עתירה נגד משטרת ישראל

עקילה נ' משטרת ישראל-תחנת כרמיאל ואח'
בעניין:
עלי עקילה

ע"י ב"כ עו"ד רונן בנדל
העותר

נגד

משטרת ישראל-תחנת כרמיאל

משרד לבטחון פנים/המשרד הראשי
המפקח הכללי של משטרת ישראל
ראש אמ"ש ניצב ירון בארי
ראש מחלקת משמעת עו"ד לילי באומהקר, נצ"מ
עו"ד לינס חמד ק. תיאום וארגון, פקד.
ע"י עו"ד עמיצור איתם – פרקליטות מחוז ירושלים
המשיבים

 

פסק דין

 

העותר, קצין משטרה, הורשע בביצועה של עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש. לפי קביעת בית המשפט שדן בהליך הפלילי בעניינו (ת"פ 34439-09-11 מח"ש נ' עלי עקילה (ניתן ביום 2.9.2013)), ביום 9.9.10 תקף העותר את המתלוננת (אחותו הצעירה) על רקע ויכוח ביניהם, הכה באגרופו בלחייה הימנית, לאחר מכן תפס בשערותיה, הפילה לרצפה, הטיח את ראשה ברצפה וכן בעט בה כשהיא שרועה על הארץ. כאשר המתלוננת ניסתה לקום ולהשתחרר מאחיזתו, הוא תפס שוב בשערותיה, הפיל אותה וגרר אותה.

 

הכרעת דינו של העותר ניתנה ביום 2.9.13 וביום 2.2.14 נגזר דינו למאסר בפועל למשך 4 חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות

 

ערעור שהגיש העותר על ההרשעה וגזר הדין נדחה. בהמשך להליך המשפטי החליט המפקח הכללי של המשטרה לפטרו וזאת נוכח חומרת הרשעתו, חומרת גזר הדין בעניינו ולאור טיב שירותו.

 

החלטת המפקח הכללי של המשטרה הובאה לאישורו של השר לביטחון פנים. לאחר שהשר ביקש שייבדקו הטענות בדבר יחס שונה לאחרים ולאחר שניתנו לו הסברים, נתן השר את אישורו לפיטוריו של העותר. מכאן העתירה, שהסעד המבוקש בגדרה הוא "צו עשה המורה למשיבים או למי מהם על השבת העותר לשירות".

 

בעתירה שאוחזת עמודים רבים (אף לאחר שנתבקש תיקון וההיקף צומצם) מלין העותר על ההחלטה בעניינו. העתירה מפרטת כמעט את כל עילות התקיפה האפשריות של המשפט המנהלי. ככל שניתן היה לברור את הטענות הרלוונטיות הרי שאלה עוסקות בכך שתפקודו של העותר עד לקיום ההליך הפלילי ולאחריו היה תפקוד מצטיין והוא מילא את תפקידו כמפקד משרד השיטור העירוני בנצרת לשביעות רצונם של מפקדיו. ההערכות שקיבל במסגרת גיליונות הערכה היו מעולות והוא זכה למכתבי הערכה רבים. לצד ההערכות ומכתבי השבח צרף העותר לעתירה גם מכתבים מבתי ספר המשבחים אותו על תפקודו.

 

הפער האדיר בין התפקוד של העותר, חוות הדעת אודותיו ועמדת מפקדיו לבין "אותו אירוע עלום נשוא כתב האישום" מעורר לדעתו של העותר את השאלה בדבר טיב שיקול הדעת שהופעל על ידי המשיבים בקבלת החלטתם ולמעשה עילת התקיפה המנהלית שהעותר מעלה, אף אם לא בצורה הבהירה ביותר, היא חוסר סבירותה של ההחלטה.

