בהתאם לסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962, ילדים עד גיל שש יהיו בחזקת אמם אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות להורות אחרת. חזקת הגיל הרך קובעת כי ילד עד גיל שש יהיה במשמורת האם. חזקה זו אינה מיועדת לשמש את האם ככלי ניגוח באב, אלא בית המשפט בוחן למעשה את נסיבות המקרה, כיצד כל הורה מתפקד ומהי טובת הילד.


אם קיים שוויון מלא בין ההורים, בתי המשפט יביאו בחשבון את טובת הילד בלבד


כך למשל, בתיק מסוים נסתרה חזקת הגיל הרך ובית המשפט הורה להעביר את הילדים לחזקת האב, מאחר שהאם לוקה במחלת נפש והאב דואג לצורכי הילדים. בית המשפט קבע כי בנסיבות חריגות שבהן קיימת סכנה לשלומו הנפשי או הגופני של הילד, יועבר הילד לחזקת האב.


במקרה אחר ניתן פסק דין מהפכני, אשר למעשה ביטל את חזקת הגיל הרך וקבע כי במקרה של שוויון מלא בין כישוריהם ומסוגלותם ההורית של שני ההורים, בית המשפט יתחשב בטובת הילד בלבד.


במקרה נוסף קבע בית המשפט כי האב בעל כישורי הורות טובים יותר, ולכן הוא משמורן עדיף גם כאשר מדובר בקטינה רכה בשנים.


בתיק אחר נקבעה אחריות הורית משותפת, וכבוד השופטת חני שירה קבעה כי מצאה לנכון לצאת מההגדרות אשר מעצימות הורה אחד על חשבון הדרת ההורה האחר, ולהביא לחלוקת האחריות ההורית בין ההורים.


בערעור על תמ"ש 56347-11-12 פסק כבוד השופט שוחט מבית המשפט המחוזי כי יש להשאיר את המשמורת המשותפת, וקבע כי אין סתירה בין חזקת הגיל הרך לבין קביעת משמורת משותפת מאחר שהמשמורת לא נשללה מהאם.


עיננו הרואות כי קיימת מגמה בפסיקה האחרונה אשר מטילה אחריות הורית משותפת גם בגיל הרך, וזאת לאור מציאות ימינו השונה מהתקופה שבה נחקק חוק הכשרות המשפטית, שאז נשים היו בעיקר עקרות בית והתרכזו בגידול הילדים והגברים דאגו לפרנסת הבית. כיום האימהות יוצאות לעבודה והאבות לוקחים חלק פעיל בגידול הילדים.


הפסיקה אימצה את מסקנות ועדת שניט להטיל אחריות הורית משותפת


בשנת 2011 פורסמו מסקנות ועדת שניט שלפיהן יש לאמץ את מודל האחריות ההורית המשותפת, לבטל את חזקת הגיל הרך ולבחון כל סכסוך בגין משמורת הילד לגופו, וזאת באמצעות גופים מקצועיים כגון פקידי סעד ופסיכולוגים אשר יבדקו את מהות הקשר והמעורבות בטיפול ההורים, כאשר על בית המשפט לבחון את כישורי האם אל מול כישורי האב.


על פי מודל זה, לצורך התפתחות הילד התקינה הוא נזקק לטיפול של שני ההורים, כאשר צרכיו משתנים מתקופה לתקופה. גישה זו מכירה במרכזיות האב בחיי הילד ובחשיבותו של האב בעיני הילד בעיקר בשנותיו הראשונות. כלומר, טובת הילד מחייבת את נוכחות ופעילות שני ההורים בחיי הילד.


במקרה שבו קיים הורה משמורן יחיד, נוצר מצב שבו הילד מתראה עם ההורה האחר פעם או פעמיים בשבוע במשך שעות ספורות, כאשר לרוב מדובר באב. כך למעשה גדל הילד ללא דמות אבהית וההשלכה למצב זה היא נזק רגשי גדול שנגרם לילד.


החיסרון העיקרי במודל שאומץ בוועדת שניט, שלפיו יש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק את כישוריו של כל הורה בנפרד כאשר טובת הילד היא הקובעת, הוא העומס שייווצר בבתי המשפט אשר יזדקקו להכריע בסכסוכי משמורת.


עו"ד נרקיס לביא: "טרם אומצו מסקנות ועדת שניט בחקיקה ולמעשה חזקת הגיל הרך נשארה בתוקפה, אולם מגמת הפסיקה היא להטיל אחריות הורית משותפת תוך אימוץ עיקרון השוויון בין המינים כאשר טובת הילד היא הקו המנחה".