ניכויים מותרים משכר העבודה

לעיתים די קרובות, פונים אליי עובדים וגם מעסיקים, אשר אינם יודעים את המותר והאסור בכל הנוגע לניכוי שכר כזה או אחר משכרו של העובד, ונראה כי יש בלבול רב וחוסר הבנה מה מותר בעצם? כמה מותר? האם מותר לנכות עלות הכשרתו של העובד? האם מותר לנכות בגין נזק העובד ברכב החברה? האם מותר לנכות תשלום ביתר ששולם בשוגג לעובד? מתי מותר לנכות ובאיזה שיעור? וכיוצ"ב.

על כן, נעשה סדר בדברים בצורה אשר תפשט את העניין:

ראשית, המסגרת הנורמטיבית אשר באה להסדיר את ניכויי השכר המותרים משכרו של העובד, מוסדרת בסעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), וכמובן גם בשורה ארוכה של פסקי דין אשר החילו את החוק על המקרים שהובאו בפני בתי הדין.

ניכוי חוב

סעיף 25 (א) (6) לחוק, מתיר למעביד לנכות לעובד משכר עבודתו "חוב", על-פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, ובתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מ-1/4 משכר העבודה (ברוטו).

בפסיקה נקבע, כי "החוב" הוא חוב קצוב (הניתן לחישוב אריתמטי פשוט) שאינו שנוי במחלוקת, ואשר העובד התחייב לשלם למעבידו.
לאחר שתמו יחסי עובד מעביד, מותר למעביד לנכות משכר עבודתו האחרון של העובד, כל יתרת חוב שהעובד חייב לו, ולרבות מקדמות (סעיף 25 (ב) לחוק).

ניכוי בגין עלות הכשרתו של עובד

ניתן לחייב עובד בעלות קורס הכשרה, בהתאם להתחייבות בכתב עליה חתם טרם יציאתו לקורס. הניכוי מותר, מאחר ואין מניעה עקרונית לחייב עובדים בתשלום עלות קורס ודמי ההשתלמות שקיבלו במהלכו. כך גם ככל שהעובד בוחר להתפטר ממקום העבודה אשר הכשירו לאותה עבודה, תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתו, ועובר לעבוד באותה עבודה מקצועית אצל מתחרה.

כמו-כן, רשאי המעסיק לנכות חוב משכרו האחרון של העובד, במידה ובהסכם העסקה סיכם המעסיק עם העובד, שבמידה והעובד יעזוב את מקום העבודה בטרם הסתיים ההסכם ו/או והתקופה שנקבעה לכך בהסכם, אזי שבמקרה כזה יחוייב העובד לשלם למעסיק את "פיצוי מוסכם".

ניכוי תשלום ביתר ששולם לעובד

עקרונית, סכום ששולם לעובד כשכר, מבטא את הסכום המגיע לו. אולם, הפסיקה קבעה כי קיזוז תשלום שניתן ביתר לעובד, יעשה רק בסמוך למועד בו שולם.

כאשר לא הוסכם במפורש, כי העובד זכאי לתשלום גבוה יותר משכר המינימום הקבוע בחוק, והמעסיק שילם לעובד תשלום ביתר, אזי שהתחשבנות של המעסיק עם העובד, חייבת להתבצע תוך זמן סביר ובתום לב. אם חלף זמן רב ללא שנעשתה התחשבנות, רשאי העובד להניח, כי קיבל את הסכום הנכון, ולא יתבקש להחזיר את ההפרש.

מאידך בפס"ד אחר נפסק, כי במידה ומדובר בתשלום הנובע מטעות שבעובדה, יבחן המקרה בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המסדיר את חובת ההשבה והפטור ממנה.

ניכוי בגין השתתפות עצמית בשל נזק שנגרם לרכב

מעסיק, הנותן לעובד רכב חברה, רשאי לנכות משכרו של העובד את עלות ההשתפות העצמית בגין נזק שגרם העובד לחברה, כאשר העובד חתום על מסמך לפיו הוא מתיר למעסיק לנכות לו משכרו את סך ההשתפות העצמית, אשר נדרש המעסיק לשלם במסגרת מקרה הביטוח.
אולם, ההלכה הפסוקה היא, כי כיסוי נזק אשר אינו קצוב, לא מהווה חוב קצוב המותר לניכוי עפ"י סעיף 25 (ב) לחוק.

יוער, כי סעיף כללי בהסכם העבודה, איננו יכול לעמוד לבדו למעסיק ו"להכשיר" את הניכוי כאמור.

כאן המקום לשוב ולהדגיש, כי ככל שמתקיימים יחסי עובד מעביד, לא ניתן לקזז יותר מ-1/4 משכרו (ברוטו) של העובד, גם אם הוא הסכים לכך. אולם, לאחר סיום יחסי העבודה ניתן לקזז יתרה של חוב (ובתנאי שהמדובר בחוב קצוב).

לסיכום,ניתן ללמוד, כי המעסיק רשאי לבצע ניכויי שכר משכרו של העובד, אך עליהם לעמוד, בין היתר, בדרישת הכתב, בהסכמת העובד, בהיותו של החוב 'חוב קצוב', בחובת תום הלב ושהחוב לא יעבור את השיעורים הקבועים בחוק.

הרציונל הוא שהעובד יהיה מודע מידי חודש בחודשו לסכומי השכר אותם הוא עתיד לקבל מחד; ומאידך, את הסכומים אותם מבקש המעסיק לנכות – ובכך לשמור על איזון ראוי של זכויות הצדדים.

האמור לעיל אינו מהווה חוו“ד משפטית ו/ או תחליף לייעוץ משפטי