תביעות לשון הרגע כנגד מפקד, האם ניתן?

במקרה שנידון בפסיקה, התובעת הייתה אזרחית עובדת צה"ל, ולכן על עניינה חלה פקודת הנזיקין וחוק איסור לשון הרע, מה שאפשר קביעת פיצוי בגין השפלה ונזק נפשי, כאשר המבחן שנבדק מכוח חוק איסור לשון הרע, הוא מבחן האדם הסביר - מבחן אובייקטיבי בו בוחנים את הביטויים שהושמעו במבחן חברתי.

האם משמעותו של פסק דין זה, כי ניתן להחיל את הכללים שנקבעו בפסיקה בעבר, בין השאר בפרשת פחימה (ערעור אזרחי (ב"ש) 1010/09 פחימה נגד דלילה) ובפרשת פטולוצקי (ת"פ 2594/89 פרץ נגד פוטולצקי), על המסגרת הצבאית? האם יוכל חייל לתבוע את מפקדו בגין הוצאת לשון הרע בגין גידופים וקללות?

שאלה מעניינת שהרי חייל הוא ככל אדם, האם יהיה זכאי לאותה הגנה שיש לאזרח על כבודו?

בדיקה מעלה כי חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 7, כי הוצאת לשון הרע הינה עוולה אזרחית על פי חוק אחריות המדינה וחוק זה מחיל במפורש את חק אחריות המדינה. חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, מוציא במפורש את המדינה מאחריות בנזיקין וקובע יחול עילה על פי חוק הנכים.

 

בסעיף 6א' לחוק אחריות מדינה נקבע "אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". כלומר שילובם של חוקים אלה, שולל מחיילים ואנשי קבע, את האפשרות להגיש תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, ותרופתם היא בתביעת נזק נפשי בלבד, על פי חוק הנכים, אם נגרם כזה. עוד יש לאמר, כי על פי חוק אחריות המדינה, אף תרופת ההתישנות היא על פי חוק הנכים, כלומר שלוש שנים בלבד.

מהי הסיבה ההגיונית והמוסרית לכך?

יש הגיון רב בקביעה זו, הרי המערכת הצבאית שהינה מערכת היררכית ונוקשה בעלת פקודות מחייבות, תתקשה מאוד לתפקד בנסיבות בהם כל מפקד חייב להיזהר משנה זהירות במתן פקודות לחייליו ונהיר כי זה המקור וההגיון לעניין זה.

מה אם כן תהיה תרופתו של חייל כזה?

נראה כי ניתן להגיש קבילה לנציב קבילות החיילים, והעניין יטופל על פי פקודות הצבא, ללא הזכות לפיצוי כספי כלשהו.