 

עוד טוען העותר לקיומה של הפליה כלפיו לעומת שוטרים אחרים, שהורשעו בעבירות אלימות חמורות יותר והמשיכו לשרת במשטרה

 

העותר מפנה למקרה של שוטר בשם א' ו', שנזכר בעתירה ולמקרים נוספים. העותר מפרט במסגרת העתירה על אותם מקרים ומנסה ללמוד מהם לענייננו ולכך שנהגו כלפיו באופן מפלה ופסול.

 

לעותר טענות גם לפגיעה בזכות הטיעון שלו והיעדר התייחסות לנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה. במישור זה דומה כי הטענה היא לכך שלא ניתנה לעותר האפשרות להתייחס לאותן הבהרות והסברים שנמסרו לשר לביטחון הפנים, לבקשתו, לשוני שיש בין העותר לבין המקרים האחרים ול- "עמדתם של הגורמים הנוספים".

 

לעותר טענות נוספות בדבר היעדר חוקיות ההחלטה, התיישנות העבירה, שוויון מנהלי, וליקויים אחרים בהפעלת שיקול הדעת על ידי המשיבים ובבחירה בפיטורין על פני אפשרויות פוגעות פחות. בנוסף נטען לכך שלא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של העותר, לשירותו הממושך במשטרה ולעובדה שפוטר בחלוף 4 שנים מיום ביצוע העבירה, במהלכן אף קודם בתפקיד.

המשיבים מבקשים לדחות את העתירה. הם סבורים כי בהינתן האלימות החמורה, שבגינה הורשע העותר, ההחלטה בעניינו מצויה בתוך מתחם הסבירות ושיקול הדעת של המפקח הכללי. אשר למקרים האחרים אליהם הפנה העותר מציינים המשיבים כי אכן השר העלה שאלות לגבי היחס השונה וניתן הסבר לכל המקרים האחרים.

 

בכתב התשובה מפרטים המשיבים את הנסיבות השונות שהיו בכל אחד מהמקרים ולצד פירוט זה מבהירים כי למפקח הכללי זכות לנקוט מדיניות שונה מקודמיו בכל הנוגע לשימוש שוטרים באלימות ולהביא לפיטוריהם של שוטרים אלימים. מכאן שההחלטה התקבלה לאחר שנבחנו הטענות לאפליה לפי בקשת השר והשר קיבל את ההסבר שנתבקש. באשר לטענות לעניין אי מתן זכות טיעון נוספת בשלב המאוחר יותר – לאחר מתן ההבהרות לשר – נטען כי אלו לא שינו את התשתית העובדתית שעמדה בבסיס ההחלטה ולכן אין משמעות להיעדרה של זכות הטיעון במקרה זה.

 

לאחר שבחנתי את טענות העותר הגעתי לכלל מסקנה כי לא נמצאה עילה להתערב בשיקול דעתם של המפקח הכללי של המשטרה ושל השר לביטחון פנים בהחלטתם להורות על פיטורי העותר משורות המשטרה. החלטת המפקח הכללי בדבר הפסקת שירותו של שוטר היא בגדר החלטה מנהלית הנתונה לביקורת שיפוטית וחלים עליה הכללים הרגילים לעניין היקף התערבותו של בית המשפט.

 

ביקורת זו "מוגבלת למקרים בהם התקבלה ההחלטה בחריגה מסמכות, או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או שהיא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים" (ר' בג"ץ 8156/06 רס"ר איריס ממן נ' מפכ"ל המשטרה (28.2.2008). בהקשר זה נקבע "כי במערכת המשטרה, בדומה למערכת הצבאית, מירווח שיקול הדעת של הרשות המוסמכת לקבוע את דבר התאמתו של אדם לשרת בשורותיה היא רחבה" (ר' בג"ץ 671/04 אורן גרין נ' מדינת ישראל (16.2.2005); ור' גם: עת"מ (י"ם) 10409-08-11 נזיה סעידה נ' משטרת ישראל (9. 11.2011); עת"מ (י-ם) 42769-01-14 -בנימין שבו נ' יוחנן דנינו (ניתן ביום 13.3.2014)).

