רוב חיינו אנחנו עובדים, דואגים וחוסכים כספים. יש רבים מאיתנו שמעורבים חברתית או פוליטית בחברה הישראלית, רוצים לשנות ומוחים. רובנו משלמים כספים לביטוחים שונים על מנת להגן על עצמינו ועל יקירינו, ואולם הביטוח הגדול מכולם, הצוואה, הוודאות שתהא לכספים שצברנו בעמל כפינו השפעה בעולם גם אחרי לכתנו - משום מה נזנחת או נדחקת לשעת דוחק, ונותרת כקול "צף", נתון לפרשנות ולמאבקים משפטיים. פתאום כל מה שהיה איכפת לנו ממנו במהלך חיינו מאבד חשיבות, פתאום אין לנו כבר אחריות וחבל. אפשר עוד להשפיע,
חוק הירושה
לקולות הצפים, קרי למי שלא השאיר צוואה או שהשאיר צוואה שבוטלה, יש קלפי ללכת אליה: חוק הירושה. החוק קובע עבור כולנו את חלוקת העיזבון בהתאם למעגלי המשפחה- ראשית המעגל הראשון: בן/ת זוג וילדים, שנית המעגל השני, הורים ואחים וכך הלאה ואם אין בכלל קירבת דם, העיזבון מגיע למדינת ישראל, אשר מחליטה על אופן חלוקתו. אם כבר מחליטים על זיעת אפינו, למה שלא נהיה אלה אנחנו? ואם יש לנו דעה איך להשפיע, מדוע לא נביע אותה באופן צלול, ברור, בדרך משפטית הולמת כחלק מהחיים השוטפים והאחראים שלנו?
צוואה היא אחד המסמכים המשפטיים החזקים ביותר הקיימים בעולם המשפט. כלל הוא כי רצון המצווה המשתקף בצוואה יכובד ע"י בית המשפט מבלי לבחון את תוכן הצוואה. כלל נוסף הוא, צוואה היא ענין דינאמי, המצווה יכול לשנות דעותיו, רצונותיו במהלך חייו וביהמ"ש יכבד את צוואתו האחרונה.
מהי השפעה בלתי הוגנת?
הואיל והכלל המשפטי הוא חזק וחד משמעי נוצר חשש שרצון המצווה יוטה בנסיבות של חולשה והטעייה שלא כדין ע"י אדם אחר, ולכן קבע המחוקק בסעיף 30 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 כי "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה".
לאחרונה ניתן פסק דין בבית משפט בבאר שבע אשר ביטל צוואה של אדם מבוגר וערירי, שציווה כל רכושו לחבריו אשר הוכח כי הם סעדו אותו לפני מותו והיו חלק בלתי נפרד מחייו בין היתר באופן בו המנוח תמך ועזר להם כספית במהלך חייו. משפטים מסוג זה בדרך כלל מתנהלים בין יורשים על פי דין אשר הינם קרובי משפחה מדרגות שונות לבין הנהנים על פי הצוואה.
כיצד ידע בית המשפט מה היה רצונו האמיתי של מי שכבר הלך לעולמו? או מהי השפעה בלתי הוגנת?
בית המשפט אינו קורא כליות ולב ולכן אינו יכול לדעת מה היה רצונו של המת. הוא כן יכול לבדוק את חופש הרצון של המצווה לאור הנסיבות בזמן עריכת הצואה.
השפעה בלתי הוגנת הינה מצב בו למצווה לא היה חופש בחירה אמיתי להביע את רצונו למי וכיצד להוריש את רכושו מבין האלטרנטיבות הקיימות לו. העדר החופש נובע מחמת נסיבות חיצוניות, ובעיקר מחמת תלותו הפיזית, הנפשית, השכלית וההכרתית במשפיע אשר הוא בדרך כלל הנהנה על פי הצוואה. יוצא, כי החוק מאפשר להשפיע על המצווה ואולם הוא דורש שהנסיבות יהיו הוגנות, קרי שמצבו הפיזי והמנטלי של המצווה יהיה כזה שהוא יוכל להפעיל שיקול דעת עצמאי וחופשי להיות מושפע ובאיזו מידה או בכלל לא.
