תום עידן הפרטיות ודיון מעמיק בזכות לפרטיות

תחקיר חדש בבלגיה קובע חד משמעית שגוגל מאזינה לנו. זה קורה גם כשאנחנו כלל לא משתמשים בטלפון, באמצעות העוזרת הקולית, שדרכה מועברות ההקלטות לעובדים בשר ודם האמונים על תמלולן. (עמרי ברק | החדשות).

 

העוזרות הקוליות הפכו להיות מאוד נפוצות בשנים האחרונות. הן נמצאות אצלנו בבית, וגם בטלפון החכם שלנו. אפשר לשאול אותן כמעט כל שאלה, להזמין בעזרתן מקום למסעדה, להדליק את האור בבית או להתקשר לאחד מאנשי הקשר. גוגל הכחישה שהיא מאזינה למשתמשים ללא ידיעתם. אלא שתחקיר שמתפרסם בבלגיה מגלה תמונה אחרת לחלוטין - והיא מאוד מטרידה.

 

 

מסתבר שכדי לספק תשובות טובות, גוגל משתמשת בבינה מלאכותית. המערכות שלה מתמללות כמעט כל דבר שאנחנו אומרים לה - אלא שיש משפטים מסוימים שהן לא מצליחות לבד, ולכן ברחבי העולם גוגל מעסיק עובדים שיעזרו לנו בעבודה. מאזינים להקלטות ומתמללים. למרות שהמתמללים לא מקבלים את השמות של המשתמשים בהקלטות, כן היה אפשר לשמוע בהקלטות כתובות אישיות וכך להגיע אליהם.

חלק מההקלטות יכולות להיקלט בטעות כשלוחצים על הכפתור הלא נכון, או כשגוגל חושבת שהיא שמעה אותנו אומרים "אוקיי גוגל", או במקרה של העוזרת הקולית של אמזון – "אלכסה". ואכן, גם אמזון אישרה בעבר שהיא מעסיקה אלפי עובדים כדי לעבור על תמלולי ההקלטות כדי לאמן את המערכת.

בתגובה לממצאים של הרשת הבלגית מסרו בגוגל שהם פתחו בחקירה לאחר שאותו עובד עבר על חוקי הפרטיות. רק 0.2% מהקלטות מתומללות על ידי בני אדם ואין בהם כל מידע מזהה על המשתמשים

 

 

מבוא תהילה שוורץ אלטשולר דיון בזכות לפרטיות הוא במידה רבה כניסה אל תוך הערפל. ניתן לאתר מחלוקות כמעט בכל היבט הנוגע לאופייה של הזכות והיקף ההגנה שראוי להעניק לה, הן במישור הנורמטיבי הן במישור המושגי. יש הרואים בה תביעה ויש הרואים בה זכות, אינטרס, ערך, העדפה או מצב קיומי. הגנה על פרטיות נתפסת, לכן, בכמה וכמה דרכים: כתפיסה תיאורית, כתפיסה נורמטיבית, כתפיסה משפטית או כל השלוש יחדיו.

 

עקרון הפרטיות כשלעצמו נובע מהשקפות עולם בדבר ממשל, זכויות אדם, יחסי פרט ומדינה ויחסי מרחב ציבורי ומרחב פרטי. אפשר להניח כי לפחות חלקית המחלוקות נובעות מכך שהדיון בזכות לפרטיות, כמו גם עיגונה החוקתי ועיגון ההסדרים המוסדיים הקשורים אליה, התפתחו מאוחר יחסית לזכויות אחרות. גם בישראל — שבה מעוגנת הזכות לפרטיות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק הגנת הפרטיות - הזכות לפרטיות לא הוגדרה במדויק בחוק או בפסיקה. חוק הגנת הפרטיות אינו מגדיר את היקפה ובמקום זה מונה 11 מעשים שייחשבו פגיעה בפרטיות, ובכללם מעקב מטריד, האזנה אסורה על פי חוק, צילום אדם ברשות היחיד והפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם.

 

אף שהמשפט הישראלי אימץ הגדרה רחבה של מושג הפרטיות כ"אינטרס היחיד 1 הדגיש בית המשפט כי היקפה שלא להיות מוטרד בצנעת חייו על ידי אחרים", 2 של הזכות עמום ומשתנה בהתאם למציאות. 

 

היבט אחד של הזכות לפרטיות הוא זכותו של כל אדם לשמור ולהגן על זהותו ועל מתחם של הגנה מסביב לגופו, מחשבותיו, רגשותיו, סודותיו הכמוסים, אורח חייו ומעשיו האינטימיים. ההיבט הזה נובע מכך שפרטיות נתפסת כבעלת 1 ע"א 96/1211 כהן נ' נשיונל קונסלטנטס, פ"ד נב)1 )481 . 2 בג"ץ 93/2481 דיין נ' וילק פ"ד מ"ח )2 )456. תהילה שוורץ אלטשולר 12 משקל חיוני ביכולת לשמור על זהות ולגבש יחסים של אהבה, קרבה ואמון עם הסובבים וכן זהות פוליטית וציבורית.

 

לא בכדי נתפס אובדן הפרטיות בעבר ּכָאסון של חברה טוטליטרית ולא אנושית

 

היבט אחר קשור לכך שהזכות לפרטיות מאפשרת לאדם לבחור לאילו חלקים ומקומות במתחם הפרטי הוא נותן גישה לאחרים, וכן לשלוט באופן החשיפה, בהיקפה ובעיתויה. וכך, בשונה ובאופן קיצוני יותר מזכויות אדם אחרות, הזכות לפרטיות היא זכות שגבולותיה, הקשריה והנורמות הנובעות מן ההגנה עליה אינם מוגדרים. ולא זו אף זו: בשנים האחרונות מגיעים המתח ואי–ההלימה בין הערכים המוכרים מן העבר לפרקטיקות של ההווה לשיאים חדשים.

