מה דינה של ועדת ביקורת ברשות מקומית בהעדר מבקר פנימי? האם הועדה או העומד בראשה קונים סמכות לערוך ביקורת? ומה קורה כאשר מעלים בפני אורגנים אלה חששות לאי סדרים, אזי האם עליהם להפשיל שרוולים ולבצע חקירה? והאם תעמוד ליו"ר ועדת ביקורת, המחליט לערוך ביקורת, חסינות עובד ציבור?

בשאלות אלה דן ביהמ"ש במסגרת דיון בבקשה של יו"ר ועדת ביקורת ברשות מקומית, שבקש שביהמ"ש יכיר בכך שעומדת לו חסינות "עובד ציבור". קרי, הנתבע טען שמעשהו, אותו נתאר בהמשך, נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור שלא ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש (סעיף 7א לפקודת הנזיקין).

בתקופת שבין פרשייתו של מבקר פנימי וכניסתו של חליף תחתיו, חקר יו"ר הועדה לענייני ביקורת טענות שהובאו לפניו לפיהם ישנם אי סדרים בניהול והפעלת אולם אירועים שבבעלות המועצה. בדוח שזה הוציא נקבע כי מנהל האולם נוגע במעשים פליליים, בשחיתות, במעשים בלתי כשרים, בפגיעה בטוהר המידות ובגניבה. דוח זה הוצג במליאת המועצה, בה נכחו עיתונאים, והמבוקר.

כדי לזכות בחסינות עובד ציבור נדרש לעמוד במספר תנאים ובהם להוכיח שהמבקש הוא אכן "עובד ציבור", ושמעשיו של המבקש נעשו "תוך כדי מילוי תפקדו השלטוני כעובד ציבור". כיון שכבר נפסק שיו"ר ועדת ביקורת הוא עובד ציבור (ראה בש"א 1125/07, ת"א (נצ') 7511-01-10 ו- ת"א (נצ') 7752-09-09) עיקר הדין נסב סביב התנאי השני.

 

האם הוראות החוק מקנות סמכות לניהול חקירה על ידי המועצה?

 

בהחלטה שנתנה ב 28.6.2016 דחה ביהמ"ש את הבקשת החסיונות של יו"ר הועדה לענייני ביקורת, בטענה כי הוראות החוק לא מקנות למועצה ולא לחברי המועצה כיחידים סמכות לנהל חקירה ולגבות עדויות בעצמה. "הנה כי כן, מהוראות החוק ניתן ללמוד כי אין הוראה ממנה יוכל הנתבע להיבנות ולטעון כי מכוחה ניתנה לו סמכות לפעול כפי שפעל כשעשה את המעשים המיוחסים לו על ידי התובע. מהסמכויות המפורטות של ועדת הביקורת נראה כי הן מצומצמות ועניינן, מעקב אחרי דוחו"ת ביקורת והגשת סיכומים והצעות".

ביהמ"ש גם בחן את הטענה לפיה יו"ר הועדה פעל כך כי באותה עת לא היה למועצה מבקר פנימי, וקבע "נימוק זה אינו יכול להועיל לנתבע. העובדה כי טרם מונה מבקר למועצה, אינה מעניקה לנתבע סמכויות שאינן נתונות לו מלכתחילה. הנתבע ידע כי מדובר רק בעניין של זמן עד שימונה מבקר למועצה ובסופו של דבר, ולבסוף אכן מונה מבקר. עצם העובדה כי המינוי נעשה עוד בטרם שלח הנתבע את הדו"ח אל חברי המועצה, מלמדת כי גם אם ביצע הנתבע את החקירה בעצמו, יכול היה להמתין עם פרסום ממצאיה ובכל מקרה, היה עליו להעביר את ממצאי החקירה לידי המבקר לצורך המשך בדיקה".

גם את הטענה כי המבקש "פעל מכוחה של חובה ערכית, מוסרית ותיפקודית", לבדוק את התנהלות האולם, וזאת מתוקף מעמדו המחייב כחבר מליאה וכיו"ר ועדת הביקורת, דחה ביהמ"ש וקבע כי "חובה ערכית, אינה חלק מאותן הסמכויות החוקיות שהוקנו לו. אשר על כן כיוון שיו"ר הועדה ערך על דעת עצמו חקירה והעלה את ממצאיה על הכתב. הכל תוך חריגה מסמכותו פי הדין, דין בקשתו לחסינות להידחות".

אם כן ביהמ"ש רואה בועדה לענייני ביקורת כאורגן לו סמכויות מצומצמות ביותר המסתכמות בדיון בדוחות ביקורת, זאת להבדיל ממבקר הפנים שהנו פונקציה מקצועית בתחום. גם העובדה שלפני תיקון 3 לצו המועצות, קרי לפני שהוחלה החובה למנות מבקר פנימי ב 1997, הסמכות לעריכת ביקורת הייתה נתונה בידי ועדת ביקורת לא שינתה דבר.

 

אשר על כן המסקנה העולה מהחלטה זו היא שרק למבקר פנימי יש סמכות לערוך ביקורת, ובהעדרו אין לאף גורם אחר, אפילו לו לועדת ביקורת, סמכות למלא את מקומו, ומי שעושה כן חורג מסמכות וכתוצאה מכך לא תעמוד לו חסינות מפני תביעות. משמע כי באם אורגן בגוף הציבורי, שאינו מבקר פנימי (או בעל סמכות) יערוך ביקורת, לא זו בלבד שלא תהיה לממצאי חקירה זו נפקות, אלא אותו אורגן יישא באחריות המשפטית עקב כך.

• המחבר הנו בעל משרד לעריכת דין העוסק בדיני רשויות מקומיות ומומחה לביקורת פנימית וניהול סיכונים ומכהן כיו"ר ועדת ציות, אכיפה מנהלית וביקורת בלשכת עורכי הדין ישראל .