אין זה סוד כי בני זוג רבים שנפרדו פותחים פרק חדש בחיים ונישאים בשנית ("פרק ב"). אולם, בשונה מנישואין ראשונים, מרבית בני הזוג שנישאים בשנית מגיעים לחיי הנישואין השניים כאשר יש לכל אחד מהם רכוש קודם, ואף דירה שבבעלותם עוד מהנישואין הקודמים.
טרם ההתקשרות בחיי הנישואין השניים, מבקשים זוגות רבים לשמור על הפרדה רכושית, כך שרכוש קודם שנצטבר לזכות אחד מבני הזוג יישאר שלו הן במהלך חיי הנישואין והן במקרה של פרידה חלילה וחס.
לצורך כך, זוגות רבים חותמים על הסכמי ממון בעלי תוקף משפטי המעגנים ומבטיחים קיום הפרדה רכושית כאמור, לפיה כל אחד יכול לנהוג ברכושו בהתאם לרצונו ומבלי שיהא מוגבל על ידי בן הזוג השני.
על אף כוונת הצדדים והסכמי הממון שנחתמו ואושרו ולמרות שבפועל זוגות רבים נוהגים משטר של הפרדה רכושית, רשויות מיסוי מקרקעין רואים בבני זוג הנשואים על פי דין כ"תא משפחתי אחד".
כך, נוצר מצב שכאשר אחד מבני הזוג מוכר דירה שבבעלותו הבלעדית תוך ניצול פטור ממס שבח, בן הזוג השני המבקש למכור דירה שבבעלותו סמוך לאחר מכן מחוייב בתשלום מס שבח, אף שהלכה למעשה דירה זו אינה מהווה חלק מהרכוש המשותף.
מדיניות זו של רשויות מיסוי מקרקעין עומדת בסתירה לכוונת הצדדים להפרדה רכושית מוחלטת, ופוגעת באוטונמיה האישית של כל אחד מבני הזוג ובזכויות הקנין שלו.
בית המשפט העליון קובע: הוראת החוק גוברת על הסכם ממון ועל כוונת הצדדים
בראשית שנות האלפיים הובא הנושא לפתחו של בית המשפט העליון ובפסק דין שניתן על ידו נקבעה הלכה ("הלכת עברי") לפיה הוראת החוק גוברת על הסכמי הממון ועל כוונת הצדדים וכי מכירת דירה על ידי אחד מבני הזוג בפטור ממס שבח, מונעת מבן הזוג האחר למכור בפטור ממס שבח דירה שבבעלותו הבלעדית ואשר נרכשה לפני הנישואין ואף לפני שבני הזוג הכירו כלל.
הלכה זו קוימה במשך יותר מעשור ובני זוג רבים נאלצו להימנע ממכירת דירה על מנת שלא לחוב במס שבח או מכרו את דירתם וחויבו במס.
בערעור מנומק שהוגש, טען מר יגאל שלמי באמצעות עורכי דינו, עודד ונגלניק, אברהם סטי וגיא מלמוד כי הלכת עברי פוגעת באוטונמיה של הפרט ובזכויות הקניין שלו שהן זכויות חוקתיות, ופוגעת במקרים רבים בבני זוג אשר רכשו דירות שנים רבות לפני שבכלל הכירו זו את זה.
ביום 17.11.2014 התקבל הערעור שהוגש והלכת עברי בוטלה.
בני הזוג שלמי נישאו בשנות השישים לחייהם כאשר לכל אחד מהם היתה דירת מגורים בבעלותו, ובחייהם המשותפים לא התגוררו באף לא אחת מהדירות הללו.
בני הזוג חתמו על הסכם ממון לפיו קיימת הפרדה רכושית ביניהם ואף נהגו כך בפועל לאורך שנים. בשנת 2005 מכרה הגברת שלמי את הדירה שבבעלותה בפטור ממס שבח. כשנה לאחר מכן, בשנת 2006, מכר מר שלמי את הדירה שבבעלותו וביקש לנצל את הפטור הקיים לדירה יחידה.
חרף הסכם הממון וההפרדה הרכושית שנהגו הצדדים, חייבו רשויות מיסוי מקרקעין את מר שלמי במס שבח תוך שהם מסתמכים על הלכת עברי.
כאמור לעיל, מר שלמי הגיש השגה אשר נדחתה מאותם נימוקים ולאחר מכן הוגש ערר לועדת ערר שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב – ערר שנדחה אף הוא.
בלית ברירה, הגיש מר שלמי ערעור לבית המשפט העליון וטען כי הלכת עברי אינה יכולה לחול בעניינו. בפסק הדין שניתן, קיבל בית המשפט העליון את טענות המערער וקבע כי: "על אף הזהירות המתחייבת בסטיה מתקדימיו של בית משפט זה,...יש להתאים את פרשנות דיני המס לשינויים במציאות החברתית הדינמית, ככלל, יש מקום לאמץ פרשנות המתאימה את דיני המס החלים על הרכוש המשפחתי לאופיו של התא המשפחתי שעליו הם חלים ולא, להיפך ..." ולכן נפסק פה אחד כי "החזקה הקבועה בסעיף 49 (ב) לחוק...היא חזקה הניתנת לסתירה".
חשיבות פסק הדין הינה בכך שמעתה יוכלו בני הזוג לממש את כוונתם המקורית לנהוג בהפרדה רכושית, כפי שנובע מהסכמי הממון שערכו, בלי לחשוש מחיוב במס שבח ותוך שמירה על אוטונומית הפרט וזכותם הקניינית.
ראוי לציין כי בית המשפט העליון ממעט לשנות הלכות קודמות שנקבעו על ידיו ואולם בעניין זה ראה בית המשפט צורך לתקן את המעוות.
.jpg)
.jpg)