 

במאמר פורץ דרך בנושא ההכרה בזכות לפרטיות, שהתפרסם בביטאון בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרוורד בשנת 1890 ,כתבו שני עורכי דין צעירים - לימים שופטי בית המשפט העליון האמריקני, סמואל וורן ולואיס 3 ברנדייס - כי יזמות מודרנית והמצאות חושפות את הפרט לסבל נפשי ומצוקה. הטכנולוגיה המתקדמת שאליה התכוונו כותבי המאמר הייתה מצלמות ניידות אשר אפשרו לראשונה לעיתונאים ולצלמי עיתונות לצלם אנשים ללא הסכמתם.

 

כמאה ועשרים שנה מאוחר יותר טכנולוגיות מידע נתפסות כאיום מרכזי על פרטיות משום שהן מאפשרות העברה במהירות האור של מידע ברחבי העולם. נגישות האינטרנט, הופעתן של הרשתות החברתיות, תפוצתם של מכשירים סלולריים וריבוי מצלמות המותקנות במרחב הציבורי מביאים לשינויים של ממש במשמעות ובהיקף של הציפייה לפרטיות, ומכאן גם בהיקפה של הזכות לפרטיות.

 

לא בכדי אמרו בהזדמנויות שונות מנכ"ל חברת גוגל ואחריו מייסד 4 חברת פייסבוק כי הפרטיות מתה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות. למעשה, פרטיות היא אחד מן הנושאים החברתיים הבוערים ביותר המקושרים עם טכנולוגיות תקשורת דיגיטליות. לעקרון ההגנה על הפרטיות, כמצבור של זכויות, היבטים שונים המתקשרים עם טכנולוגיות שונות.

 

ואכן, לא הרי מאגרי מידע בידי השלטון כהרי רשת 3 4 Review Law Harvard”, Privacy to Right The, “Brandeis. D. L & Warren. D. S 220‒193. pp), 1890 ( 4 privacy-facebook/11/jan/2010/technology/uk.co.guardian.www מבוא 13 האינטרנט, מכשירים סלולריים ומכשירים נישאים אחרים, מאגרים ביומטריים, רשתות חברתיות, כריית מידע ועוד. אתר ויקיליקס פרסם בסוף נובמבר 2011 5 הכולל מסמכים, מצגות, אוסף חדש של מסמכים שהוא מכנה "קובצי המרגלים", חוזים וקטלוגים של חברות המעניקות שירותי מעקב, צנזורה, ביון ואבטחה, כגון "סימנס", HP ו"נייס" הישראלית.

 

ברוב המקרים מדובר בשירותים ובמוצרים הנמכרים ישירות לממשלות ולגופי ביון ואינם מוכרים לציבור

 

"נייס" הישראלית, למשל, משווקת מגוון "פתרונות מודיעין", בכללם פלטפורמה ליירוט ולניתוח כמויות גדולות מאוד של מידע תקשורתי, כגון שיחות טלפון או גלישה ברשת. לפי המסמך, מערכת זו יכולה, בין השאר, לזהות מטרות חשודות על ידי סריקת מיליארדי שיחות קול, טקסטים ומידע נוסף.

 

בעידן של מלחמה בטרור שאחרי המתקפה על מגדלי התאומים נרכשות מערכות כאלה כעניין שבשגרה. הציפייה הסבירה להגנה על פרטיות נוגעת בראש ובראשונה ליחסי הפרט והשלטון ולאפשרות שהשלטון יעשה שימוש לרעה בטכנולוגיות שיש להן פוטנציאל פגיעה בפרטיות. העובדה שחברות הטלפון מקיימות תרשומת של כל השיחות ושכך עושים גם המפעילים הסלולריים איננה תופעה חדשה. למעשה, רשויות המדינה משתמשות בתרשומת הזאת כאשר הן מבקשות מבתי משפט צווי חיפוש או האזנות סתר.

 

ואולם אין מדובר עוד על מצלמות אבטחה בקניונים או על לוויינים חוצי גבולות. בעשור האחרון גופי ענק מסחריים הופכים להיות כורי מידע. בעוד מדינות מבקשות לעקוב אחר פרטים, חברות מבוססות מידע ונתונים כמו גוגל או פייסבוק קוצרות מידע על אותם פרטים ומאחסנות אותו על שרתיהן, הממוקמים לרוב בארצות הברית. אחת מן הפרקטיקות המעצימות את המתח בין הטכנולוגיה ובין הזכות לפרטיות היא איגום מידע )ubiquity data .) טכניקות חדשות וזולות של איסוף, אחסון וניתוח נתונים התרחבו דרמטית בעשור האחרון.

 

אפשר לומר - במונח השאול מן הדירקטיבה להגנת נתונים של האיחוד האירופי - שכולנו למעשה "מושאים של נתונים" )subjects data.) הסוגיה של אפליקציות מבוססות מקום, "בת הדוד" של פרסום מבוסס מידע, יכולה לשמש דוגמה מייצגת. כדי להפעיל אפליקציה מבוססת מקום )מציאת מסעדה, בית קולנוע, תחנת דלק ותחזית מזג אוויר וגם בירור של הזמן 5 html.spyfiles-the/org.wikileaks://http תהילה שוורץ אלטשולר 14 המקומי( על המכשיר לדעת את מקומו של המשתמש. דבר זה נעשה בדרכים שונות, כמו טריאנגולציה ממגדלי סלולר או שימוש בשבב ג'י–פי–אס הנמצא בתוך המכשיר. אלא שלמידע בדבר מקומו המדויק של משתמש בזמן נתון אין ערך גבוה כשלעצמו.

