".
חקירה פלילית היא עניין מאוד פרדוקסלי ואבסורדי, שכן, מטרת החקירה היא לגרום לנחקר להפיל את עצמו בפח, או ליתר דיוק להפיל עצמו מאחורי סורג ובריח.
המטרה היא לגרום לנחקר לפעול בניגוד אינטרסים מוחלט בפני עצמו. המשטרה מזמנת את הנחקר להליך שבו החיים והמוות יהיו בידי לשונו הוא.
חלומו הרטוב של כל חוקר הוא להוציא מהנחקר הודאה מלאה במינימום מאמץ ובזמן הקצר ביותר, שהרי הדבר יהפוך אותו לחוקר מצטיין ויתרום לקידומו בעבודה. בעגה העממית, הוצאת מידע מפי הנחקר אשר משמש כנגדו קוראים לה "לזמר" (מלשון זמר מוסיקלי). קיימות מספר סיבות לשימוש העממי בכינוי הזה. אחת מהן תמונה בכך, כי בשיר מוסיקלי לעומת דיבור ואו נאום יש גם לחן אשר לפעמים מסווה מעט על התוכן, וקיימת תחושה להמשכיות היצירה. סיבה נוספת היא הומוריסטית, הזמר אשר מבוצע בהנאה של המזמר ואשר אמור אולי להוות לו פורקן מעמל היום משמש לו בקרה הזה לרועץ כנגד עצמו.
בחלק גדול מהמקרים, העבריינים מגיעים לצלחת של השופט בזכות הפללתם העצמית שלהם במהלך החקירה הפלילית. במקרים רבים, המשטרה לא הייתה מסוגלת לסגור את מעגל הראיות ללא עזרתו הנדיבה של המואשם עצמו. זאת ועוד, ישנם כאלו ראיות אשר המשטרה הייתה מסוגלת להשיג אילו הייתה משקיעה משאבים סבירים בהליך איסוף הראיות, ואולם, המגמה של המשטרה היא לחסוך כמה שיותר במשאבים ולנצל כמה שיותר את הנחקר עצמו.
דוגמא מאוד קלאסית לעניין הזה הוא משפט התעבורה הטיפוסי. אחת השאלות הטיפוסיות שהשופט שואל את המואשם היא: "הרכב מספר XXX הוא הרכב שלך?" בשלב הזה, המואשם בתמימותו משיב "כן", מתוך מחשבה שממילא המשטרה הייתה יכולה לברר בקלות את הדבר הזה ואין לו מה להפסיק כך שכדאי לו להיות נחמד לשופט. בפועל, אין הדבר כך כלל וכלל. המשטרה יכולה אמנם בקלות יחסית לבדוק במסוף מי הבעלים הרשומים של הרכב, ואולם כדי להפוך את המידע הזה לראיה קיבלה במשפט הפלילי יהיה על המשטרה להמציא מאת משרד הרישוי תצהיר משפטי אודות הבעלים של רכב פלוני.
תצהיר זה, מן הסתם כרוך בתשלום ובבזבוז זמן יקר של המשטרה. לכן בדרך כלל, המשטרה עושה לעצמה חיים קלים ותולה את יהבה בכך שהנאשם כבר יקל עליה את המלאכה לעונשו ויזמר בעצמו במשפט. לכן גם תשובה פשוטה לשאלה האם זה הרכב שלך או לא, מהווה הקלה גדולה עבור שלטונות האכיפה, קל וחומר לגבי מסירת מידע אחר שאותו לא הייתה יכולה המשטרה להשיג. סייג לחכמה שתיקה הוא פתגם טוב בכל הקשור לחקירה הפלילית. אם הייתי צריך לסכם במשפט אחד את דרך ההתנהגות הנכונה במהלך החקירה הייתי משתמש בהלצה הידועה המבררת "איך דג הגיע לצלחת?" והתשובה: "הוא פתח את הפה" נשאלת כמובן השאלה מדוע הדג האנושי פתח את הפה במהלך חקירה פלילית כאשר ידע והוזהר מראש כי כל דבר שיגיד ישמש כדי להפליל את עצמו.
באיזה פיתיון משתמשת המשטרה כדי לאכול את הדג האנושי.
