ח’ היה גבר בריא אשר עבד ימים כלילות על מנת לפרנס את משפחתו בכבוד.


בעשרת החודשים האחרונים לחייו עבד ח’ כמטפל במוסד לטיפול בילדים ומבוגרים בעלי בעיות מורכבות ופיגור שכלי.


עבודתו של ח’ כללה הן פן נפשי סיעודי והן עבודה פיזית כגון: הרמת החוסה, מקלחות, סידור מיטה סיעודית, טיפול בחוסה, סיפוק כל צרכיו, האכלתו ועוד.


על מנת לפרנס את משפחתו בכבוד ח’ נהג לעיתים קרובות לעבוד שתי משמרות ברציפות.


ביוני 2009 הובאה ילדה בת שש למוסד בו עבד ח’. הילדה לא היתה אלימה, אלא מאוד “טמפרמנטית” והיתה “בחוסר שקט שהצריך לרוץ סביבה”.


מאחר והיא סבלה מחום גבוה ובעיות במערכת העיכול, היא אושפזה בבית החולים הלל יפה, במחלקת הילדים, במשך ימים אחדים. ח’ הוצמד לילדה בבית החולים, על מנת שישגיח עליה כל העת.

 

כל אותו שבוע בו אושפזה הילדה, ח’ עבד בשתי משמרות, כאשר במשך כשבוע ימים הוא חש צריבה בחזה. ח’ פנה לקופת החולים ורופאת המשפחה הפנתה אותו לרופא קרדיולוג.


ח’ התלונן בפני אשתו, כי היה לו מאוד קשה לטפל בילדה הקטנה, גם במוסד וגם בבית החולים, מאחר והילדה היתה אלימה, הרביצה לילדים אחרים, לא היתה מסוגלת להיות אפילו חמש דקות בשקט, והוא כל העת היה צריך להחזיק אותה ולהשגיח עליה. לדבריו, הטיפול בילדה היה שווה ערך לטיפול בעשרה ילדים אחרים במוסד.

 

באחד הימים עבד ח’ במשמרת בוקר עד השעה 14:30 בצהריים, חזר לביתו, ישן במשך ארבע שעות ובשעה 20:00 התייצב למשמרת לילה בבית החולים הלל יפה כדי לשמור ולהשגיח על הילדה.


במהלך משמרת הלילה, סמוך לשעה 22:30, סיפר ח’ לאחות במחלקת הילדים, כי הוא חש צריבה בחזה וביקש שתשמור ותשגיח על הילדה, שכבר נרדמה באותה העת, כדי שהוא ייגש לחדר המיון להיבדק. האחות נענתה לבקשתו וח’ יצא ממחלקת הילדים, כדי ללכת לחדר המיון בבית החולים.

 

לאחר זמן קצר נתגלה ח’, כשהוא שוכב מת על הדשא של בית החולים, כשבידו ארנקו והפלאפון.


סיבת המוות הוגדרה כאוטם חד בשריר הלב.

 

אלמנתו של ח’ וילדיו פנו אל המוסד לביטוח לאומי לשם קבלת גמלה חודשית שכן ח’ לקה בהתקף לב שהוביל למותו בעקבות תנאי עבודתו.
המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה, שכן לא הוכח שהיה אירוע חריג בעבודתו של ח’ טרם מותו ולא נראה קשר סיבתי ודאי בין העבודה לבין האירוע הלבבי.

 

אלמתנו של ח’ וילדיו נאלצו לפנות אל בית הדין בתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל את הביטחון הכלכלי המגיע להם על פי חוק


בית הדין מינה מומחה קרדיולוג מטעמו אשר קבע כי העבודה המאומצת והמתישה, בשתי משמרות בכל יום בימים שקדמו לפטירתו, מהווה “אירוע חריג”, הן מבחינה פיזית והן מבחינת הדחק הנפשי לו היה נתון, אשר גרם לאוטם בשריר הלב ובעקבותיה למותו של ח’ וכי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו ומותו של ח’.

 

בנסיבות אלה קובע בית הדין כי מותו של ח’ מהווה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ”ה-1995.

 

יחד עם זאת, חייב בית הדין את המוסד לביטוח לאומי בתשלום הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ בלבד.

 

אנו סבורים כי לאור העובדה שהמוסד לביטוח לאומי מתנגד באופן סידרתי לתביעות בגין ארועים של התקפי לב בעקבות תנאי עבודה והוא פועל בשיטת “מצליח”, יש צורך לפסוק הוצאות משפט גבוהות יותר אשר אולי יהיה בהם כדי להפסיק את הניצול הציני של המוסד לביטוח לאומי הן את מערכת המשפט והן את נפגעי תאונות העבודה אשר זקוקים לתגמולי המוסד כאוויר לנשימה.

 

(בית דין אזורי לעבודה בחיפה ב”ל 17977-10-10 25 פברואר 2014)