 

שילוב של מידע היפר–פרטי עם מקום מאפשר להפוך אפליקציה מבוססת מקום לבעלת ערך למשתמשים ולשפר את חוויית השימוש

 

סוגים כאלה של מידע הם למשל התנהגות ומיקום בעבר) מהם החיפושים האחרונים ב־foursquare מן האזור? היכן חנה הרכב לאחרונה? כמה "ציוצים" הגיעו מן האזור? (העדפות בקניות, מצב כרטיס האשראי והתנועות האחרונות בו. ככל שהפעילות ברשת אישית יותר וככל ששימושי הרשת נעים לכיוון 6 כן נוספים צדדים שלישיים שימושי אינטרנט אישיים )”Web Centered Me,)” המבקשים להרוויח כסף באמצעות שימוש בכלים החינמיים שסופקו לנו כדי לתקשר ולחלוק מידע.

 

חברות כמו Klout ו–PeerIndex מבקשות להוציא מן המערך המסובך של כלל הרשת החברתית מספרים פשוטים שיוצמדו לכל אחד מאתנו, אם נרצה בכך ואם לאו. המצב שבו לכל אדם יש "מספר" - מעין גורם השפעה )factor impact) המבטא את מידת ההשפעה שיש לו - איננו מצב בדיוני. הקושי במצב זה הוא שהמספר יקבע אם נקבל עבודה, שדרוג בחדר המלון, דוגמית של מבצע בסופרמרקט, הלוואה או כל דבר אחר.

 

גם אם ערכים של "פרטיות החלטתית" - במובן של החירות להחליט בעניינים שבצנעת הפרט, כגון נטייה מינית או הזכות לבצע הפלה, ובמובן של פרטיות מקומית )כלומר, הפעלת השליטה במרחב פרטי פיזי כמו בית או חצר (נראים מוגנים ומוסכמים יחסית, כאשר מדובר בפרטיות המידע - העניינים נעשים מסובכים יותר. זאת ועוד: טכנולוגיות של כריית מידע מציבות סימן שאלה על עצם ההבחנה בין פרטי לציבורי.

 

מצד אחד - מיזמים ואפליקציות פרטיים ניזונים ממידע ציבורי ומתוצרים של איסוף מידע על ידי השלטון, ומצד אחר - רשויות ציבוריות משתמשות במידע שנכרה על ידי חברות פרטיות )למשל במעקב אחר 6- מבוא 15 תכתובת דואר אלקטרוני של פרטים).

 

יתרה מזו, באופן פרדוקסלי הציבור הרחב נשען על ההנחה שהמדינה היא שתגן עליו מפני ניצול לרעה של המידע הפרטי, כאשר טכנולוגיות נעשות זולות או שנעשה בהן שימוש תכוף על ידי חברות מסחריות. בו בזמן הוא נשען על חברות פרטיות וארגוני "כלבי שמירה" חוץ שלטוניים כדי שיגנו עליו מפגיעתה של המדינה.

 

שאלה מטרידה היא עד כמה הגנת הפרטיות מפגרת לעומת מערכות איסוף המידע והטכנולוגיות המשמשות למעקב אחר גולשים לצורך ניתוחן והפקת רווח משני מהן. בניסיון להתמודד עם סופת פגיעה בפרטיות מתוזמרת היטב לא מצד המדינה אלא מצד חברות מסחריות נציבי הגנת פרטיות באירופה ובישראל מנסים לאכוף חוקי הגנת מידע שנחקקו ועוצבו בעידן אחר, קודם שגוגל ופייסבוק נולדו. אבל אימוץ טכנולוגיות חדשות מחייב את הרגולטורים והמחוקקים לשחק עמן משחקי חתול ועכבר.

 

החקיקה ברוב מדינות המערב איננה מצוידת בכלים הנדרשים להתמודדות עם ההקשר הבינלאומי של אחסון וקצירה של מידע, והדבר משפיע לרעה על יעילות ההתמודדות האירופית או הישראלית עם חברות שמקום מושבן בארצות הברית

 

ככלל, לא מפליא שההיסטוריה של החקיקה הנוגעת לפרטיות נושאת אופי תגובתי. דוגמאות מן העולם יש למכביר: כללים הנוגעים למסירת היסטוריה של אשראי בשנות השבעים, שאילת סרטים במחשבי ספריות וידאו בשנות השמונים, רישומים רפואיים בשנות התשעים ותנאי שימוש המאפשרים לחברות אינטרנט למסור פרטים לחברות לא מקוונות בתחילת שנות האלפיים.

 

נדמה שניתן לאפיין דפוס התנהלות: חוקר, מומחה או האקר מגלה שלשירות או למוצר שיש לו תפוצה רחבה מאוד יש פרצה באבטחה או רכיב המאפשר פגיעה בפרטיות של משתמשים. הקביעה מאושררת בידי מומחי רשת נוספים. נציגי החברה משתמשים באסטרטגיה שיווקית מדורגת שראשיתה בהכחשה גורפת, המשכה בהסבר וסופה בהתנצלות ובהצהרה שהתקלה תתוקן והפגיעה תוסר. לבסוף מגיעה תגובה פוליטית–רגולטורית–משפטית: פנייה שלטונית אל החברות לקבלת הבהרות, שימועים בבתי נבחרים וברשויות רגולטוריות אחרות, חוות דעת והחלטות מדיניות שבחלקן צופות פני עבר, הצעות לתיקוני חקיקה והגשת תביעות ייצוגיות.

