בשלהי שנת 2014 עבר בכנסת החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (תשע"ד - 2014), וייכנס לתוקפו בחודש ספטמבר 2015.


במחשבה ראשונה, המילים חובה וגישור אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, שכן העיקרון החשוב של הגישה שעומדת בבסיס הגישור הוא עקרון ההסכמה, הרצון והחופש להחליט כל זוג לעצמו איך ייראו החיים שלהם ושל ילדיהם לאחר פרידה.


זה גם כל היופי בגישור, להבדיל מהליך שיפוטי שבמסגרתו נכנסת לחיי המשפחה סוללה של אנשים שאין להם היכרות ולו הקטנה ביותר עם הדינמיקה המשפחתית, האופי והאישיות של כל אחת מהנפשות הפועלות, או של דרך ההתנהלות המקובלת באותה משפחה.


מי שמחליט בבית המשפט הוא השופט, שגם אם מאוד ירצה לעולם לא יוכל להכיר באמת את האנשים שסביבם סובב העניין, יתקשה לדעת מהם הפתרונות האופציונליים למשפחה הספציפית הזו, ובטח שלא יוכל לדעת מה הכי טוב לילדים יותר מהוריהם, שלפעמים קצת מתקשים לעשות זאת באותה נקודת זמן.


לשם כך נועד הגישור: לעזור לבני זוג להחליט איך ייראה העתיד שלהם לאחר הפרידה, ולהחליט כרצונם מה יהיה עליהם ועל ילדיהם, על כל ההיבטים שקשורים לפרידה. בדרך כלל היבטים אלו קשורים לחלוקת האחריות ההורית, לחלוקת הנטל של פרנסת הילדים ולחלוקת הרכוש.


איך אפשר לכפות גישור?


לכאורה, ברגע שכופים על זוגות לקיים גישור, יש בכך מין סתירה לאלמנט המהותי בגישור והוא שהכול צריך להיות בהסכמה. לדעתי, אנשים שמתחבטים בתוך עצמם ומגיעים להחלטה מאוד לא פשוטה לפנות לגישור כדרך התמודדות עם פרידה מבן זוג, הם אנשים שעושים כברת דרך רגשית ומוכנים לפשרות ולמחירים של הפרידה.


ככל הנראה, אנשים שאינם בוחרים בגישור תקועים בחלקם ברגשות הקשים של הפרידה, ואינם יכולים לראות את המחיר המתחייב מהפרידה ובטח שלא את הצד השני לסכסוך, שאין ברירה אלא להתחשב גם בצרכים שלו.


עם זאת, ישנם זוגות שאינם מגיעים לגישור מסיבות רבות אחרות ובכך עושים טעות שתעלה להם כסף רב ועוגמת נפש, ותפגע בילדיהם ככל הנראה.


לעתים, חוסר המודעות לעצם האופציה של גישור היא זו שגורמת לזוגות לפנות לעורכי דין, ששולפים כתבי תביעה כהרף עין ומתחילים הליך משפטי שגורם להסלמת הסכסוך. לפעמים אנשים מודעים לכך שקיים הליך של גישור אך אינם יודעים שזו גם דרך להיפרד, וחושבים בטעות שזו אולי דרך לשלום בית או לטיפול זוגי. ישנם אנשים שנכוו מגישורים כאלה או אחרים וישנם כאלה שמתעוורים מהרגשות הקשים שאופפים אותם סביב הפרידה, ולא מסוגלים לראות כלום חוץ מהרצון לנקמה והכעס על בן הזוג.


הרגשות הקשים שמתלווים לגירושין לא פוסחים כמעט על אף זוג, גם אלו שבחרו בגישור. השאלה היא איך מתמודדים איתם. אני סבורה שהמקום האחרון שבו ניתן למצוא מזור לרגשות הללו הוא בבית המשפט. ההיפך הוא הנכון: שם רק תתחיל מלחמה אשר התוצאה שלה ידועה מראש. אז למה לא לקבוע את התוצאה הזו לפני שמאבדים את הכסף, הבריאות והילדים?


זה מה שהחוק החדש מתיימר לעשות, למנוע מאנשים שהולכים לפגוע בעצמם ובילדיהם לעשות זאת. החוק מחייב מספר פגישות גישור לפני שמתחילים את מלחמת העולמות בבית המשפט, וכך אנשים ייאלצו להתמודד עם הרגשות הקשים במקום אחר ולא באולם בית המשפט. אולי על ספת הפסיכולוג, רחמנא ליצלן. אז אפשר להודות לכנסת האחרונה על החוק החדש, מפני שהוא מהווה בשורה נפלאה למתגרשים החדשים.