אחד מגלאי השקר במבחני אישיות פסיכולוגיים הוא "אף פעם לא שיקרתי למישהו". הדבר משמש כגלאי שקר שהרי ידוע שבסה"כ אין אדם שלא שיקר אף פעם בחייו. לכאורה, מלאכת השקר בדרך כלל אינה מלאכה קשה, ואולם, צריך לדעת היטב איך לשקר. הבא ונניח כי הדג האנושי לא ידע היטב את מלאכת השקר והמרצע יצא במהרה מן השק, שהרי גם אז, יש לזכור כי החקירה הפלילית הטיפוסית אינה כמו עדות רגילה לבית משפט. המיתוס הקיים שנחקר אשר משתף פעולה עם חוקריו ומחליט לדבר אמת יומתק עונשו אינו נכון, זהו מיתוס שמקורו הוא שלטונות האכיפה. לא יוגש כתב אישום כנגד אדם אשר סירב לפעול בניגוד אינטרסים של עצמו. ההפך הוא הנכון. אם כן, ניתן לסכם שהחקירה הפלילית היא הליך בלתי הגיוני אשר נועד לגרום לבן אדם לעזור למשטרה ולבית המשפט על מנת להענישו. לכן, עניינו של הנחקר שלא לשתף פעולה בהליך זה, שכן, כל סוג של שיתוף פעולה יכול להיות אך ורק לרעתו.
ב. מבוא למשפט הפלילי
המשפט הפלילי מחולק ל 2 חלקים עיקריים: הכרעת הדין וגזר הדין. בשלב הראשון, קובע בית המשפט האם הנאשם יורשע או יזוכה. בשלב השני, אם הנאשם מורשע בדין, קובע ביהמ"ש את העונש על העבירה. ברוב הדינים הפליליים, ובכלל זה בחוק העונשין הידוע, לא נקבע עונש מינימלי. גזר הדין נתון לשיקול דעת רחבה מאוד של השופט. כעת, נשוב לדון בחקירה הפלילית. החקירה הפלילית נועדה ליצור תשתית ראייתית מספקת, באופן הזה שלא תשאיר כל מקום לספק סביר באשר לזהות מבצע העבירה. במידה והמואשם מצליח במהלך משפטו לעורר ספק סביר הרי הוא מזוכה בדין מחמת הספק. דיני הראיות במשפט הפלילי דרשניות מאוד מהסיבה הברורה, על מנת שחלילה לא יורשעו בני אדם חפים מפשע. החברה משלמת על כך מחיר גבוה מאוד, במובן זה, שבמקרים רבים משוחררים עבריינים לחופשי בלא כל ענישה, הגם שיש לגבם ספקולציות ואפילו תשתית ראייתית מסוימת כי הם אלו אשר ביצעו את העבירה המיוחסת. המחיר הזה הוא לפעמים כואב מאוד לצד שכלפיו נעשתה העבירה.
בכל אופן, העיקרון שמנחה את מערכת המשפט הוא שעדיף 10 עבריינים בחוץ מאשר אדם אחד חף מפשע בתוך הכלא. אין ספק שזהו מחיר כבד, ואולם, אף אחד מאתנו לא היה רוצה לבלות שעה אחת בכותלי הכלא בלא שביצע עבירה כלשהי. ע"פ חוק יסוד השפיטה, המשפט הפלילי כמו גם המשפט האזרחי פתוח לעיני כלל הציבור. כאשר מדובר בדיון על עבירות חמורות, המואשם זכאי לסניגור ציבורי. הזכאות לסניגור ציבורי מעוררת סוגיה מורכבת בפני עצמה. לא פעם הצליחו סניגורים ציבוריים להביא לזיכוי בדין של הנאשם. לכן הסנגוריה הציבורית זכתה פעמים רבות בכינוי "מפלצת אשר קמה על יוצרה". כיצד בכל זאת ניתן להסביר את המצב שבו לכאורה, המדינה פועלת בניגוד אינטרסים של עצמה, מצד אחד מאשימה ומצד שני מגנה. שופטת במשפטים פליליים התבטאה פעם שלפעמים הדחף והתשוקה של התובעים מטעם הפרקליטות להגיע להרשעה הוא כה גדול עד כי זיכוי נחשב בפרקליטות הישראלית לבושה וכלימה של התביעה, "בושה" שלפעמים מנסה הפרקליטות לתקן אותה באמצעות ערעור לערכאה משפטית גבוהה יותר. אותה שופטת עבדה בעצמה בפרקליטות והסבירה שהמקום הכי טוב שמשפטן יכול לעמוד בו הוא על כס השופט, אך הסבירה שזה לא משום השכר החודשי או כיבוד המעמד אלא משום שככה היא יכולה להתנתק מאינטרסים של הרשעה או זיכוי, להיות ניטרלית ולצדד בצדק.