 

תהילה שוורץ אלטשולר 16 כך היה כאשר התברר בתחילת 2011 כי חברת אפל מסוגלת לעקוב אחר התנועות ּבַמקום של משתמשי מכשירים סלולריים שהיא משווקת, ואף מבצעת 7 כך היה גם בעניין חברת טום מעקב כזה הלכה למעשה בשיטה לא מוצפנת; טום )TomTom )לאחר שהתברר כי היא מוכרת למשטרת גרמניה מידע שאספה 8 לצורך מעקב אחר עברייני תנועה.

 

באמצעות מכשירי הג'י–פי–אס שהיא מייצרת התגובה הרגולטורית של רשות המסחר האמריקנית )Trade Federal Commission )לשימוש בטכניקות של איסוף וכריית מידע ברשת פורסמה באמצע 2011 בחוות דעת שקבעה אם מדובר בהפרה בוטה של פרטיות המשתמשים. חוות הדעת כללה המלצות לשליטה טובה יותר של המשתמשים במידע הנוגע להתנהגות הדיגיטלית שלהם וחייבה לשלב "עוגיית פרטיות" שתאפשר לגולש להפעיל מכניזם של "אל תעקוב אחריי".

 

המכניזם הזה אמור למסור לחברות שעושות כריית מידע את העדפות הפרטיּות של המשתמש. ואולם הּפָָרשות מתרבות, ודומה שהן נעשות חמורות יותר ויותר. בתחילת דצמבר 2011 גילה חוקר אבטחה אמריקני תוכנת מעקב בשם IQ Carrier המותקנת ב–140 מיליון טלפונים חכמים בעולם.

 

התוכנה עוקבת כמעט אחר כל פעולה, צליל והקלדה, מעתיקה אותם ומעבירה אותם בחזרה אל חברות התקשורת. לא מדובר רק במקומו הפיזי של המכשיר אלא גם בתכנים המועברים באמצעותו. בפעילות הזאת מעורבות כמעט כל היצרניות הגדולות של מכשירים 9 לאחר ההכחשות מן הסוג הזה בעולם, כגון סמסונג, נוקיה, מוטורלה ואפל.

 

מצד המעורבים בדבר התגלתה טקטיקה הסברתית חדשה: האפליקציה משמשת כבקרה על ביצועי המכשיר ולא לצורכי מעקב. קשה להכחיש שתוכנה כזאת מהווה שער גישה ל"תיבת אוצר" של מידע אישי על הרגלי הגולשים ותנועותיהם. מצד שני, כאשר הטכנולוגיה מתקדמת לכיוון שבו המכשיר עצמו הוא "שביל 7- 9 ע' כביר וה' עילם,

 

כל המידע מוקלט ונשמר: שערוריות המעקב של עולם הטכנולוגיה", ynet ,כלכליסט, 11.12.4: מבוא 17 פירורי הלחם" עבור מבצעי המעקב, ולא תוכנה כזאת או אחרת, אזי מתברר שלא מדובר בבעיה שניתנת לפתרון בשיטה המוצעת של out 10opting שהציעה רשות המסחר האמריקנית. אפשר להניח כי ביום שבו יפורסם דוח נוסף, יהיה צורך להתמודד עם היבטים חדשים של העניין. הלן ניסנבאום טוענת בספרה פרטיות בהקשר )Context in Privacy)11 שאנשים אינם חפצים בהגבלה על שצף המידע אלא רק בהבטחה שהמידע זורם כראוי, בדרך שהיא מכנה "יושרה הֶקשרית" )integrity contextual.

 

לטענתה, הזכות לפרטיות איננה הזכות לשלוט במידע אישי וגם לא הזכות להגביל גישה למידע הזה. הזכות לפרטיות, לדעתה, היא הזכות לחיות בעולם שבו מכבדים את הציפיות שלנו ביחס למידע האישי שלנו ונענים להן. ציפיות אלה מתעצבות לא רק מכוח ההרגל, אלא גם מכוח האמון בתמיכה ובהכרה שעקרונות חברתיים ופוליטיים מעניקים להן.

 

השקפתה של ניסנבאום "מתכתבת" ללא ספק עם מה שבתי משפט, בארצות הברית בעיקר, רואים כ"ציפייה סבירה לפרטיות". ממש כפי שציפייה סבירה כדוקטרינה משפטית בהקשרים אחרים נקבעת, לפחות בחלקה, בהתאם למציאות, כך קשה לטעון כי מעשה כלשהו היה הפרה של ציפייה סבירה אם הפרקטיקה היא פרקטיקה חברתית מקובלת. וכך גם כאשר בנושאי טכנולוגיה ופרטיות עסקינן.

 

השאלה הפתוחה היא, לכן, כפולה: ראשית, באיזו נקודה אפשר לומר שהחברה אימצה טכנולוגיה חדשה ברמה שאיננה מאפשרת עוד לטעון לציפייה סבירה כנגד שימוש באותה טכנולוגיה? שנית, האם נכון ומוצדק כעניין נורמטיבי לוותר במקרים מסוימים על הציפייה הסבירה לפרטיות המידע האישי? פיטר פליישר, לשעבר הממונה בחברת גוגל על פרטיות בינלאומית, כתב כי הדרישה לפרטיות היא "השחור החדש באופנת הצנזורה" וכי הדרישה הזאת מנוגדת לעקרון חופש הביטוי. לטענתו, יש להפנים את העובדה שאין בנמצא פרטיות ושמי שמחפש פרטיות, כנראה יש לו מה להסתיר.12 קשה להתעלם מכך 10 כלומר, המערכת תקפה אבל מאפשרים להוציא ממנה חריגים.

