התובעת, ילידת 1954 ומורה במקצועה, פנתה אל הנתבע, רופא שיניים, לצורך עקירת שן בינה.

לצורך העקירה, ביצע הנתבע הרדמה מקומית באמצעות זריקה.

עם גמר הטיפול, התברר לתובעת כי נגרם נזק לעצב בפנים וכתוצאה מכך נגרם לה אובדן תחושה באזור הסנטר והחניכיים.

 

מומחה רפואי מטעם התובעת, קבע כי הנזק נגרם במהלך ביצוע העקירה ללא נקיטת אמצעי זהירות נאותים, וכתוצאה מכך נותרה לתובעת נכות בשעור 10%.

מומחה רפואי מטעם הנתבע, סבר כי הנזק נגרם בעקבות זריקת ההרדמה, ולדידו, אין מדובר במחדל רשלני, אלא, באירוע בלתי נמנע וקבע לתובעת נכות בשעור 3.3%.

 

ביהמ"ש אימץ את גירסת התובעת וקבע כי הנתבע לא הוכיח את טענתו בדבר העדר רשלנות מצידו וכי יש לראות את הנזק כנגרם ברשלנותו של הרופא - הנכות נקבעה ע"י ביהמ"ש בשעור 8%.

 

לתובעת נפסקו פיצויים בגין כאב וסבל בסך: 40,000 ש"ח, בשל אובדן כושר השתכרות בסך: 35,000 ש"ח (התובעת פרשה לגמלאות) ושכ"ט עו"ד בסך: 15,000 ש"ח.

 

לסיכום, אף כאן עשה בית-המשפט שימוש בהעברת נטל הראיה אל כתפי הרופא עפ"י הפרקטיקה הנהוגה בפסיקה בתביעות בגין רשלנות רפואית.

 

ת.א. 83802/99 בימ"ש שלום ת"א - י.ר.  נגד ד"ר ז. מ

פסק-הדין ניתן ביום 27.7.03