בכל אופן, האם הסנגוריה הציבורית באמת קמה על יוצרה? התשובה היא שלילית, והיא נובעת מ 2 סיבות: ראשית, אין למדינה אינטרס להרשיע בכל מחיר אנשים חפים מפשע. כך, שגם אם הסניגור הציבורי הצליח לעורר ספק סביר, הרי שאין הוא עשה זאת תוך ניגוד עניינים של המדינה, אלא להפך. שנית, הרשות השופטת, כמו גם כל רשות אחרת, חייבת לפעול על פי עקרון השוויוניות. כדי לשמור על עקרון זה, הרי כי אם ידו של נאשם אינה משגת להשיג לעצמו ייצוג משפטי בכוחות עצמו, על המדינה לספק לו אמצעי זה, על מנת שיוכל ליהנות מהגנה משפטית כמו אחיו אשר היו יכולים להרשות לעצמם מימון שירות זה. במהלך המשפט הפלילי הנאשם לא חייב להעיד ולהיכנס שוב לתפקיד הנחקר. הנאשם או מי מטעמו רשאי לחקור בחקירה נגדית עד שהוזמן מטעם התביעה. את הדיון במשפט הפלילי פותחת התביעה, ולאחר שהיא מסיימת להציג לבית המשפט את הראיות שלה מתחילה פרשת ההגנה. כמובן שהתביעה רשאית להשתמש במידע שנמסר על ידי הנחקר בזמן היותו חשוד כחומר ראייתי קביל לכל עניין ודבר, מה שמחזיר אותנו לעניין החקירה הפלילית ולאבסורד שיש בהתנהלותה.
ג. מודלים של חקירה
חקירה פלילית יכולה להיות גלויה, סמויה, או משולבת. בפרק זה, נעסוק תחילה בחקירה הגלויה. לחקירה הגלויה יש 2 מודלים: החקירה הידידותית הטובה, והחקירה הרעה. בהתאם לכך, הודבקו כינויים לסוגי החוקרים: החוקר "הטוב", והחוקר הרע. אפשר כמובן לשלב במהלך חקירה אחת את 2 המודלים האלו יחדיו, ואפילו במקביל. השילוב יכול להיעשות על ידי חוקר אחד בלבד אשר מחליף את עורו, או על ידי 2 חוקרים או יותר אשר מתחלקים לתפקידים, ממש כמו במחזה תיאטרלי. מי ישחק את החוקר "הטוב" ומי ישחק את החוקר הרע. המחזה התיאטרלי של המשטרה לפעמים מוצג כך, שיוצרים בכוונה קונפליקט בין השוטרים, בין החוקרים "הטובים" לבין החוקרים הרעים. המחזה הדרמתי אמור לשכנע את הנחקר הנבוך שיש מי מהם אשר באמת לצדו.
יש והחוקר הרע מתחיל ואז החוקר "הטוב" נדחף כדי "להגן" על החשוד ויש שמנסים תחילה את המודל "הטוב", ואם החשוד לא מזמר אז לאחר מכן את החוקר הרע. נעסוק תחילה בחוקר "הטוב".
ראשית יש לציין שהחוקר בחקירה גלויה חייב להקריא לנחקר את זכויותיו ולהחתים אותו כי הוא מודע להם. בין היתר, החוקר חייב להסביר בתחילת החקירה על זכותו של הנחקר לשתוק ולא להפליל את עצמו.
