סמכויות מנהל בחברה להתחייב בשמה

אחד הנושאים המרכזיים בתחום הממשל התאגידי הוא שאלת סמכותו של מנהל בחברה לחתום על התחייבויות בשמה. נושא זה מגיע מדי פעם להכרעתו של בית המשפט העליון, כפי שאירע ע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ (ניתן ביום 6.1.2011).

באותו עניין, דובר על חברה, שהמנהלת שלה היתה גם בעלת מניות בה. יתר המניות בחברה היו בבעלות בעלה של אותה מנהלת ובני משפחתו. בני הזוג ניהלו משפט גירושין, ובמהלכו מכרה המנהלת את כל נכסי החברה לחברה אחרת שהיתה בשליטתה, מבלי ליידע את החברה ולקבל את אישורה. לאחר מכן, החברה שבבעלות המנהלת מכרה את הנכסים שוב לחברה נוספת, היא המשיבה בערעור.

לאחר שהתבררו העובדות לאשורן, פנתה החברה הרוכשת לבית המשפט, וביקשה להכריז על בטלות ההסכמים האמורים. בין לבין פוטרה גם מנהלת החברה מתפקידה בה. החברה הנתבעת שלחה גם הודעת צד שלישי נגד עורכי הדין שטיפלו בעריכת ההסכם המקורי.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע שההסכם המקורי שלפיו המנהלת מכרה את הנכסים בטל, מכיוון שנכרת בחוסר סמכות, ובניגוד עניינים, וממילא ההסכם הנוסף שלפיו נמכרו הנכסים למשיבה בטל גם הוא. ההודעה לצד שלישי נגד עורכי הדין נדחתה. על הכרעות אלה הוגשו ערעור וערעור שכנגד.

בית המשפט העליון סוקר את התפתחות דוקטרינת החריגה מהרשאה (אולטרה-וירס) בחברה לפני חוק החברות ולאחריו. בית המשפט מבהיר, כי החברה, והאורגנים הפועלים מטעמה, מנועים מלבצע פעולה שיש בה חריגה ממטרות החברה, ועל נושאי תפקיד בחברה חל איסור לחרוג מן ההרשאה שניתנה להם על ידי החברה לפעול בשמה.

פעולה החורגת ממטרות החברה או מההרשאה שניתנה למבצע הפעולה אינה תקפה כלפי החברה, בכפוף לשני חריגים: האחד – אם החברה אישרה את הפעולה בדרכים הקבועות לכך בחוק; והשני - מקום שהצד השלישי עמו נעשתה הפעולה החורגת לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה.

מכאן עובר בית המשפט לסקור את סמכותו של נושא משרה בחברה. סמכות זו אינה בלתי-מוגבלת, ונושא המשרה מצווה שלא לבצע פעולה החורגת מהרשאתו. תחומיה של ההרשאה נגזרים ממקורות שונים, לרבות, הוראות חוק החברות, מסמכי החברה, ונוהליה ונוהגיה הפנימיים של החברה.

האסיפה הכללית היא המוסמכת לקבל החלטות מהותיות שונות בענין החברה, כגון שינויים בתקנון, מינויים חשובים בחברה, עריכת שינויים בהון החברה, מיזוג, ועוד (סעיף 57 לחוק החברות); הדירקטוריון מתווה את מדיניות החברה ואת תכניות הפעולה שלה, קובע את המבנה הארגוני ואת מדיניות השכר, אחראי לדו"חות הכספיים, מפקח על פעולות המנהל הכללי, ועוד (סעיף 92(א) לחוק החברות); המנהל הכללי מופקד על ניהולם השוטף של ענייני החברה, במסגרת המדיניות שקבע הדירקטוריון ובכפוף להנחיותיו; בידיו כל סמכויות הניהול והביצוע השיוריות, שלא הוקנו בחוק או בתקנון לאורגן אחר (סעיפים 120, 121(א) ו-122 לחוק החברות.

דירקטור יחיד, להבדיל מדירקטוריון המורכב מכמה דירקטורים, אינו מוסמך, בדרך כלל, מעצם מעמדו, לבצע פעולות בשם החברה, אלא אם הוסמך על ידי הדירקטוריון לבצע פעולה בשם החברה במסגרת הסמכה ספציפית.

בית המשפט הבהיר שאין ספק שבמקרה זה המנהלת לא הוסמכה על ידי האורגנים של החברה למכור את כל נכסי החברה לגורם חיצוני לחברה, באמצעות זכות החתימה שלה, מכיוון שזכות זו ניתנה לה ביחס לפעולות במהלך עסקיה הרגיל, ולא ביחס לפעולות החורגות בבירור מסמכויות אלה, כמו מכירת כל נכסי החברה.

בית המשפט העליון אישר את פסיקתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה פעולת העברת נכסי החברה נעשתה על ידי המנהלת בחריגה מההרשאה, ולכן אין לפעולה תוקף כלפי החברה, מכיוון שהחברה מעולם לא אישרה את הפעולה.

בית המשפט העליון קבע, שבנסיבות העניין, הפגם המובנה שדבק בחוליה הראשונה של העיסקה שבין החברה לבין החברה שבבעלות המנהלת, דבק גם בחוליה השניה של העיסקה עם המערערת.

ההודעה לצד שלישי נגד עורכי הדין נדחתה, וגם ערעורם הנגדי בעניין הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם. בהקשר זה חזר בית המשפט העליון על הכלל, שלפיו התערבות בהחלטת ערכאה דיונית בפסיקת הוצאות (או אי פסיקתן) שמורה למקרים חריגים בלבד, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם.

בית המשפט סיים את פסק הדין ב"עקיצה" לעורכי הדין שערכו את העיסקה והבהיר, שנותרת תחושה קשה ביחס למהלכי העסקאות שבוצעו, וביחס לטיב המניעים שהובילו לעריכתן, ותחושה קשה זו מתפרשת על כל מי שלקח חלק בעסקאות אלה, והיה מעורב בהן, כולל אלה שסיפקו שירותים מקצועיים לצורך ביצוען.