נציין מס' מקרים המצויים בממשק בין 2 הצדדים הללו.


במקרה הראשון, הפרקליטות מחליטה בצעד חסר תקדים בישראל (ואף בעולם כולו) להעמיד לראשונה אדם על אונס באינטרנט במסגרת פס"ד מ"י נ' יוסף סבח בדצמבר 2011 – יוסף הואשם בעשיית שימוש באתרי האינטרנט במטרה להטריד מינית קטינות ולבצע מעשים מגונים לצורך סיפוק צרכיו המיניים ותוך ניצול גילם הצעיר, סקרנותן ותמימותן.


בהמשך, ביולי 2014, יש לנו את פס"ד מ"י נ' שלומי אברהם – מדובר על סיפור חטיפתם ורציחתם של 3 הנערים בצומת גוש-עציון ע"י טרוריסטים ערבים

 

בעקבות האירוע, החליט הנאשם שלומי ליצור דף בפייסבוק, בשם "כנופיית אל-יהוד", שבו העלה תכנים שמסיתים לאלימות וגזענות כלפי ערבים. בהמשך, נסגר חשבון הפייסבוק של שלומי לפעילות ע"י חב' פייסבוק. בנוסף, הפרקליטות אף העמידה אותו לדין בגין פרסום של הסתה לגזענות, הסתה לאלימות וטרור ופגיעה ברגשות דת.


אירוע נוסף וטרי, מינואר 2015, הוא פס"ד מ"י נ' ברק כהן – דובר על שוטר במשטרת ישראל בשם אלון חמדני שנפל קורבן בידי ברק כהן שהעלה לפייסבוק וליוטיוב סרטונים ופוסטים פוגעניים על אותו שוטר. הפרסומים גרמו לבהלה בקרב בני-משפחתו של חמדני ופגעו בעבודתו במשטרה. בנוסף, הוא הוגדר כ"שוטר מאוים" והוגברה האבטחה סביבו. בעקבות הפרסומים הנ"ל, עצרה המשטרה את ברק בחשד לעבירה של העלבת עובד ציבור.

 

אנו רואים אפוא סביבה טכנולוגית ודינמית שמתחדשת יותר ויותר ובמקביל חוק שלא זז לשום מקום. הפער בין השניים הולך וגדל. יש שמנסים לסגור את הפער באמצעות פרשנות אך מה שהמחוקק בכלל לא עושה זה לסגור אותו באמצעות חוקים חדשים שמתייחסים בצורה מפורשת לסוג ההתנהגות הזה של עבירות ברשת. במקרים שצוינו לעיל, נעשה כאמור שימוש בחוק הקיים והידוע. המחוקק שלנו כמעט ולא מחדש בשום אופן בנוגע לאינטרנט ובטח לא בנוגע למשפט הפלילי.