דמות החוקר הטוב עושה כל מאמץ כדי ליצור אווירה ידידותית ואף חברותית בין החוקר ונחקר. על מנת ליצור אווירה זו לא יתחיל החוקר מיד בשאלותיו הנוקבות והמפלילות אלא תחילה ישוחח מעט עם הנחקר על דה ועל הא ויתבטא בפני הנחקר כאילו יש לו כלפיו סימפתיה רבה והוא ישתדל "לעזור" לנחקר כדי לצאת מזה בשלום. הוא יציג מצג כזה כאילו הוא מבין מאוד ללבו של הנחקר ושם את עצמו במקומו. לפעמים אפילו ידובב את הנחקר מבלי לכתוב את הדברים על הפרוטוקול ויעשה בתור תחליף שימוש בהקלטה. הסתרת הפרוטוקול תתרום כמובן לאווירה של שיחת "חברות" בין השניים. ההנחה היא, שישנם אנשים אשר יתחילו לזמר באווירה הידידותית הזאת בתוך תמימות הדעת ואז כמובן יחכה להם בפינה חבל התלייה. לכן, חשוב לדעת ולזכור היטב שאין דבר כזה חוקר טוב באמת.
חוקר במהלך תפקידו לעולם לא יפעל בניגוד אינטרסים של המשטרה המעסיקה אותו. החוקר "הטוב" יכול למשל להבטיח לנחקר שגם אם הוא יודה במיוחס לו, לא יקרה לו שום דבר רע ולא יהיו לכך השלכות, ואולם, חשוב מאוד לדעת כי שום הבטחה שניתנן על ידי חוקר במהלך חקירה אינה מחייבת אותו. ולא רק זה אלא גם זה, אפילו אם החוקר "הטוב" באמת יחפוץ לקיים את אשר הבטיח במהלך החקירה הרי שהוא עצמו אינו מוסמך לקיים הבטחות אלו. פעמים רבות, החוקר "הטוב" מבטיח לנחקר שאם הוא יודה בעבירה המיוחסת לו אז תיק החקירה ייסגר מיידית. מיותר אפילו לציין שהדבר מהווה שקר וכזב ונועד רק כדי לגרום לנחקר לזמר. לו המשטרה הייתה באמת מעוניינת לסגור את התיק, הרי היא הייתה חוסכת מעצמה את עמלת החקירה ובכך היה סוף פסוק. כל הבטחה של החוקר "הטוב" לטובת הנחקר תמיד תהיה שקר וכזב. נתינת אמון בחוקר "הטוב" לא פעם הסתימה בשנים רבות מאחורי הסורגים. על מנת ליצור את האווירה הידידותית לכאורה, החוקר "הטוב" יכול גם שלא להשתמש במדים רשמיים של המשטרה ועל ידי כך לתרום לאווירת הקרבה בין החוקר לנחקר. שיטת החוקר הטוב היא אחת התחבולות הנפוצות של המשטרה.
עתה נעבור לחוקר הרע:
הפחד הוא ידידו הטוב של החוקר הרע. החוקר הרע יעשה הכל כדי להפחיד ולהלחיץ את הנחקר על מנת שיתחיל לזמר.
החוקר הרע ישתמש בדרך כלל באמצעי הפחדה כמו למשל הנחת אזיקים על השולחן כדי ליצור לחץ פסיכולוגי אצל הנחקר והוא יספר לנחקר שכדאי לו מאוד להודות במעשה שכן, אחרת הוא יישב שנים רבות בכלא. כמובן שההפך הוא בעצם הנכון. המשטרה זקוקה להודאה של הנחקר על מנת להרשיעו. החוקר הרע אף ינסה לאיים על הנחקר שאם הוא לא יודה במעשה המיוחס לו הוא ייעצר.