 

שהתמיכה של חברות כמו גוגל בחופש הביטוי בהקשר זה נובעת מן המודל הכלכלי שלהן. מטפורית אפשר לטעון כי הזכות לחופש ביטוי היא השחור החדש באופנת כריית המידע. לפיכך דומה שהשאלה המרכזית היא שאלה של רווח והפסד בנוגע לאיסוף מידע: האם אנו מוכנים לקבל את היתרונות של שירותים מבוססי מקום על חשבון פרטיותנו שלנו? האם אנו מעוניינים להשאיר מרחב שבו פעולותינו אינן נמדדות או שאנו מעדיפים את היתרונות שיש במדידה ובמעקב אחר כל פעולה ובשילוב של סוגי מידע? )למשל, האם ההתעמלות שעשיתי שוות ערך לקלוריות שצרכתי; האם בתי חלתה פעמים רבות מדי החורף; האם אני מוציאה יותר כסף על נעליים לעומת אחרים בעלי משכורת דומה?

 

שאלה מטרידה לא פחות היא אם אפשר בכלל לדבר על רווח והפסד במישור הנורמטיבי שעה שבפועל התהליך נראה ככזה שאיננו ניתן לעצירה ואשר במסגרתו אנו מסייעים לקדם בכיוון אחד בלבד את הטכנולוגיה, את הכלים העומדים לרשותנו ואת הציפיות החברתיות. אפשר שההיסטוריה תשפוט בייחוד אם אלה שנמצאים מתחת לפער החברתי–טכנולוגי )כלומר אלה שגילם פחות מ–40 )יפגינו אדישות כלפי סוגיות של פרטיות.

 

בה בעת אפשר שלחץ ציבורי מספיק יצליח להביא לכך שסוגיות של פרטיות במדיה המקוונת ומחוצה לה יהיו נושא לקמפיינים ציבוריים ענקיים. איש אינו אוהב את הרעיון של "אח גדול", ויש להניח כי חברות ענק כמו גוגל, אפל ומייקרוסופט יהפכו למטרה קלה בשל עוצמתן. ספר זה הוא תוצר של תהליך עבודה שנמשך שנים אחדות. שניים מן המאמרים בו הם פרי מחקר שנערך בתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה, ושלושה נוספים התקבלו לאחר שפרסמנו "קול קורא" לספר בנושא פרטיות ועיתונאות.

 

יותר מכול האסופה מבטאת את הפנים הרבות של הזכות לפרטיות ואת תקופת המעבר שזכות זו שרויה בה  מתקשורת מסורתית לתקשורת חדשה; מפרקטיקות אתיות ומשפטיות שתכליתן לפגוע בפרטיות בתוך מסרים של "אחד להמון" )many to one )בטלוויזיה לפרקטיקות של התמודדות עם הפגיעה בפרטיות של האחד בתוך ההמון. בשל תחושה חזקה שסדנא דארעא חד הוא ואין חדש תחת השמש, חוזרים מחוקקים נבוכים בתחילת המאה העשרים ואחת למושכלות ראשונים של הגנת הפרטיות מתחילת המאה העשרים.

 

מאמרו של ראם שגב עוסק במושכלות אלה מבוא 19 בהקשר של מושג הפרטיות. מתוך תפיסה מורכבת ורב–משמעית של המושג בוחן שגב אם ראוי להגדיר פרטיות כמצב של בידוד, למשל מצב שבו מידע על אדם אינו ידוע לאנשים אחרים, או כרמת השליטה של אדם על המידה שבה הוא מבודד מאנשים אחרים, למשל המידה שבה מידע על אודותיו ידוע לאחרים. שגב מתמודד גם עם השאלה אם יש לדבוק בתפיסה אחידה של פרטיות או בתפיסות שונות התלויות במאפיינים אישיים של אנשים או במסגרת התרבותית שבה אנשים חיים.

 

הוא גם בוחן בחינה ביקורתית את מה שנתפס כהנחת יסוד של בתי המשפט בישראל ובמדינות אחרות שלפיה הפרטיות מסתיימת היכן שמתחיל ה"ויתור" עליה החל ביציאה למקום ציבורי וכלה במילוי תפקיד ציבורי. במישור ההגנה המשפטית על הזכות שגב מנסה להתוות מרחב של שיקולים בעד ונגד הגנה משפטית על פרטיות על מנת לאפשר הכרעה בינם ובין אינטרסים או ערכים אחרים) כאשר יש כאלה (ובייחוד הזכות לחופש ביטוי. הוא בוחן שיקולים כגון רווחה ואוטונומיה אישית, חשיבה עצמאית, רצונם של אנשים בקיומו של תחום פרטי ומידע שאינם חשופים לאחרים, נהגים ומוסכמות חברתיים המקובלים בחברה, בריאות נפשית והגנה על רגשות.

 

מנגד הוא רואה שיקולים כגון הסתרת מידע כצביעות ופרטיות כמשקפת ניכור חברתי והיעדר אלטרואיזם; מאבחן את ההבחנה בין תחום "פרטי" לתחום "פומבי" או "ציבורי" כבסיס להסתרה ולדיכוי של נשים; ומסב את תשומת הלב להחצנות החברתיות השליליות של חסרונו של מידע פרטי בתהליכי קבלת החלטות. חיסרון זה עלול לפגוע באיכותן של ההחלטות המתקבלות.

