באילו מקרים יקבע ביהמ"ש אי הרשעה בפלילים?

רבים נוטים לחשוב שהמשפט הפלילי הוא מעוזם של מי שפרנסתם היא בפשע, "התפוחים הרקובים" של חברתנו, מי שבתי הכלא אינם זרים להם והם יוצאים ונכנסים לחדרי החקירות כעניין שבשגרה.

אולם, בפועל לא מעט אנשים מן השורה, אזרחים נורמטיביים לכל דבר ועניין מסתבכים לראשונה עם החוק; מי בשל שיקול דעת רגעי לקוי, מי בשל היותו בזמן הלא נכון במקום הלא נכון ומי בשל מעידה קלה מחייו כאדם פעיל ותורם לחברה.

כאשר מגיעים אנשים אלו למשרד עורכי דין, הם מרגישים כאילו חרב עליהם עולמם. הם בטוחים כי חייהם הסתיימו וכי מעתה ואילך הם נדונו לחיים לצד סטיגמה, קלון ובושה חברתיים, שלא לדבר על כך שיושלכו בבושת פנים לבית הסוהר לשנים רבות.

ישנה אפשרות להימנע מהרשעה

המחוקק הכיר בכך שהחיים מורכבים ממגוון רחב של סיטואציות, שהחיים הינם בעלי קשת גוונים רחבה ואינם נעים על שתי אוקטבות מנוגדות, שחור או לבן. לפיכך, קבע המחוקק בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 שבית המשפט רשאי לקבוע כי נאשם לא יורשע בכתב האישום שהוגש נגדו, ובלבד שהנאשם יודה בעובדות כתב האישום.

האפשרות להימנע מהרשעה הינה פתח שבו התיר המחוקק לאזרחים נורמטיביים שסטו סטייה קלה מדרך חייהם הרגילה לשוב אל אורח חייהם על מנת שלא ליצור הרס בלתי ניתן לשיקום באמצעות ההליך הפלילי.

בשנת 1997 קבע בית המשפט העליון את ההלכה המנחה עד היום לעניין סוגיית אי-ההרשעה. בערעור הפלילי תמר כתב נגד מדינת ישראל, נקבעו אמות המידה המנחות לעניין סוגיית אי ההרשעה. באופן זה נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית כאשר ישנם שני גורמים מצטברים: האחד, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני, כאשר סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (למשל, מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר או הצורך בהרתעת הרבים).

כמו כן, בית המשפט עמד והטעים כי בקשר לאי הרשעה יש לתת את הדעת על אותם מקרים חריגים שבהם הצטברות הנסיבות הקשורות בנאשם ובעבירה שעבר מצדיקה שלא להטביע בנאשם אות קלון של פליליות.

באילו מקרים אישרו בתי המשפט את תוצאת אי ההרשעה למען עתידו של הנאשם?

בשנת 2004, בפסק דין מנומק אשר סוקר אף הוא את סוגיית אי ההרשעה, התירה השופטת המוערכת דורית רייך-שפירא מבית המשפט השלום בתל-אביב את אי הרשעתו של עורך הדין נתנאל בירן (מדינת ישראל נ' נתנאל בירן). 

נתאל בירן, עורך-דין במקצועו, כפי שצוין בפסק הדין, הודה בעובדות כתב אישום מתוקן. על פי כתב האישום הוא הואשם בעבירות של פגיעה בפרטיות, הסגת גבול והפרת הוראה חוקית.

נפרט על מנת להבין במה דברים אמורים, והכל כפי שפורט בהרחבה בפסק הדין: הנאשם, עו"ד נתנאל בירן, "הטריד את מי שהייתה בת זוגו בתגובה לרצונה להיפרד ממנו. בקצרה יאמר שדפק על דלת דירתה, כשנמנעה מלפתוח צלצל בפעמון וקרא לה מספק פעמים, עמד סמוך לדירתה והסתכל עליה, דרך החריץ שבין הדלת לרצפה השחיל פתק ועליו כתובות גסות ומעליבות לצד ציור של דמות כלשהי. המתין מחוץ לדירתה ושוחח עמה למרות שצו משטרתי אסר עליו לעשות כן".

כמקובל בתיקים מסוג זה, בהם מתבקשת האפשרות לבחון את אופציית אי ההרשעה, הופנה עו"ד נתנאל בירן לשירות המבחן על מנת זה יחווה דעתו בסוגיה.

שירות המבחן שייך למשרד הרווחה ועובדים בו קציני מבחן אשר בהכשרתכם הינם עובדים סוציאליים. הם מקבלים לאבחון, בהוראת בתי המשפט, עצורים ונאשמים בתיקים פליליים ומסייעים לבתי המשפט בהיותם "העיניים והאוזניים" של מערכת אכיפת החוק. בתי המשפט אינם כפופים להמלצות שירות המבחן אך בפועל הם נסמכים לא אחת על ניסיונם המקצועי.