הפחד ממעצר הרבה פעמים עשה את שלו והנחקר התחיל לזמר כדי שלא להיכנס למעצר ובדיוק בגלל זה הוא נעצר באמת. יש לזכור שאם המשטרה באמת חפצה לעצור את החשוד, על פי החוק היא חייבת להביא את החשוד לפני שופט בהקדם האפשרי, ובכל מקרה לא יאוחר מ 24 שעות. בדיון להערכת המעצר תצטרך המשטרה להוכיח לבית המשפט כי יש חשדות מבוססות על כך כי אותו אחד ביצע את העבירה, וכן לנמק ולהסביר לבית המשפט מדוע לא ניתן לחקור את החשוד באופן אמבולטורי (ע"י זימונו מהבית) והמעצר הוא נחוץ מאוד בשביל הוצאת ההודאה מפיו של הנחקר. אף אחד, לרבות החוקר וקצין החקירות לא יכול לדעת מראש מה תהיה ההחלטה של השופט, אך דבר אחד ברור, לעולם מסירת הודאה ברורה על ביצוע המעשה לא יכולה להיות לטובת החשוד כי אם רק לרעתו. יש לקחת בחשבון שכל איום או אמצעי הפחדה אחר של החוקר הרע אינו אלא מצג שווא שנועד ליצור לחץ נפשי כבד על הנחקר על מנת שיתחיל לזמר.
חקירה סמויה היא חקירה המתנהלת מאחורי גבו של החשוד, כלומר ללא ידיעתו.
החקירה הסמויה יכולה להיות ציטוט לטלפונים, תצפיות, מעקבים, או הצמדת מדובב אשר ישחק את תפקיד החבר המדומה של החשוד. לכן, עם ביצוע העבירה יש לנקוט בזהירות מרבית. אין להיפתח אל אנשים חדשים, לדבר בטלפונים סלולריים או בקווי טלפון אישי על אודות ביצוע העבירה, ולא להשאיר בתוך הבית דברים שיכולים לרמוז על ביצוע העבירה. יש לקחת בחשבון שהמשטרה יכולה להשיג צו חיפוש בתוך הבית או משכן קבוע אחר.
אם העבירה נעשתה בעזרת מחשב אישי, הרי שניתן להחרימו ולכן אין להשאיר על המחשב כל עקבה לעבירה. טביעות אצבעות או סימני נעליים אישיים יכולים להוביל את המשטרה לפענוח וכראיות לצורך הרשעה. לכן, בשעת ביצוע העבירה אין להשתמש בידיים חשופות או בנעליים האישיים שבשימוש רגיל, שכן הדבר יהווה האכלה בכפית זהב של החוקרים. יש להשמיד מיידית כל אביזר שהיה קשור לביצוע העבירה. צילום: במקומות רבים ישנם מצלמות אבטחה הפועלות 24 שעות ביממה.
עבריין הנקלט במצלמה בשעת מעשה הרי מספק הוא ראייה המספיקה להרשיעו אפילו ללא כל צורך בקיומה של חקירה פלילית. לכן המצלמה היא האויב הכי גדול של העבריין. יחד עם זאת, כאשר מדובר בעבירות תנועה, הדבר הוא בדיוק הפוך. הרבה יותר קל להתווכח על תמונה מאשר עם עדות חיה של שוטר תנועה.
הואיל ומצלמות התעבורה אינן מצלמות את הנהג כי אם רק את הרכב, הרי שניתן בקלות לבצע סוגים שונים של מניפולציות באשר לזהות העבריין. מניפולציות אלו יכולים בהחלט להפוך מבחינת המשטרה את האכיפה לבלתי אפשרית, קל וחומר כאשר הרכב בו בוצעה העבירה אינו רשום על שמו של אדם בעל רישיון נהיגה.
ד. טכניקות להוצאת הודאה מהנחקר
בפרק הקודם הוצגו למעשה 3 טכניקות המשמשות להוציא הודאה מהנחקר:
טכניקה אחת, החוקר שמנסה להפוך לידיד נפש, טכניקה שנייה שהיא ההפחדה וניצול אפקט ההפחדה, וטכניקה שלישית- יצירת לחץ נפשי תוך שכנוע שדווקא מסירת הודאה תמתיק את גורל הנחקר.
אלו 3 טכניקות בסיסיות מאוד, אך הם לא תמיד מצליחות לגרום לעבריין להודות במעשיו, קל וחומר כאשר מדובר בעבריין מנוסה אשר מכיר היטב את הפסיכולוגיה הזולה של המשטרה. אשר על כן, במקרים כאלו המשטרה עושה שימוש בטכניקות אחרות, מתוך תקווה לגרום לחשוד לזמר. בפרק זה נעסוק במספר טכניקות נפוצות שנעשה בהם שימוש.