 

נקודת המוצא של מאמרם של עמית לביא–דינור ויובל קרניאל, העוסק בזכות לפרטיות בתכניות מציאּות, היא ששידורי הטלוויזיה ממלאים תפקיד כפול של שחקן ושל סוכן חִברות. תכניות המציאות חודרות לפרטיות של אדם זה או אחר אבל גם מעבירות מסר חברתי ותרבותי חשוב בנוגע ליחס המקובל והראוי בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי.

 

בכך הן משקפות ומעצבות את מושגי הפרטיות המשתנים. לביא–דינור וקרניאל מזהים מגמה של שינוי במושג הפרטיות בשידורי הטלוויזיה המתבטאת לא רק בפגיעה בפרט זה או אחר הנחשף בשידורים, אלא גם בפיחות עמוק במשמעות ערך הפרטיות ובמשקלו. אובדן הפרטיות בתכניות המציאות הוא לדידם החפצה של האדם המופיע בתכנית, הפשטתו מכל ערך וייחוד ופגיעה בכבודו. יתרה מזו, הם טוענים כי הצפייה תהילה שוורץ אלטשולר 20 בתכניות מציאות כצפייה ב"אנשים רגילים", ולא כשחקנים, מגבירה את רמת ההזדהות של הצופים, בבחינת "אנשים פרטיים ורגילים הם אנחנו".

 

לכן כאשר מתחוללת חדירה לפרטיותם של המשתתפים, מתרחשת גם פלישה לפרטיותם של הצופים מעבר להסכמה הנורמטיבית המקובלת. בנימין שמואלי מציף במאמרו היבט אחר של הזכות לפרטיות, המחדד את משמעות ההפרדה בין הפרטי ובין הציבורי, בין האדם ובין המקום. שמואלי עושה זאת באמצעות דיון בשני מקרים שהגיעו לערכאות שעניינם פרסום תצלומו של אדם שצולם ברשות הרבים באמצעי התקשורת.

 

מקרה אחד הוא פרסום תצלומים מכלאו השמור של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, בעקבות בקשה לצו מניעה נגד שידור טלוויזיוני של צילומים מתא הכלא שלו מכוח הטענה שתא כלא הוא רשות היחיד, ולחלופין משום שמדובר ברשות הרבים אך התמונות משפילות ופרסומן אינו מתאים לאדם דתי. המקרה האחר הוא אדם חרדי אשר חילק תשמישי קדושה בדוכן ברחוב, צולם כשמאחוריו כרזה פרובוקטיבית של אישה חשופה, ולאחר שהתמונה פורסמה בעיתון תבע פיצויים בגין הפרת פרטיותו.

 

שמואלי מתעכב על סעיף 2(6 )לחוק הגנת הפרטיות, הרואה בפרסום לשם כוונת רווח הפרת הפרטיות ומייצג מתח אינהרנטי בין הגנת הפרטיות לבין פעילותם של אמצעי התקשורת ההמונית המסחרית. שמואלי מציע להחליף את הסעיף, אשר רּוקן מתוכן על ידי בתי המשפט בשני פסקי דין, במבחן של דומיננטיות. בהתאם למבחן זה עצם הצגת תמונה או מיצג אודיו–ויזואלי באמצעי תקשורת מסחרי יוצר חזקה שמדובר בשידור למטרת רווח, שהוא עוולה לפי סעיף 2(6 )לחוק. עול הוכחת העניין הציבורי והפרכת החזקה צריכים ליפול, לדידו של שמואלי, על אמצעי התקשורת.

 

כן הוא מציע לאמץ גישה דה–קונסטרוקטיבית כלפי תכנים ולבחון הן את הפגיעה בפרטיות הן את העניין הציבורי בה לא רק לפי מבחן "הכתבה בכללותה" אלא גם לפי חלקים מתוכה. לפיכך סבור שמואלי כי במקרים של דיון בבקשות לצווי מניעה יש לאפשר פרסום תכנים חלקי, כגון השחרת פנים או טשטוש התמונה, שיגנו על הזכות לפרסם ובד בבד ימנעו פגיעת יתר בזכות לפרטיות. הקובץ נחתם במבט אל התקשורת החדשה.

 

יאיר עמיחי־המבורגר ואורן פרז טוענים כי התפיסה המשפטית הקיימת של הזכות לפרטיות אינה תואמת את המציאות הדיגיטלית וכי האינטרנט יצר קונפליקט ביחס לרעיון הפרטיות. מחד מבוא 21 גיסא, ראשיתה של הפעילות המקוונת נכרכה במושג האנונימיות. האנונימיות מזוהה עם רעיון הפרטיות הואיל ואי־היכולת לזהות את פרטיו של הגולש מונעת מעקב וחדירה למתחם האישי שלו.

 

מאידך גיסא, יכולתו של הפרט לממש את האוטונומיה שלו במרחב האינטרנטי תלויה, בהקשרים רבים, בוויתור על פרטיות. במובן זה העיקרון של כיבוד האוטונומיה של הפרט מחייב דווקא גמישות בתחימת גבולותיה של הזכות לפרטיות. הגנה דווקנית מדי על הזכות לפרטיות יכולה לפגוע ביכולת של הפרט לממש את האוטונומיה שלו.

 

עמיחי־המבורגר ופרז מצביעים על פער בין הניסיון להגדיר את הזכות לפרטיות והזכות לאנונימיות במושגים אבסולוטיים ובין עולם הצרכים וההעדפות של משתמשי האינטרנט. לדעתם, דפוסי ההתנהגות באינטרנט מצביעים על האפשרות שאנשים אינם תובעים או מצפים שהאינטרנט יעניק להם אנונימיות ופרטיות מוחלטת, ולכן פתרון אבסולוטי שיעדיף פן מסוים של הקונפליקט מתוך תפיסה הייררכית של זכויות וערכים.

