תושב הצפון בן 67 עובד למעלה מ- 40 שנה במפעל וותיק בצפון. לעובד, שעה שהתקבל לעבודה במפעל, הוצעה משרה בסטטוס של עצמאי ומידי חודש בחודשו הנפיק העובד למפעל חשבונית תמורת משכורתו. כיום, משהגיע העובד לגיל פרישה נותר כשידיו על ראשו, ומצא עצמו, כשהוא לפני פרישה לגמלאות, ללא הזכויות הסוציאליות הנלוות והביטחון הכלכלי לעת פרישה, כעמיתיו לעבודה, בעלי ותק זהה.


בכל התקופה הרלוונטית, במשך למעלה מ- 40 שנים, העובד לא עבד בשום מקום אחר ולא נתן שירותים לאחרים. העובד השתלב במפעל השתלבות מוחלטת כאחרון העובדים וראה עצמו עובד המפעל לכל דבר ועניין. העובד השתתף בכל אירועי המפעל המתקיימים לעובדים, קיבל מתנות לחגים ביחד עם כל העובדים (בראש השנה ובפסח) כך מאז ומתמיד.


לאור הנסיבות, עתר התובע באמצעות עוה"ד נרקיס לביא ושרון פוקס, לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתביעה לפסק דין הצהרתי, לפיו יוכרו בינו לבין מעסיקו יחסי עובד-מעביד ובתביעה לתשלום זכויותיו הנלוות והנובעות מקיום יחסי עובד-מעביד.


בכתב התביעה סקרו עוה"ד אחד לאחד את מכלול המבחנים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובבית המשפט העליון והמצביעים על קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים. בין היתר נטען כי העובד עומד בכל שלושת התנאים לפיהם ייחשב למשולב במפעל:


א. התקשרותו של העובד נושאת אופי חוזי מלכתחילה, שהתמורה הכספית בצידה מהווה ראיה לרצון הצדדים לקיים מערכת יחסים חוזית בעלת תוקף משפטי מחייב.


ב. אין חולק, כי מטרת ההתקשרות הייתה, בעיקרה, העמדת כוח העבודה של העובד לרשות המפעל ולא אמצעי הייצור שלו.


ג. פעילותו של התובע השתלבה בפעילות הרגילה של המפעל.


על פי הפסיקה, מי שהועסק כ"עצמאי" ולאחר מכן הוכר כ"עובד", ניתן לערוך לאותו "עובד" חישוב הזכויות המגיעות, על פי הסכומים שהיה משתכר לו היה נחשב מלכתחילה כעובד.


בית הדין האזורי לעבודה התבקש לקבוע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד וכפועל יוצא להורות למעביד לשלם לעובד את מלוא הזכויות הנובעות מיחסי עובד-מעביד בין הצדדים, בהתאם לתחשיב שצורף לכתב התביעה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.


עורך הדין נרקיס לביא אשר ייצג את התובע מסביר כי בשנים האחרונות, הן בפסיקות בית הדין הארצי לעבודה והן בפסיקתו של בית המשפט העליון, נשמעות גישות חדשות, המצביעות על מגמה של השתחררות מן הגישה האוניברסאלית ה"טוטאלית" והנטייה אל עבר הפרשנות התכליתית, לפיה נקבעים מעמדו של המועסק וזכויותיו, לאור נסיבותיו של המקרה הספציפי אל מול תכליתו של החוק, ובכך למעשה הרשות השופטת מושיטה יד לעובד ומאפשרת לו לקבל את זכויותיו.


ישנה חשיבות רבה לדינמיות של בית הדין לעבודה בהגדרת יחסי עובד מעביד וזאת בכדי לכסות במסגרת יחסי עובד מעביד את צורות ההעסקה העתידיות ובכדי להעניק לעובדים את כל ההגנות הנלוות.


כמו כן, לפי בא כוחו הנוסף של התובע, עורך הדין שרון פוקס, בשנים האחרונות הרחבת ההגנה על מבצעי עבודה המועסקים בתבניות העסקה לא שגרתיות נעשית על ידי הגמשת ההגדרה של המושג עובד (שכיר) והרחבתה. כתוצאה הגדרת עובד החלה להכליל לתוכה מבצעי עבודה שנחשבו בדרך כלל בעבר לעצמאים, והתוצאה הרחבת מעגל אלה הזוכים ליהנות מהגנת חוקי המגן שמשפט העבודה מציע (בטחון תעסוקתי, פנסיה, דמי חופשה, דמי מחלה, דמי הבראה וכד').

 

דיני העבודה נועדו למנוע ניצולם של אלה ולהגן על מעמדם של אותם עובדים עצמאים שתלותם במעביד מוחלטת, שכן אם היינו משאירים זאת לכוחות השוק ודיני החוזים העובדים היו מנוצלים ומעמדם היה נפגע.