טכניקת הידיעה: החוקר מספר לחשוד שהוא יודע היטב שזה היה הוא אשר ביצע את העבירה. "אני יודע טוב מאוד שזה היית אתה". המטרה היא שהחשוד יחשוב שהחוקר באמת יודע את האמת ואז יוצר מצב שבו לכאורה כבר אין לחשוד מה להפסיד, שהרי ממילא החוקר כבר "יודע" את הסוד הגדול, אז אפשר כבר לחשוף את הקלפים. כמובן, שהמדובר הוא בפסיכולוגיה זולה מאוד, שכן, ברור לכל בר דעת שאם החוקר היה יודע הכל והיה לו הוכחה לכך הוא לא היה מבזבז אף שניה נוספת מזמנו היקר. ייתכן אולי, כי קיימת במחשבותיו של החוקר ספקולציה (השערה) מסוימת, ואולם, ההבדל בין השערה לבין הוכחה הוא כהבדל בין שמים לארץ.
טכניקת העקבות החוקר יספר לחשוד הנחקר שהמשטרה מצאה עקבות שלו בזירת האירוע. כך למשל, החוקר יכול לספר כי מצאו בשטח טביעות אצבעות התואמות לזה של החשוד, ומכאן הם יודעים שזה היה הוא. באחד המקרים האמיתיים שבו חשוד נחקר במשטרה, טען החוקר "החכם" כי נמצאו טביעות אצבעות שלו על כלי מסוים ואולם, החשוד היה בר דעת וענה לחוקר: "אבל אתם בכלל לא לקחתם לי תביעות אצבעות אז איך אתם יודעים שזה היה שלי?" החוקר שתק כי לא היה לו מה להגיד. נהוג לחשוב, שלקיחת טביעות אצבעות הוא עניין של מה בכך, אבל לא כך הדבר. למעשה מדובר בפעולה מסובכת שנחלקת ל 2 חלקים: בשלב הראשון המשטרה צריכה לאתר את טביעות האצבעות כשהן במצב טוב. הרבה פעמים טביעות האצבעות לא נותרות ברורות, וגם אם כן, הרי בשלב השני המעבדה לזיהוי פלילי צריכה לבצע את מלאכת הזיהוי אשר גם היא לא פשוטה ודורשת זמן ומשאבים מהמשטרה. לכן, המשטרה לא ממהרת בחריצות יתר, שכן, זה הרבה יותר פשוט וקל רק להגיד שישנם כבר טביעות אצבעות מזוהות ואז לתת לחשוד להבין שכבר אין לו מה להפסיד אפילו אם הוא יגיד את האמת. וכמובן, כי מן הסתם, הדבר הוא בדיוק הפוך.
טכניקת העדים לכאורה החוקר יספר כי היו בשטח עדים שראו את החשוד בשעת מעשה. לפעמים, החוקר אפילו ידאג להציג לראווה אדם פלוני שיטען שהוא "ראה" אותו "על חם".
אלא שאותו אדם לא יצהיר על כך כמובן בתצהיר משפטי אלא רק יציג מצג שווא. גם כאן, כמו בטכניקה הקודמת, המטרה היא לגרום לחשוד לחשוב כי הגיע לשלב שבו אם יספר את האמת הרי זה כבר יכול לבוא רק לטובתו.
טכניקת הראיות המזויפות החוקר ימציא "ראיות" כמו מסמכים למיניהם אשר לכאורה יש בהם כדי להוכיח את זהות העבריין. החוקר למשל יכול להראות תצהיר משפטי של אדם אשר הפליל את החשוד, כאשר למעשה מדובר במסמך מזויף שתפקידו כמובן לגרום לחשוד לזמר ולהפליל את עצמו מתוך מחשבה שהמשטרה "כבר יודעת" את האמת.
טכניקת העימות חוקרי המשטרה יערכו עימות בין החשוד (הנחקר) לבין אנשים אשר העידו עדות בתוכן סותר לעדותו של החשוד עצמו. מטרת העימות היא לדובב את החשוד לדבר את האמת. מטרה נוספת היא הפעלת לחץ נפשי חזק באמצעות העימות הנ"ל מתוך מטרה לגרום לחשוד לזמר את האמת.