 

למשל, האוטונומיה של הפרט או הסדר הציבורי( יפגע בערכים ובאינטרסים אחרים. נוסף על כך הם מצביעים על מוגבלות המשפט במתן מענה לסוגיית הפרטיות בשל טיעונים טכניים כמו האופי הגלובלי של הרשת וחוסר יכולתה של מערכת המשפט להסתגל לשינויים ובגלל טיעונים מהותיים שבמרכזם הנטייה המשפטית להשתמש במתווים דיכוטומיים על מנת להגן על זכויות.

 

נטייה זו, בהקשר הנידון, מתעלמת מהעובדה שהמרחב האינטרנטי יוצר קונפליקט פנימי במונחים של ערך האוטונומיה: בהיבטים מסוימים ויתור כלשהו על הפרטיות והאנונימיות בשימוש באינטרנט יכול לאפשר הגשמה מלאה יותר של האוטונומיה של הפרט, ואילו בהיבטים אחרים מימוש האוטונומיה מחייב דווקא שמירה על הפרטיות באמצעות הבטחת האנונימיות של המשתמש.

 

כמו כן, התפיסה החוקתית של הזכות לפרטיות שמעמידה את המדינה כשחקן מפתח במשחק ההגנה על פרטיות הן כמי שאמון על ביצור רעיון הפרטיות והן כאויב הגדול שלה מתעלמת מהמשקל הגדול של שחקנים פרטיים ברשת. עמיחי־המבורגר ופרז אינם מתעלמים מפתרונות טכנולוגיים אפשריים אלא עומדים על הקשיים שיש בהם, כמו הפער בין האינטרס העסקי לאינטרס של הגולשים ושל החברה בכלל וחוסר המודעות של הגולשים, המכונה "כשל קוגניטיבי", לפתרונות אלה.

 

תהילה שוורץ אלטשולר 22 עמיר פוקס דן בשלושה שימושים שעושים גורמי הטרור באינטרנט: הראשון, שימוש ברשת כאמצעי תקשורת המונים לשם תעמולה והפצת מידע; השני, שימוש אינסטרומנטלי לצורכי תקשורת בין פעילים ובין גופים בארגון, איסוף מודיעין וגיוס פעילים וכספים; והשלישי, שימוש ישיר, כלומר טרור באמצעות הרשת )terrorism cyber .)שימושים אלה חופפים במידה רבה לנגיעה שיש היום לרשת בכל תחומי החיים בעולם האזרחי, המסחרי, הממשלי והצבאי, ומקורם בכך שהמבנה של ארגון הטרור המודרני מתאפיין באופי בין–מדינתי ורב–מדינתי, נזיל ולא היררכי.

 

כלומר, מכיל תאים רבים המפוזרים בכמה מדינות, כדי למזער את סיכוני החשיפה. שימושים אלה מציבים אתגר של ממש לשירותי המודיעין, הנדרשים להתמודד חזיתית עם אתרי האינטרנט של ארגוני הטרור, ובעיקר לאסוף מודיעין באמצעות יירוט המסרים הנשלחים באינטרנט ופענוחם. פוקס מבקש לקרוא לחשיבה מחודשת על נקודת האיזון בין הזכות לפרטיות לבין צורכי הביטחון, ככל שמדובר במניעת מעשי טרור.

 

קונקרטית הוא קורא לעצב מחדש את כללי האזנת הסתר הקיימים, ובייחוד את הדרישה שכל צו האזנה יהיה ספציפי, לגבי אדם מסוים או לגבי נקודת קצה, כלומר מספר טלפון או דוא"ל מסוימים. לטענתו, האיזון הקיים מבוסס על כך שכדי להאזין יש צורך באדם שיקשיב לשיחות או יקרא התכתבויות ויברור את החומר החשוד. הרציונל העומד מאחורי הכללים הקיימים, המאפשרים האזנה לקווים ספציפיים, הוא לפיכך הגבלת הרשויות מפני האזנות רחבות מדי שעלולות לגרום פגיעה בפרטיות.

 

מערכות יעילות לסינון תוכן המסוגלות לאתר תוכן חשוד בהתאם למשוואות המגדירות תוכן כזה מציבות אתגר לפני החקיקה הקיימת  גם משום שהחקיקה אוסרת למעשה את הפעלתן וגם משום שהן מחייבות שינוי לעומת הפרדיגמה המסורתית המוכרת מעידן הטלפוניה. באינטרנט, טוען פוקס, ניתן לעצב כלל איזון חדש שאינו מגביל את רשויות האכיפה לפי יחידת הקצה דווקא )כתובת הדואר האלקטרוני, אלא מאפשר לה "עוגנים" אחרים לפי תוכן או לפי זיהוי המשתמש בדרך אחרת.

 

למעשה, על מנת למזער ככל האפשר את הפגיעה בזכות לפרטיות על ידי שימוש בסינון על פי תוכן באמצעות "תוכנות רחרחניות" פוקס מציע להתנות את השימוש בחשיפה למספר קטן של אנשים, בהידוק הפיקוח על מניעת זליגה של מידע ובהגבלת השימוש לצורכי ביטחון ולא למטרות מלחמה בפשיעה מבוא 23 "רגילה". הוא מדגיש גם את נחיצותו של דיון ציבורי על תיקון חוק האזנת סתר או חקיקה ייעודית לשימוש בתוכנות רחרחניות.

