מדוע משרד האוצר ממרר את חיי ניצולי השואה?

אנו בפתחו של יום השואה והנה חלפה לה עוד שנה שבה אוכלוסיית ניצולי השואה פחתה והצטמצמה, ולא רחוק היום שבו כבר לא יישארו בינינו ניצולים.

למרות הדאגה והיחס החם והמחבק של ממשלת ישראל כלפי חוץ, משרד האוצר מערים קשיים בלתי נתפסים כלפי הניצולים ופעמים רבות אף נראה שהוא מנסה לדחות את הדיונים בעניינם עוד ועוד, כדי להתחמק לבסוף מחובת התשלום ומימוש הזכויות שלהן הם זכאים.

לאורך השנים הציג המחוקק הישראלי יוזמות נהדרות ופעל בכדי לסייע לאותם ניצולים שמסיבות שונות אינם זכאים לקבלת זכויות, אולם הוא לא הביא בחשבון שמי שאמון על מימוש היוזמות הוא משרד האוצר.

עורכי הדין של האוצר ממררים את חייהם של ניצולי השואה אשר נפלו בין הכיסאות, ומבקשים כיום להיות מוכרים כזכאים. החקירות בדיונים המשפטיים קשות מנשוא, וחוות דעת המוגשות סבוכות ומקשות על הניצולים את ההתמודדות איתם, אולם הבעיה המרכזית היא "מדיניות הדחיינות".

האוצר מנסה לדחות שוב ושוב את תשלום הכספים לניצולים הקשישים

בכל דיון מנסה הרשות לדחות את הקץ, תמיד תעלה בקשה לדחיית מועד הדיון מטעם כזה או אחר, תמיד רגע לפני שניתן פסק הדין מבקשת אותה רשות להגיש "רק עוד דבר קטן", שכבר מונח בידי עורכי דינה חודשים רבים. מדובר בטקטיקה צינית המבוססת על דבר אחד: האדם שתובע את זכויותיו הוא תמיד איש מבוגר מאוד והזמן תמיד פועל לטובת המדינה. זה עצוב וזה נשמע לא אנושי, אבל זוהי המציאות בשטח.

אנו נתקלים בקשיים גם במקומות שבהם אין צורך להקשות: גם כאשר אדם מוכר סוף סוף, פעמים רבות יש ויכוח על המועד שממנו יחל לקבל תגמוליו, ופעמים רבות אם לא ייבדק המועד על ידי עורך דין יקופחו זכויותיו של אותו אדם. כך גם בחישוב גובה התגמול החודשי: אם לא עומד גורם מקצועי ובודק את החלטות משרד האוצר, ייתכן שיקופחו זכויותיו של אותו ניצול שואה שוב.

היד הקמוצה של משרד האוצר הולכת ונסגרת

אם חשבתם שעם השנים האוצר ינסה לתת כבוד אחרון לניצולי השואה, נהפוך הוא. חומרת המקרים והיד הקשה שבה נוהג האוצר כלפי הניצולים רק הולכת ומקצינה. נתקלנו לאחרונה בסיפורה של אישה אשר עבדה בעבודות כפייה במחנה ברומניה, ונאבקה באוצר שנים רבות כדי שיכיר בה כזכאית לתגמולים. לאחר שנים של מאבקים פסק בית המשפט כי על האוצר לשלם לה, אולם המדינה מסרבת לוותר לניצולה המסכנה ומאז כבר ערערה פעמיים על פסק הדין.

אם לא די בכך, האוצר שלח חוקרים למוזיאון השואה בוושינגטון כדי שיביאו עדויות לכך שאותה אישה אינה זכאית. האוצר השקיע כוח אדם, זמן ומשאבים אדירים שיצאו כולם מכיסנו והכול במטרה לקבוע כי אותה אישה שעבדה מבוקר עד לילה תחת שמירה הדוקה ומפחידה, אינה זכאית לתגמולים.

גם כאשר בתי המשפט פוסקים לטובת הניצולים, האוצר מתנגד לכך

במדינות כבריטניה וארצות הברית ישנו כלל לא כתוב שלפיו במשפטים שבהם הואשם אדם במעשה פלילי ונקבע שאינו אשם, המדינה לא מגישה ערעור על פסק הדין. תפישה זו יוצאת מההנחה שאל לה למדינה לרדוף ולפגוע בזכויותיו של אדם עד אין סוף, ואם בית משפט קבע לטובתו של אדם, ראוי כי הוא ייהנה מהספק שלטובתו.

אם מדינות מתוקנות כבריטניה וארצות הברית מקבלות את דעת בתי המשפט בהכנעה במקרים פליליים ובאה אפילו לקראתם של פושעים פוטנציאליים, אין ספק כי מדינת ישראל יכולה לבוא לקראת ניצולי שואה, להבדיל.

אין חולק על כך כי זכותה וחובתה של המדינה לשמור על הקופה הציבורית, אולם גם לדרך יש משמעות. העברת מסלול חתחתים קשה, ארוך ולעתים אף מבזה של אחרוני שארית הפליטה, מהווה תעודת עניות למשרד האוצר בפרט ולחברה הישראלית ככלל.

מצב שבו המדינה משקיעה עשרות אלפי שקלים בהגשת ערעורים וטרטור ניצולה, אשר הוכרה כבר כזכאית בשני בתי משפט, עד לבית המשפט העליון, למול התדמית הנחמדה של עמידה לצד שארית הפליטה, יוצרת דיסוננס בלתי אפשרי שאותו יש לקטוע באיבו.

על שר האוצר החדש להכווין את פקידיו למדיניות קלה ונוחה יותר למען שארית הפליטה, ובעיקר לדרוש שיזכרו בכל עת כי עבור רובם הפנייה להכרה בזכאות היא סוג של בקשה אחרונה, לקבל כבוד ותגמול עבור הקשיים והייסורים שעברו במהלך חייהם.

מאת עו"ד ונוטריון דוד ידיד, בעל משרד עורכי דין העוסק במימוש זכויות ניצולי שואה בארץ ובעולם ויו"ר הוועדה לזכויות ניצולי שואה בלשכת עורכי הדין בישראל.