במידת האפשר, עושה המשטרה שימוש בקטינים תמימים כדי לשבור את נפש הנחקר. כך למשל, באחת החקירות שבה הנחקר היה חשוד בדריסה ובריחה מהמקום נערך עימות בינו לבין ביתו בת ה 13 אשר הייתה יחד עמו בזמן הנסיעה.
האבא, החשוד, לא הודה במעשה ועמד בלחץ שהמשטרה יצרה נגדו. ואולם, הילדה בת ה 13 לא עמדה בלחץ וסיפרה לחוקרים את האמת, שלא באוזני אביה. הדבר התאפשר בעקבות השקרים שסופרו לילדה "אם תגידי את האמת אז אבא לא ישב בכלא", ואז הילדה מתוך תמימות התחילה לזמר. בזמן העימות, לחצה הילדה על האבא להודות באמת מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות.
תחנוניה של הילדה והבטחת המשטרה כי ברגע שהוא יודה הוא יצא לחופשי גרמו ללחץ רב על האבא והוא הודה בסופו של דבר במעשה. השימוש בילדים תמימים להוצאת הודאות פליליות היא שיטה מאוד מכוערת אך היא שימושית והוכיחה את עצמה. לכן, יש לקחת זאת בחשבון ולהיזהר עד כמה שניתן שדברים לא יגיעו לאוזניהם של ילדים אפילו אם אלו הילדים שלך.
טכניקת שיחה של יום חול החוקר יתחיל לדבר עם הנחקר שיחה סתמית אשר אינה קשורה כלל לעניין העבירה המיוחסת. במהלך השיחה הסתמית הוא יגלוש אט אט אל הנושא האמיתי תוך ניסיון שהנחקר לא ירגיש את הגלישה וימשיך לשתף פעולה ולהשיב בצורה אוטומטית גם לדברים שנשאל בתחום החשד המיוחס לו.
מאבק נגד השתיקה מן הסתם, החוקר הנבון ינסה ככל יכולתו להיאבק בנחקר אשר מחליט לשתוק על מנת שזה יפר את שתיקתו ויתחיל לזמר. קרוב לוודאי שהחוקר ינסה לשכנע ש"כדאי" לחשוד לדבר, ולא, הדבר יהיה לרעתו.
כאשר המשטרה מנסה לשכנע אותך שכדאי לך לדבר, משמעות הדבר היא שממש לא כדאי לך לדבר. ואולם, חשוד אשר החליט ללכת על קו השתיקה,מן הראוי שיתמיד בקו התנהגות זה.
בדיקת פוליגרף לא ניתן "לסדר" את מכשיר הפוליגרף (מכונת האמת). לכן, בדיקה זו יכולה לעזור רק כאשר יש עניין להוכיח את האמת. יש לציין שלא תמיד תוצאת בדיקת הפוליגרף מצביע על תוצאה חד משמעית. לא ניתן להרשיע אדם על סמך בדיקת הפוליגרף.
לסיכום, המשטרה משתמשת בטכניקות שונות, בערמומיות ותחכום כדי להביא את החשוד להודות במעשיו הפליליים ובכך לספק לה חומר ראייתי לצורך הכנת כתב אישום שיביא להרשעת החשוד בדין. לכן, כל סוג של שיתוף פעולה עם חוקרי המשטרה הוא מנוגד לאינטרס של הנחקר. החשוד הנבון הוא זה אשר לוקח דברים אלו לתשומת לבו ולא אומר בחקירה דבר שיכול להפליל אותו.
החומר הכתוב לעיל עסק בעיקר בתחבולות של המשטרה כלפי החשוד אך גם החשוד עצמו יכול לנסות לפעול בערמומיות כלפי החוקר. כך למשל, יכול הנחקר להסיח את דעתו ולהפריע לקו המחשבה של החוקר. החקירה דורשת ריכוז מהחוקר וכאשר ריכוז זה מופר, איכות החקירה יורדת. כמו כן, יכול הנחקר להשיב לחוקר בשאלות סתמיות ולבלבל אותו. לכל אורך החקירה על החשוד לזכור איך דג מגיע לצלחת.
עודכן ב: 01/04/2014
.JPG)
