אימוץ ייעשה אך ורק על ידי צו של בית משפט, שיינתן לפי בקשת מאמץ. צו אימוץ יינתן אם נוכח בית המשפט כי הוא לטובת המאומץ. קרי, השאלה הנשאלת בתיקי אימוץ הינה אחת ויחידה – והיא טובתו של המועמד לאימוץ.
ניתן לאמץ אך ורק קטין (מי שטרם מלאו לו 18 שנים). חריג לכלל זה, קרי אימוץ בגירים, יכול להתקיים כאשר קיימות נסיבות חריגות ומיוחדות. למשל, כאשר האימוץ המבוקש משקף באופן אמיתי צורך חיוני של מעורבים בהליך האימוץ, או נותן ביטוי חוקי ליחסים דמויי יחסי הורים-ילדים שקיימים למעשה במציאות (ע"א 1165/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה).
יש לדעת כי לפי החוק אך ורק איש ואשתו רשאים לאמץ, אלא אם בן זוגו הוא הורה המאומץ (או אימץ אותו לפני כן) או הורי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי. במקרים זולת אלה, לא תינתן רשות אימוץ ליחיד, אלא אם לא נמצא זוג אשר מתאים לאימוץ. לא זאת, על המאמץ להיות בן דתו של המאומץ.
תהליך האימוץ הינו בן שני שלבים: תחילה, על בית המשפט לבחון האם התקיימו התנאים לפיהם יוכרז קטין כ"בר אימוץ", קרי קטין שניתן לאמצו (וזאת לאחר שבחנו היחסים בין הקטין לבין אמו ו/או אביו).
לאחר מכן, בשלב השני, אם הוכרז הקטין כ"בר אימוץ", יינתן צו אימוץ. בשלב זה יש להתמקד ביחסים שבין הקטין לבין מי שמבקש לאמצו. עם מתן צו האימוץ נוצרות בין המאמץ למאומץ הזכויות והחובות שבין הורה לילדו.
במקרים מסוימים ניתן לקבל את הסכמת המאומץ לאימוץ, וזאת כאשר מלאו למאומץ תשע שנים לפחות והוא מסוגל להבין (ובמקרה זו לא יינתן צו אימוץ אלא אם נוכח שאותו מאומץ יאמץ אותו). יחד עם זאת, למקרה זה (בו המאומץ מעל גיל תשע) ישנם חריגים וכאשר הינם מתקיימים לא תתבקש הסכמת המאומץ. למשל, כאשר המאומץ אינו יודע כי המאמץ הוא הורהו; כאשר טובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ ועוד.
בנוסף, כאשר מאומץ שהוריו נפטרו אך סבו וסבתו חיים (שהינם הורי הוריו), יתחשב בית המשפט בדעתם לעניין האימוץ.
ילד יימסר לאימוץ אך ורק על פי חוק אימוץ ילדים (בדרך אחרת הדבר עשוי לעלות לכדי עבירה פלילית).
כאשר הורי המאמץ אינם מסכימים לאימוץ, רשאי בית המשפט להכריז על קטין כ"בר אימוץ" אם נתקיים אחד מאלה:
1. אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו.
2. ההורה הוא אבי הילד אך לא היה נשוי לאמו ולא הכיר בילד כילדו, או אם הכיר בו – הילד אינו גר עמו והוא סרב ללא סיבה סבירה לקבלו לבית מגוריו.
3. ההורה מת או הוכרז פסול דין או שאפוטרופסות על הילד נשללה ממנו.
4. ההורה הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך שישה חודשים רצופים קשר אישי איתו.
5. ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך שישה חודשים רצופים את חובותיו כלפי הילד, כולם או עיקרם.
6. הילד היה מוחזק מחוץ לבית הורהו במשך שישה חודשים שתחילתם בטרם מלאו לו שש שנים וההורה סירב, ללא הצדקה, לקבלו לביתו.
7. ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות בסעד לשיקומו.
8. הסירוב לתת את ההסכמה בא ממניע בלתי מוסרי או למטרות בלתי חוקיות.
טובת הקטין אינה עילה בפני עצמה – אלא, היא עילת מסגרת, שיקול על שלאורו ייבחנו העילות הנ"ל. ודוק – אין המדובר בעילה עצמאית שיש בה, כשלעצמה, להכריז על קטין כ"בר אימוץ" או לפתוח בהליכי אימוץ.
מה הדין כאשר הורה אשר נתן הסכמתו לאימוץ חוזר בו מן ההסכמה?
בית המשפט העליון קבע כי "בראש ובראשונה יש לשקול את טובתו של המאומץ. זהו השיקול הראשי, המרכזי והדומיננטי. אך אין זה השיקול היחיד. על בית המשפט לקחת בחשבון, כשיקול משני, את זכותם של ההורים. זכות זו בעינה עומדת, והיא ממשיכה להתקיים.
לבסוף, יש מקום להתחשב גם באינטרסים של המבקשים לאמץ את הקטין. אין לאלה זכות להחזיק בקטין, אך האינטרס שיש להתחשב בו יש להם. אף שאינטרס זה אין כוחו כזכותם של ההורים הטבעיים, הרי אף הוא גורם שיש לקחתו בחשבון" (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית).
יתרה מכך, יש להתחשב במימד הזמן בשאלת ביטול האימוץ. בית המשפט העליון בפרשת פלונית הנ"ל קבע כי "תחושת הזמן אצל קטין, שונה מתחושת הזמן אצל מבוגר, ומה שנראה תקופה קצרה אצל מבוגר, עשוי להיראות כנצח אצל קטין".
אם המדינה פתחה בהליך להכרזת ילדך כ"בר אימוץ", דע כי זהו לא "סוף פסוק" וכי ניתן להיאבק בהליך זה באמצעות ניהול הוכחות בבית המשפט. המטרה בהליך זה תהיה להוכיח לבית המשפט כי ההורה בעל מסוגלות הורית וכי הבעיות שהתגלו ניתנות לפתרון. הדרך לעשות זאת הינה על ידי חקירה נגדית של פקידת הסעד אשר חתומה על תסקיר האימוץ, הצגת חוות דעת פרטיות לבית המשפט בדבר מסוגלות הורית תקינה של ההורים הביולוגיים ועוד.
ומה כאשר ניתן צו אימוץ? גם אז ניתן לעתור לביטולו. ביטול אימוץ ייעשה על ידי בית המשפט כאשר נסיבות מסוימות לא היו ידועות לבית המשפט או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, וזאת אם נוכח בית המשפט שמן הראוי לעשות כן ושטובת המאומץ מחייבת זאת.
.jpg)
.jpg)