הנטל להוכיח התקיימותן של עילות הבטלות מוטל על המבקשים לבטל את הצוואה. נקבע כי תלות מוחלטת של המצווה בזוכה על פי הצוואה יוצרת חזקה עובדתית לפיה הצוואה נערכה בהשפעה בלתי הוגנת, ואז מועבר נטל ההוכחה לנהנה לסתור חזקה זו. יש להבין, כי נטל הראיה לרוב מכריע מחלוקות מעין אלה שכן בהעדרו של העד המרכזי (המנוח) בתי המשפט סומכים ידם בעיקר על ראיות נסיבתיות ועל נטל ההוכחה.
האם המצווה היה עצמאי וצלול או תלוי בנהנה?
השאלה שביהמ"ש מציג לעצמו הינה, האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי מן הבחינה הפיזית השכלית הכרתית ועד כמה. תשובה לשאלה זו הינה בעלת משקל רב בגיבוש ההכרעה, ככל שהמצווה היה עצמאי יותר תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה, לראות בצוואה רצון חופשי ולכבדה. אם המצווה לא היה עצמאי ביהמ"ש ממשיך ובוחן את הקשר בין המצווה לבין מי שסייע לו להתגבר על קשייו ומגבלותיו. אם נמצא שהנהנה הוא אותו מסייע, יטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה, קרי שחופש הבחירה שלו לא היה בידיו, ותקום החזקה להשפעה בלתי הוגנת. ביהמ"ש גם בודק אם הנהנה היה היחיד שסייע או שהיו גם אחרים, ואם היו אחרים בודקים את היקף הקשרים ומידתם. אם ימצא כי המצווה "בודד מהעולם" הרי שתלותו בנהנה גוברת, ואין חשיבות מה גרם לבדידותו.
בפסק הדין הנ"ל מדובר באדם ערירי, בן 78, שהיה חולה בסרטן הקיבה במצב גרורתי קשה ולא בר טיפול. באפריל 2011 ערך צוואה ויום לאחר מכן נפטר. חודשיים קודם מצבו הידרדר ובימיו האחרונים היה חלש מאוד, מרותק למיטה ונזקק לעזרה 24 שעות ביממה, לרבות עירוי נוזלים ומורפיום בהזרקה תת עורית. בנסיבות אלה, כאשר כוחות המצווה תשו, התעורר בלב השופטת גאולה לוין ספק אם עמדה למנוח יכולת לגבש רצון משלו בשאלת זהות יורשיו. כעניין שבעובדה המנוח לא היה עצמאי ונזקק לסיוע. המסייעת היתה אחת מהנהנות על פי הצוואה אשר עברה לגור אצל המצווה סמוך למותו. בית המשפט מצא כי המנוח לא היה מבודד מהעולם והיו עוד שבאו לבקרו, אך עיקר זמנו שהה במחיצת הנהנית, דבר שאפשר לה להשפיע עליו בנסיבות מצב בריאותי קשה, קרי בנסיבות לא הוגנות.
נסיבות נוספות שהטו את הכף לביטול הצוואה היו:
1. הנהנים נמנעו מלגלות את מלוא המסמכים הרפואיים אודות מצבו של המנוח.
2. עורך הדין אשר ערך את הצוואה הגיע פעמיים, פעם אחת יום לאחר שהנהנית עברה ללון בבית המנוח, וביהמ"ש הסיק כי ככל הנראה הנהנית קישרה בין המנוח לעוה"ד וגם כעניין שבעובדה היתה נוכחת בבית המנוח. למרות שעורך הדין העיד שביקש ממנה לצאת בשעה ששוחח עם המצווה, היא ידעה להעיד כיצד התנהל המפגש והעידה כי הוא "שוחח עם עוה"ד, ערני ואפילו צחק איתם".
3. עוה"ד טען שהמצווה הכין לו תיק עם הרבה מסמכים שהיה על דלפק מרוחק לכיסא אליו היה מרותק המנוח. ביהמ"ש התרשם כי לנוכח מצבו של המנוח ספק אם הוא הכין המסמכים ותהה מדוע הם לא היו בידיו אלא על הדלפק. חשד זה התחזק לאור העובדה שעורך הדין לא ידע ולא מסר מידע בדבר אופן קבלת תעודות הזהות של הנהנים ואלה הגיעו ככל נראה מהנהנית שסעדה את המנוח.