 

החלטת המפקח הכללי, באישור השר, להורות על פיטורי העותר נעשתה מכוח סמכותו לפי סעיף 10 (2) לפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א -1971:

 

"המפקח הכללי רשאי –
...
(2) להשעות שוטר שאינו קצין משטרה בכיר, להורידו בדרגה, לשחררו מן השירות או לפטרו, אם הוכח להנחת דעתו שהשוטר מתרשל או בדרך כלל בלתי יעיל במילוי תפקידיו או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא תפקידיו; אולם מפקח לא יפוטר ולא ישוחרר אלא באישור השר..."

סמכות זו מאפשרת פיטורי שוטר בשל אי התאמתו לשירות. שיקול הדעת להפעלת הסמכות מובנה בפקודת קבע 4.04.02 שעניינה "אמצעי משמעת מנהליים". על פי הפקודה:

 

"איש משטרה שהורשע בעבירה, שיש בה, על פי נסיבות ביצועה, משום הפרה חמורה של חובות השוטר, והמשקל המצטבר של העבירה שבה הורשע ושל טיב שירותו במשטרה, מכריע בדבר אי התאמתו לשירות במשטרה – יפוטר". (סעיף 3.ד להוראת משטרה 04.04.02 - "אמצעי משמעת מנהליים", מיום 15.11.1990).

 

החלטת המפקח הכללי מבוססת על חומרת מעשי האלימות המיוחסים לעותר ועל העונש שהושת עליו על ידי בית המשפט. בנוסף, כפי שעולה ממכתב המפקח הכללי מיום 25.5.2014, המופנה לשר לביטחון פנים, במסגרת ההחלטה נלקח בחשבון גם "טיב שירותו הבינוני של העותר". על פי המכתב, בפני המפקח הכללי עמדו נתונים בדבר טיב השירות של העותר: "הערכות תקופתיות – טובות מאד עד מעולות.

 

מדד איכות תפקוד 88.32. יציבות הציון 7." ועמדת מפקד היחידה (ר' המכתב מיום 25.5.14, שהוגש במהלך הדיון). אותם נתונים מלמדים לגישת המשיבים, כפי שפורט, על כך שלצד הערכות המפקדים הטובות מאוד עד מעולות, הנתונים האחרים הם בינוניים.

 

לאחר שהונחו בפניו הנתונים הדרושים בדבר טיב שירותו של העותר, עומד למפקח הכללי שיקול דעת רחב בקביעת משקלם המצטבר כאשר מנגד עומדת חומרת העבירה בה הורשע. בענייננו, מדובר בהתנהגות קיצונית שמעמידה בספק ניכר את שיקול הדעת ואת יכולת השליטה בכעסים – אלה עומדים בבסיס דרישת התפקיד מאיש משטרה והחלטה כי מי שהורשע בעבירות כאלה אינו יכול, בהכרח, להישאר בשורות המשטרה אינה החלטה שבית המשפט יתערב בה. בהקשר זה אציין כי ספק אם יש עילה להתערבות אף בעמדה מצד המפקח הכללי כי נוכח המעשה בו מדובר יש מקום לפטרו גם כאשר מדובר בשוטר שתפקודו מצוין.

 

איני מוצא ממש בטענת האפליה. בעניין זה, מקובלת עלי עמדתם העקרונית של המשיבים לפיה "אין מניעה כי המפקח הכללי יחליט על מדיניות מחמירה יותר מזו של קודמיו בתפקיד לנוכח תפיסת עולמו הפיקודית או לנוכח צרכי הארגון המשתנים". כעולה מכתב התשובה, אפשרות קיומה של אפליה עלתה בדיונים שנערכו בין השר לבין המפכ"ל, השר ביקש לקבל הבהרות ואלו ניתנו לו. השר, בבואו לאשר את פיטוריו של העותר, שקל את הדברים אך מצא את ההסבר שניתן מספק. אשר לעניינו של השוטר א.ו אשר הוזכר בעתירה, הבהירו המשיבים כי מקרה זה עמד אף הוא בפני המפכ"ל אשר הביא בחשבון את נסיבותיו הייחודיות של כל אחד מהמקרים ועמד על השוני ביניהם.

