פלוני פנה לרופאיו במרפאת קופת-חולים והתלונן על קושי, צריבה ותכיפות במתן שתן – כך במשך 3 שנים רצופות. רופאיו פטרו אותו באבחנה של דלקת בערמונית (הפרוסטטה).
רק בחלוף 3 שנים אובחן פלוני כמי שסובל מסרטן בשלפוחית השתן, אשר גרם לכריתת השלפוחית.
האם האבחנה המוטעית הייתה סבירה או שמקורה ברשלנות רפואית?
בשאלה זו דן והכריע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב – בפסק-דין שניתן ביום 30.3.09 ע"י השופט ד"ר בנימיני (ת.א. 1341/05 – פלוני נ. שירותי בריאות כללית). התובע היה מיוצג ע"י עו"ד יצחק יהב.
התובע החל להתלונן על הפרעות במערכת השתן בחודש יוני 2001. לאחר שורה של בדיקות נשלח למומחה למערכת השתן – אורולוג – אשר ביצע בחודש 10/01, בדיקה מיוחדת – ציסטוסקופיה - שבה מוחדרת צינורית לצורך הסתכלות על שלפוחית השתן. במהלך הבדיקה נלקחה רקמה לצורך בדיקה פתולוגית. בבדיקת הריקמה נמצאו שינויים חמורים בעקבותיהם ציין הפתולוג כי – "נדרש מעקב צמוד".
חרף "אות האזהרה" שניתן נמנע האורולוג מלשלוח את התובע לבדיקה חוזרת, כפי שנמנע מלשלוח אותו לבדיקת שתן פשוטה של גילוי תאים ממאירים, אשר נקראת שתן לציטולוגיה.
בשנת 2004 – כשלוש שנים לאחר הביקור הראשון - אובחן התובע כמי שסובל מסרטן בשלפוחית השתן, בעקבות בדיקה על קולית (U.S) שבוצעה.
בית-המשפט קובע כי האורולוג התרשל מאחר ולא נהג כאורולוג סביר בכך שהתעלם מהממצאים המחשידים שמצא בבדיקת הציסטוסקופיה ונמנע מלזמן אותו לבדיקה חוזרת, וזאת, בפרט כאשר תסמיני המחלה שאובחנה בטעות - כ"דלקת הערמונית" לא חלפו חרף הטיפולים האנטיביוטיים שניתנו לו.
בנוסף לכך, רשלנותו נובעת גם מאי ביצוע בדיקה לגילוי תאים ממאירים בשתן.
בית-המשפט קובע את מידת אחריותו של הרופא לאור היותו מומחה בתחום, אשר ממנו נגזרת ונדרשת רמה מקצועית גבוהה יותר מרופא משפחה רגיל.
בפסק-הדין נמצאה קופת-חולים כללית אחראית למחדליו של הרופא האורולוג – שהועסק על ידה, והיא חויבה בתשלום פיצויים לתובע.
פסק-הדין בענין האמור מהווה חוליה נוספת בשורה ארוכה של פסקי-דין אשר דנו בשאלת אחריותו של הרופא לאיבחון שגוי או מאוחר של מחלות – לרבות מחלת הסרטן.
בתי-המשפט הדגישו כי אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל החלטה אשר הולמת את הממצאים הגלויים, אלא עליו לפעול בשקידה ראויה על מנת שהממצאים יובאו לידיעתו באופן יזום (פרשת ע"א 58/82 קנטור נ. ד"ר מוסייב).
חובתו המקצועית של רופא מחייבת זהירות יתר כאשר מדובר בסימנים של מחלה מסוכנת – כך נקבע בענין ע"א 744/76 ד"ר שרתיאל נ. קפלר – שבו נמצאה רופאת משפחה אחראית בשל איבחון שגוי של התקף לב.
בפרשה אחרת – ע"א 2509/98 תרצה גל נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית – נקבעה אחריות הרופאה בשל אי איבחון של גידול בראש – למרות תלונות מרובות ועקביות על כאבי ראש מלווים בטשטוש ראיה והקאות ובשל ואי הפנייתה לבדיקת C.T.
בפרשה נוספת – נמצא הרופא רשלן בשל אי הפניה לבדיקת קולונסקופיה – לצורך גילוי מחלת סרטן במעי הגס – בענין: ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו נ. זינגר.
בפסק-דין חדיש – ע"א 4975/05 לוי נ. ד"ר מור ומכבי – נמצאו הרופאים אחראים בשל אי גילוי במועד של מחלת סרטן צוואר הרחם.
ביהמ"ש קובע כי תלונות החולה חייבו איבחון מוקדם יותר מן המועד שבו אובחן בפועל.
בתי המשפט הדגישו את חובתו של הרופא להתעדכן בחידושי הרפואה – כאשר התעלמות מחידושים – עלולה להחשב כרשלנות.
על הרופא להקשיב לתלונות החולה ולא להתעלם מהן.
קשב זה עשוי במקרים רבים למנוע תקלות חמורות.
האבחנה בין טעות בתום לב של רופא בגילוי מחלה ואיחור רשלני אינה חד משמעית, אולם, ניתן לקבוע כי מגמת בתי המשפט היא להטיל על הרופאים, ובעיקר מומחים, חובה מקצועית לנהוג כרופא מומחה סביר, אשר נוקט ביוזמה לבירור התלונות של החולה ומפנה את החולה לבדיקות הנחוצות.
ניכרת, אפוא, מגמה בפסיקה להחמיר בדרישות מן הרופא המומחה ולהעלות את סטנדרט ההתנהגות המקצועית של הרופא תוך התאמתה לחידושי הרפואה ולבדיקות אשר הולכות ומשתכללות.
.jpg)
.jpg)