4. כתב היד על השיק שניתן לעורך הדין לא היה של המנוח ובאופן תמוה הנהנית שחיה וסעדה את המנוח לא ידעה להסביר של מי הוא. המנוח העביר לפני פטירתו לנהנים סכומי כסף גדולים, סך של כ- 300,000 שקל ואפילו צירף אותם לחשבונות הבנק שלו ולכן ביהמ"ש סבר שמפתיע הדבר שהמצווה לא הכין צוואה מבעוד מועד, דווקא כאשר עשה פעולות משפטיות וכספיות שונות לטובת המשיבים.
הסתירות בעדויות הנהנים, אי גילוי כל המסמכים הרפואיים וחששם מפני עדות אמת פשוטה וישירה העלה חשש והסגיר את רצונם אשר השפיע על המנוח בהיותו שרוי בנסיבות בלתי הוגנות אובייקטיבית. לו היו פועלים ביושרה ומעלים את הסוגיה להלן, ייתכן והתוצאה היתה שונה.
האם חבריו של אדם ערירי יכולים להיחשב למשפחה?
הסוגיה שאולי שווה לחשוב עליה, ואולי אף מיוחדת לאנשים עריריים, שמבחירה או שלא מבחירה לא הניחו צאצאים, הינה מה הציפייה הסבירה לגביהם? מה יעשה אותו ערירי אם יחסיו למשפחתו הרחוקה לא מספקים? האם לא יחבור לחברים ויהפכם למשפחתו? הרי קשרים בין אישיים הם תכלית אושר קיומנו, האם כל חבר של ערירי בהכרח רוצה רק את רכושו? מקריאת פסק הדין עלה שאותה נהנית מסייעת תרה אחר רופאים עבור המנוח ואכן סייעה לו בשעתו הקשה. היכן היתה משפחתו ומדוע לא סביב מיטתו בשעת מחלתו? אין כל ספק כי אותם חברים, נהנים, תרו גם אחרי הרכוש של המנוח שהרי המנוח העביר להם מאות אלפי שקלים בחייו והם אכן דאגו שתירשם צוואה לטובתם ואולם גם המשפחה הרחוקה לא טמנה ידה בצלחת.
ומי מבין השניים היווה קשר משמעותי למנוח? שאלות אלה לא נחקרו לעומק. ייתכן והחברים תפסו את מקום המשפחה בבוטות והרחיקו אותה בכדי לזכות ברכוש המנוח וייתכן כי היו חברי אמת של המנוח בחייו ובמותו והמשפחה במעגל השני שלה לא היתה עבורו עוגן בחייו או בשעת מחלתו. לדעתי, היה מקום לבחון גם את שאלת טיב הקשרים בין המנוח ליורשיו על פי דין ועל פי צוואה, ולו כראיה נסיבתית נוספת.
גם בהנחה כי חבריו של המנוח דנן, או חברים אחרים במקרים אחרים, באמת דאגו למנוח לאורך חייו והיו תחליף אמיתי למשפחה עבורו (והראיה שהמנוח בחר מרצונו לסייע להם כספית בהיותו עצמאי וצלול) גיבוש רצון חופשי בשאלת זהות היורשים כאשר אדם מצוי במחלה חשוכת מרפא ובכוחות כלים, הינה קשה עד מאוד ונטיית ביהמ"ש ובצדק לפסול צוואות אלו, שכן עיקרון העל הינו רצונו החופשי של המצווה, בהיות הצוואה מסמך משפטי כה חזק.
חשיבותה של עריכת צוואה מבעוד מועד בדעה צלולה וברצון חופשי
המסקנה המתבקשת היא לערוך צוואה מבעוד מועד כחלק בלתי נפרד מסידורי החיים השוטפים ולא להגיע למצב כה חלש ותלותי, גם עבור המצווה, גם עבור הנהנים וגם עבור היורשים שכן עצם ההגעה לבית המשפט גורמת עוגמת נפש לכל המעורבים ורצון המצווה בסופו של יום הוא פרי חקירה נסיבתית של בתי המשפט כאשר למצווה אין השפעה אמיתית, הוא קול צף שנשאב אל תוך הרוב הזועם והנלחם. לו אותו אדם ערירי היה משקיע הרהוריו לערכים החשובים לו, למאבקיו במהלך חייו, לרצונותיו העמוקים ביותר להשפיע על עולם טוב יותר, ייתכן והיה בוחר בעצמו לצוות זיעת כפיו לערכים ולחלומות אלה, וגם אם היו אלה חוזרים לתא משפחתו, הרי שבדעה צלולה ובכוונת תחילה היה זוכה למקום לא רק בכיסם אלא גם בליבם.
.jpg)
.jpg)
