לפני כחודשיים מת תינוק כבן חצי שנה לאחר שננעל ברכב סגור במודיעין עילית. הוא חולץ מהמכונית, תוך פעולות החייאה. צוותי מד"א העניקו לו טיפול רפואי ופינו אותו לבית החולים אסף הרופא בצריפין, שם נקבע מותו.
לפני כשבועיים נשכחה תינוקת ברכב בעיר בני ברק ולאור תושיית עובר אורח, הוא שבר את החלון וכך היא ניצלה ופונתה במצב קל.
בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד מקרים בהם נשכחים ילדים במכונית על ידי הוריהם
מדובר בסיטואציה כה קשה וקורעת לב, שקשה להישאר אליה אדישים. בתור אמא לילדים, הרגשתי צורך לעסוק בסוגייה זו, בתקווה שלא נשמע עוד על מקרים נוספים.
החוק הרלוונטי בעבירה זו: על פי החוק בישראל, מקרה בו אדם משאיר ילד קטן ברכב (שלא בכוונה כמובן) וגורם למותו עלול להיות מורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין).
רשלנות פירושה חוסר מודעות עם טיב המעשה, נסיבותיו או תוצאותיו כאשר אדם "רגיל" יכול היה לצפות אותם.
ברור לכל אדם סביר כי השארת ילד ברכב בחום הלוהט ולו לזמן קצר - עלול לגרום למותו. העונש המקסימלי בעבירה זו הוא 3 שנות מאסר.
לא שמעתם אף פעם על הורה שנכנס למאסר בגלל עבירה זו נכון? זה לא קרה אף פעם כי ההורה אפילו לא הועמד לדין.
הנחיית הפרקליטות להעמדה לדין של הורים בעבירה של שכחת ילדים ברכב
בכל פעם מוסבר לציבור כי נגד ההורים הרשלניים הללו לא ייפתח הליך פלילי, בשל הסבל הרב שנגרם להם מהמקרה הטרגי עצמו, ולא במקרה. ישנה הנחייה של פרקליט המדינה מיום 01/01/17 אשר קובעת כי ככלל במקרים אלו של חוסר תשומת לב בשכחת הילדים ברכב אין מעמידים לדין את ההורה.
הגישה הסלחנית הזו כלפי הורים היא בעיני נכונה, אנושית ומוצדקת. אולם אני תוהה מדוע אותה הפרקליטות מתייחסת בצורה חומלת אל שכחני הילד ברכב, ובצורה שונה לגמרי אל הורים אשר מאבדים את ילדם כתוצאה מתאונת דרכים שנגרמה באשמתם.
גרימת מוות ברשלנות תוך כדי נהיגה:
המחוקק קבע כי הגורם למוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין) תוך כדי נהיגה יישא בעונש המינימום של חצי שנת מאסר ועד שלוש שנים. בית המשפט רשאי שלא להטיל את מאסר המינימום מטעמים שיפורשו בפסק הדין.
הנחיית הפרקליטות להעמדה לדין של הורים בעבירה של גרימת מוות ברשלנות:
ניתן לראות כי על פי אותה הנחיית הפרקליטות כאשר הורה גרם למותו ברשלנות של ילדו בתאונת דרכים- יוגש כתב אישום נגדו והוא יועמד לדין. על פי הנחייה זו, האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין במאבק בתאונות הדרכים יגבור על האינטרס האישי (אובדן הילד).
יתרה מזאת, הפרקליטות תעתור למאסר בבית המשפט לתעבורה ובמיוחד תבקש לפסול את רישיונו של ההורה הנוהג לשנים או לצמיתות.
כך שלמעשה למרות שמדובר באותו סעיף חוק (סעיף 304 לחוק העונשין) באותה תוצאה של הורה שגרם למות ילדו ברשלנות - ההליך והענישה יהיו שונים.
כלומר על אותה עבירה, הורה אחד יקבל עונש מאסר ופסילה ארוכים לעומת הורה אחר שאפילו לא יעמוד לדין בגין רשלנותו.
האם מצב משפטי זה הוא נכון?
אני תוהה האם בתאונות דרכים טרגיות עם דרגת רשלנות נמוכה- עדיין האינטרס הציבורי של "המאבק בתאונות הדרכים", "חשש מהישנות עבירה", חשובים יותר מהסבל האישי של ההורה עצמו?
מה ההבדל בין הורה שנוסע לאחור בחניה ופוגע והורג את ילדו בשגגה כמובן, לעומת הורה שנוסע ברכב ושוכח את ילדו התינוק שנרדם והשמש החמה גורמת למותו של הילד?
לצערי גם השארת ילדים ברכב היא "מכת מדינה" בשנים האחרונות ומדובר בתופעה שצריך להילחם בה ולהרתיע את הציבור.
ההורה שדרס את ילדו בשגגה לא זקוק לעונש כגון פסילת רישיון ארוכה, מאסר או קנס. הוא לא צריך את הכתם הזה בגיליון ההרשעות שלו כדי להבין שהוא עשה טעות. ברור לכל, שהוא קיבל את עונשו ובוודאי שהטראומה שנגרמה לו תשנה את התנהגותו בפעם הבאה.
תחושת האשמה של הורה שגרם למות ילדיו היא התחושה הנוראה ביותר שקיימת, תחושה שתלווה אותו לאורך כל חייו, ונסיבות המוות, אם נגרם בתאונה בשגגה או כתוצאה משכחת הילד ברכב, כלל אינן משנות להורה האבל. אין בין העבירות הללו כל הבדל מבחינת החוק הפלילי.
מי שעושה הפרדה בין הורים השוכחים את ילדיהם ברכב, לבין אלה שמעורבים בתאונת דרכים בהם נהרג ילדם – חוטא חטא נורא.
עו"ד חנה דוד עוסקת בתחום המשפט הפלילי ובדיני תעבורה הכוללים עבירות מהירות, נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעת סמים, ביטול פסילות מנהליות, תאונות דרכים, ייצוג נהגים חדשים וניהול תיקי גרימת מוות ברשלנות.