 

היבט נוסף שפוקס מתייחס אליו הוא הצורך ליידע את האוכלוסייה בדבר קיומה של מערכת קוראת תעבורה באינטרנט. אפשר שהמלצה זו היא נקודת משען ראויה לחשיבה צופה פני עתיד. כעניין של הסתכלות אמפירית, לפרט יש פחות ופחות שליטה על המידע האישי שלו. אלא שבאופן פרדוקסלי אנו היצרנים המרכזיים של מידע על עצמנו ואנו מוסרים עוד ועוד מידע כל הזמן, בעצם מרצון. מסירת המידע נעשית, יש להניח, בניסיון לייצר הֶקשרים שיסייעו לנו להתגבר על כמויות המידע המציפות אותנו מכל עבר.

 

יש להודות כי גופים ציבוריים ופרטיים כאחד נסמכים על כך שאיננו מפעילים שליטה על המידע שלנו או איננו מודעים לכמות המידע המוחזק עלינו בידי אחרים. אלא שלא את כל המידע עלינו ברשת אנחנו נותנים במודע, ולכן גם מרצון. אנשים רבים אינם מודעים לכך שכל פעולה שלהם במרחב המקוון מותירה אחריה טביעות אצבע דיגיטליות, "שביל פירורי לחם" או "שובל דיגיטלי". הם סבורים שמדובר ביחסים אינטימיים שלהם עם ה"מכונה", כלומר עם רשת פרטית וסגורה. לכן גדלה הנכונות לחלוק ללא התנגדות מידע.

 

אפשר לומר שהא–סימטרייה במּודעות היא בעיית המפתח. בעוד חברות ענק וממשלות צוברות כמויות עצומות של מידע, הציבור הרחב, זה שממנו נכרה מידע זה, נמצא במצב שאין מיידעים אותו והוא אינו מבין היכן נמצא המידע הזה ומדוע הוא שם. הא–סימטרייה הזאת היא מקור לחוסר צדק, ולא פחות מזה לחרדה מוצדקת אצל פרטים. מדיניות ברורה לקידום רמת השליטה של פרטים במידע אישי שקשור אליהם היא הכרחית, ויש להבטיח כי "מחזיקי המידע" יְיַדעו את "מושאי המידע" לגבי מידע שיש להם עליהם.

 

במצב אידאלי על מדיניות כזאת להתבצע על בסיס בינלאומי מתוך שמירה על ארבעה כללים: הבטחה שהאזרח יוכל לגשת בחופשיות למידע שהוא מושאו; הקטנת מספר ה"חריגים" על בסיס ביטחון לאומי; )3 )הרחבת המחויבויות והכללים החלים על גופים המחזיקים במידע פרטי גם כלפי גופים וחברות פרטיות; הפעלת מנגנונים בינלאומיים לביקורת ויישוב סכסוכים.

 

אפשר שככל שהדברים אמורים בכריית מידע על ידי חברות פרטיות, אמצעי משלים הוא רגולציה עצמית המקדמת שקיפות ומעורבות של גולשים בעיצוב פרופיל הפרטיות שלהם. סנוניות ראשונות בהקשר זה הן יוזמת קואליציית תהילה שוורץ אלטשולר 24 נתונים ויאפשר באמצעות הקלקה לסרב לכריית מידע.13 הפרסום הדיגיטלי המציעה "אייקון פרסום" סמליל שיַראה שהאתר אוסף אמצעי חיוני משלים לכל מעורבות רגולטורית הוא קידום אוריינות דיגיטלית בקרב משתמשי הרשת, ולמעשה בקרב כלל אוכלוסיית המאה העשרים ואחת.

 

מדובר בפיתוח מיומנויות נרכשות טכניות וקוגניטיביות שיקדמו קשרי גומלין של הפרט עם המרחב הדיגיטלי. אוריינות השתתפות בעידן המידע היא אגד המיומנויות של עצם המודעות ליכולת לדרוש מידע; ההבנה כיצד מידע נאסף, מובנה, מאוחסן ומיוצג על ידי השלטון והתאגידים המסחריים; והיכולת לתבוע שליטה ומעורבות בכל אלה.

 

קונקרטית מדובר ברעיון שגם אם אדם הוא בן בית במרחב הדיגיטלי, אין פירוש הדבר שהכרח הוא שכל היבט בחייו יהיה כספר מקוון book-e פתוח לפני הציבור ושלכולם תהיה גישה למה שהוא אומר, עושה, מקליד, מסמס, מצלם, מצייץ, מעדכן, קונה, מוכר, שואל, גונב, אוכל, שותה, לובש, היכן הוא ובחברת מי.

 

מדובר בהבנה שכל פעילות במרחב המקוון מותירה שובל דיגיטלי, שניתן לנצל אותו לצרכים חיוביים ושליליים כאחד; במודעות לאפשרות שלא להסכים לכל חלונית השואלת אם הגולש רוצה שהמידע יהיה זמין לטובת האפליקציה שהוא מבקש להוריד; בצורך בסיסמאות חזקות להגנת המחשב והטלפון הסלולרי החכמים; בהטמעת הרעיון ששימוש חינם בפלטפורמות שונות אינו הופך את המשתמש ללקוח. במקום זה המשתמש האורייני מבין שהוא המוצר עצמו. אפשר שהצורך הדוחק ביותר הוא לוודא שנבחרי הציבור אינם בּורים דיגיטליים )ignorants digital )הדיגיטלית שלהם מספיקה ברמה המאפשרת להם לעמוד בראש החץ של ההתמודדות עם אתגרי הפרטיות שהחברה המערבית נקראת להתמודד עמם.

עודכן ב: 23/07/2019