 

המשיבים ציינו כי בעניינו של א' ו' ניתן משקל לפרק הזמן הממושך – כעשר שנים - שחלף ממועד האירוע ועד לפסק הדין בערעור במהלכו המשיך לשרת ללא דופי. טענת האפליה נבחנה ונבדקה ולא נמצאה עילה להתערב בשיקול דעתם של המשיבים כי אין מדובר ביחס שונה לשווים אלא לשונים. לא זו אף זו, אף העמדה העקרונית של המפכ"ל, לפיה יש מקום עם חלוף העתים לשנות את המדיניות כלפי שוטרים שמורשעים בעבירות אלימות היא במקומה ובוודאי שאין לראות אותה ככזו שסוטה סטייה מהותית ממתחם הסבירות.

 

מטעם זה אין ממש גם בטענה המהותית השלישית – שעניינה זכות הטיעון. לעותר נערך שימוע, הוא העלה את טענותיו ואלה נבדקו. איני סבור כי נדרש היה שימוע נוסף לאחר בדיקת השר לביטחון פנים, או לאחר ההתייעצות שערך המפכ"ל עם גורמים נוספים. בדיקות וההתייעצות, כמו גם חוות דעת פנימיות, נועדו להציג בפני מקבלי ההחלטות את כל המידע הנחוץ לצורך קבלת החלטה המנהלית ואין בהן כשלעצמן להצדיק עריכת שימוע נוסף, בפרט כאשר לא עלה מהן "מידע נוסף" אשר עלול להסב נזק לעותר.

 

במהלך הדיון לפני, העלה ב"כ העותר טענות נגד ההחלטה שלא לפטר את העותר מיד לאחר פסק הדין המרשיע, ולהמתין להחלטה בערעור וכן נגד ההחלטה שלא לנ קוט הליכים נגדו בעת שההליך התנהל. לטענתו, בתקופה זו המשיך העותר לשרת במשטרה מתוך ציפייה לגיטימית כי לא יפוטר כאשר המשיך לשרת במשך 4 שנים מיום ביצוע העבירה עד שפוטר. טענה זו אין בידי לקבל. ההחלטה שלא לנקוט כנגד העותר ב"אמצעי ביניים מנהליים" בעוד ה הליך המשפטי בעניינו תלוי ועומד, ובהמשך, לאחר הרשעה ובטרם ניתן פסק דין חלוט , נסמכת אמנם על "משקלה המצטבר של העבירה בה חשוד השוטר ועל טיב שירותו במשטרה", אך לצד זאת, מבוססת על "תוקפן של הראיות הלכאוריות הקיימות באותה עת בדבר ביצוע העבירה" (ר' בבג"ץ 7141/05 ויתקין נ' מפכ"ל המשטרה ואח' (27.2.06).

 

בענייננו, ובשים לב לכך שהעותר כפר במיוחס לו במהלך ההליך הפלילי, ניכר כי ההחלטה שלא לנקוט באמצעי הביניים המנהלי התבססה על כך שהאישומים המיוחסים לו טרם התבררו , ואולם שעה שהעותר הורשע ופסק דינו הפך חלוט, לא היה העותר יכול לצפות כי ההחלטה הסופית בעניינו תהיה שונה , כפי שאף עלה מטיעוניו של סנגורו לעונש בפני בית המשפט שדן בהליך הפלילי. מכל מקום, ההחלטה שלא לנקוט נגדו באמצעים עד להרשעתו ולאחריה בעת שהמתין לדיון בערעור, נועדה להיטיב עם העותר ולמנוע ממנו פגיעה בלתי מידתית ואין כל יסוד לטענה בדבר הסתמכות.

 

לאור האמור לעיל, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ₪.

 

ניתן היום, ט' טבת תשע"ה, 31 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

 

ארנון דראל, שופט