שירות המבחן המליץ לבית המשפט שלא להרשיע את עורך הדין בירן והמלצתו זו התבססה בין היתר על הבלבול שחש עורך הדין, על המצוקה אליה נקלע עקב רצונה של המתלוננת להיפרד ממנו, על הקשר המיוחד שלו עם אמו ושיקולים נוספים, שלא אציין כאן מפאת צנעת הפרט של עורך הדין בירן (אם כי בית המשפט לא ראה בכך כל בעיה לציין שיקולים אלה בפסק דין פומבי המותר לפרסום).

כבוד השופטת רייך-שפירא, בפסק דין מנומק להפליא אבחנה את הלכת כתב וסברה כי על בית המשפט לשקול, בטרם יאשר את אי-ההרשעה, האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה שעבר הנאשם, לשקול את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, את מידת פגיעתה באחרים, לבדוק האם ביצועה משקף דפוס התנהגות כרונית וקיומה של סבירות שהנאשם יחזור ויסתבך בפלילים, כמו כן על בית המשפט לבחון את יחסו של הנאשם לעבירה, נטילת האחריות והחרטה, וכן את השלכת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם.

במקרה דנן, סברה כבוד השופטת כי מכלול הנסיבות מלמד כי יש להיעתר לבקשת הסנגור, לאשר את המלצת שירות המבחן ולאשר את אי ההרשעה.

בית המשפט מתחשב בעתידו של הנאשם ומבטל הרשעתו

מקרה אחר, בו לכאורה לא היה מצופה כי בית המשפט יבטל את הרשעתו של הנאשם התקיים בתיק פלילי משנת 2012, זאת, נוכח חומרת העבירות שעבר הנאשם וריבוין שנסבו על צריכת סם, גידול סם וסחר בסמים. לא רק זאת, לנאשם בתיק, הייתה הרשעה קודמת, משנת 2006, בעבירת סמים בתקופת שירותו הצבאי. אולם, חרף זאת, בית המשפט נוכח לגלות כי הנאשם הינו צעיר המנהל אורח חיים נורמטיבי, שירת שירות מלא בצה"ל, נמצא בתחילת דרכו הלימודית והמקצועית, והשתלב בטיפול ארוך טווח להימנעות משימוש בסמים. עבירות ההחזקה והגידול נמצאו ברף הנמוך מבחינת סוג הסם וכמותו, ועבירת הסחר שבה נאשם הייתה חד פעמית ואף היא בכמות זעירה.

לאור כך, מצא לנכון בית המשפט לקבוע נראה כי הנאשם השכיל להשאיר מאחוריו את אורח החיים השולי, והיום הוא רותם את מרצו וכישוריו לרכישת מקצוע תרומי לחברה ולהתקדמות במישורי החיים השונים. בנסיבות אלה ולאור ההליך הטיפולי הממושך, נראה כי הותרת ההרשעה על כנה תגרום לנאשם נזק ארוך טווח ותמנע ממנו להגשים את מטרותיו ברכישת השכלה ומקצוע, באופן שאינו מידתי לחומרת העבירות, לנוכח מכלול הנסיבות. על כן, הורה בית המשפט על ביטול הרשעתו בהסתמך על הלכת כתב.

לאחרונה, אישר בית המשפט העליון להחיל את אי ההרשעה גם בעבירות מסוג תכנון ובניה, חרף העובדה שהפכו למכת מדינה, ובעבירות איכות הסביבה וכיוצא באלה. בערעור הפלילי דוד שבתאי נ' מדינת ישראל, עמד בית המשפט העליון על כך כי במהלך השנים, קיימת מגמה בחקיקה להעברת הטיפול האכיפתי בעבירות בעלות מאפיינים דומים למסלולי אכיפה חלופיים (עבירות קנס, עבירות מנהליות ועיצום כספי). במסגרת מסלולים אלה, ההרשעה בפלילים היא בבחינת חריג להילוך הדברים הרגיל (עיצום כספי, עבירות מנהליות) או שאינה נרשמת ברישום הפלילי (עבירות קנס). זאת, בניגוד לכלל הנוהג בהלכה הפסוקה ביחס להליכים פליליים, שלפיו הרשעה היא הכלל והימנעות מהרשעה היא החריג לו.

על כן, נקבע כי יש לתת משקל לאופיין של עבירות אלה ונסיבות ביצוען כאשר נבחן עניינו של נאשם במסגרת הלכת כתב. היינו, הלכת כתב תוחל אפוא בגמישות רבה יותר בעבירות כגון אלה.

ולסיכום, אם הנך אזרח נורמטיבי שהתגלגל לפתחו של בית המשפט הפלילי באופן חריג לאורחות חייך, דע כי קיימת אפשרות חוקית שלא להרשיעך בפלילים ועל כן מסלול חייך לא יינזק.