משמורת משותפת הינה הסדר בו שני ההורים רואים עצמם ומקבלים על עצמם הגדרה הורית שווה. קרי, ההורים עדיין הורי הילד באותו מובן שהיה לפני הפרידה או הגירושין. ההורים נוטלים את תפקיד ההורה בין שניהם באופן שווה ואף זהה ללא הפרדה בין ההורים תוך הבנת טובת הילד ותוך הכרה בעובדה כי הילד זקוק לשני הוריו באופן שווה.


בשנים האחרונות גוברת ההכרה כי הילד זקוק למעורבות עמוקה של שני הוריו, הן של האם והן של האב. לאחרונה התחילו אף אבות גרושים רבים להפנים ולהבין כי יש להם צורך ומחויבות הן כלפי הילד והן רצונם כי לילד יש אב שריר וקיים. הבנה זו התעוררה יש להניח בעקבות דו"ח ועדת שניט אשר פורסם בשנת 2012 אשר המליץ לבטל את חזקת הגיל הרך ולא לקבוע הגדרות מפלות בין ההורים, שכן אי שוויוניות גורמת להטמיע את ההבדל ובעצם גורמת כי הקונפליקט יהיה שורשי ונצחי וכי טובת הילד היא החשובה ועל כן אין טעם לחשוב על הורות במונחים של מנצח או עליון והורה שהינו יוצא מקופח.

 

הסדר של משמורת משותפת הדוגל בהורות שווה מחלחל לביתי המשפט לענייני משפחה זה מכבר.

 

כבוד השופטת ד"ר ורדה בן שחר: "התחושה שלי היא שהמילה משמורת משותפת הפכה לאיזה שהוא מושג סמנטי שנלחמים עליו. כאשר מדובר בשני הורים טובים, מטיבים, ראויים, כאשר ממילא ישנם הסדרי ראיה נרחבים, כולל לינה, אינני רואה מדוע שלא לתת לשני ההורים את האפשרות לקחת אחריות משותפת לגבי הילדים".

 

"בשנים האחרונות החלה להתפתח גישה חדשה אשר מבקשת לדחוק את התפיסה המשפטית העוסקת בהחזקת קטינים ובקביעת הורה משמורן ובמקומה להנחיל עקרונות משפטיים חדשים אשר מתבססים על מודל של אחריות הורית, כשהשאיפה היא לאחריות הורית משותפת".

 

מחקרים לא אחת מראים כי ישנה חשיבות לתפקידים של שני ההורים בהתפתחות ילדיהם. חשיבות חשובה ומהותית בעיקר בעת גירושים של בני הזוג. חשוב שאבות יהיו מעורבים בחיי ילדיהם וכי תינתן להם ההזדמנות להעניק לילדים שגם הם חווים פרידה וטלטלה בעקבות הגירושין והפרידה של ההורים, תמיכה הן מבחינת הרגשת הביטחון של הילדים, הן מבחינה רגשית, חברתית וכדומה.

 

יש לומר מנגד כי העדפה של הורה אחת כמשמורן יחיד מעניקה לו, זכות בלעדית או זכות של השפעה לא הוגנת על הילדים.

 

לדוגמא אביא את דבריה של כבוד השופטת תמר סנונית פורר:

 

לעיתים במסגרת ההליך ניכר היה כי זירת האגרוף המרכזית של ההורים הינה שלושת הילדים וכי תפיסתם את הסכסוך הינה כי מי "שיקבל" את הקטינים הוא שיזכה ב"פרס" ומי שלא יקבלם משמע קיבל "עונש". לא למותר לציין כי רטוריקה כזו ותפיסה כזו הינה שגויה מן היסוד.

הקטינים אינם "של" הוריהם. הם אינם חפץ ואינם כלי. שהותם עם הוריהם וחייהם איננה פרס או עונש. השיקול היחידי הרלוונטי בבואו של בית המשפט להכריע בגורלם של הקטינים הינו ניסיון לזקק מה היא טובת הענקת סטטוס זהה, מוכר וידוע לשני ההורים, הן תפישתית והן מעשית, ומתוך כך מתן אפשרות לשני ההורים לשמור על קשר הדוק עם ילדיהם אף לאחר הגירושין. זאת להבדיל ממצבים בהם הילדים נמצאים במשמורת אחד ההורים ועם ההורה השני נפגשים על פי חלוקת זמני שהות, וכתוצאה מכך הילד תופס את ההורה האחר כהורה "אורח", או לחילופין, רואה את עצמו "מבקר" אצלו.

 

 מדוע זה חשוב כי שני ההורים יהיו בעלי זכויות שוות וכי יכריזו עצמם כבעלי משמורת משותפת?

 

תפיסת הילדים את הוריהם כשווים בגידולם, ללא קשר לגירושין, טובת הילדים היא שהם יראו וידעו ששני הוריהם נותרו במעמד הורי שווה, למרות הגירושין והמצב הנתון כי הם חיים כיום בשני בתים.

 

שני ההורים ממשיכים להיות דמויות משמעותיות בחיי ילדיהם אין הורה שהינו בגדר "הורה מחנך וקשוח" ואילו האחר, ה"שוטר הטוב" המאפשר אכילת ממתקים ומגדל ללא גבולות כאשר הילדים אצלו כל סופ"ש שני.

 

הילדים אינם מהווים כקלפי מיקוח וכחלק מהמאבק- ההורים משתפים פעולה ביניהם כאשר התקשורת ביניהם לגבי הילדים היא תקשורת פתוחה וראויה. ברגע שהילדים קולטים כי דבר לא השתנה לגביהם, אין מניפולציות רגשיות מצד הילדים, אין רגשות אשם מצד ההורים לגבי פירוק התא המשפחתי כפי שהיה קיים ואין אי הבנות בין ההורים.


עודכן ב: 02/07/2014