אחריות הרשות המקומית לדרכים ולכבישים בתחומה בנזק לרכב ו/או לגוף

מהי חובתה של הרשות המקומית, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכות הכבישים והמדרכות שבתחום שיפוטה. האם ניתן להטיל על הרשות המקומית אחריות לנזק שנגרם לרכב או לגוף כתוצאה מתחזוקת כביש לקויה בתחומי הרשות המקומית?.

אין זה מקרה לא שכיח, כניסה עם הרכב לתוך בור שנפער בכביש שלא תוחזק כיאות, או כל ליקוי ומפגע בטיחותי בכביש עשויים להסב לרכב שלנו נזק. לעיתים יסתיים העניין בצמיג מנוקב, אך במקרים אחרים הנזק יכול להיות גדול יותר. הוא הדין גם בהקשר של הולכי רגל העלולים להיפגע מקיומם של תקלות, ליקויים ומכשולים במדרכה.

בתי המשפט קבעו מספר פעמים כבר בעבר, העירייה אחראית מכוח פקודת העיריות, לשמירת תקינותם של הרחובות ועליה לדאוג לכך ולהעמיד תקציבים לביצוע חובתה זו. על העירייה לדאוג לתקינותן של המדרכות מכוח הוראות לפקודת העיריות. הוראות פקודת העיריות האמורות נועדו למניעת מפגעים של המשתמשים בדרכים בתחומי סמכותה של העירייה, לאמור, לטובתו של הניזוק; אם הוכח קיומו של הנזק שנגרם לניזוק כתוצאה מהמפגע, והוא מסוג הנזק אליו התכוונה פקודת העיריות, לא מן הנמנע כי העירייה תחוב באחריות הנזיקית.

עוד נקבע בפסיקה, כי מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה.

מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן. על העירייה לצפות, כי העדר טיפול במדרכה אשר גורם למפגע, יגרום לסיכון בטיחות צעדיהם של הולכי הרגל ושל המשתמשים ברחוב, ועלול להביא לפגיעה בגוף וברכוש. לרוב, קיומו של המפגע, חרף התגבשות אותה חובת זהירות שחבה העירייה כלפי המשתמשים במערכות הכבישים והמדרכות, עשוי להצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן יעבור הנטל על העירייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין.

מה באשר לאחריות העירייה שלא השכילה למנוע פגיעה בנו מצידו של צד שלישי? כך לדוגמה, האם רוכב אופניים (הוא הצד השלישי) שנכנס לפארק עירוני למרות שילוט מפורש האוסר על כך. האם העירייה התרשלה בכך שלא מנעה באמצעים נוספים את כניסתו של הפוגע לפארק והסתפקה בשילוט לבדו.

על כך ענה בית המשפט העליון, כי אין לדרוש מרשות ציבורית להקצות משאבים ציבוריים כדי למנוע פגיעה ע"י מעשה עבירה של צד שלישי, יהיה המחיר אשר יהיה, אלא עליה להקצות משאבים בקנה מידה סביר בהתחשב בסיכונים של הכביש, תוך נקיטת האמצעים האפשריים למניעת סיכונים הנובעים ממצב הדרך.

חשוב להבהיר, הטלת אחריות מוחלטת על רשות מקומית לבטיחות הדרכים בתחומה, תחייב את הרשות להשקיע משאבים עצומים לטובת העניין ובכך אף להביא לשינוי סדרי העדיפות של הרשות בניהול משאביה, אולי עד כדי נטישת ביצוע עבודות ציבוריות. לא לכך כיוונה הפסיקה, מדובר בהצבת אמצעי בטיחות פשוטים למדי אשר עשויים למנוע את התרחשות התאונה והנזק, ואין מדובר באמצעי זהירות אשר יחייבו את הרשות בהוצאות כבדות עד כדי ביטול העבודות הציבוריות בתחומה.

בפסיקה נקבע, באופן ברור תקדימית, כי רשות ציבורית, האחראית להחזקת דרך, אינה נושאת באחריות מוחלטת למעשה עליה או בה, ואינה ערבה לבטיחות הדרך ולשלמותה, אבל היא אחראית לרשלנות מצידה, או מצד שליחיה, באי-שימוש בזהירות סבירה בהחזקת הדרך ובתיקונה. נקבע עוד כי עצם אי-הידיעה על קיומה של סכנה בדרך, כאשר השימוש בזהירות סבירה עשוי היה לגלותה, עלולה להיות גם היא רשלנות.

גם לנוהג בדרך יש חלק באחריות. בהלכה ישנה נקבע שאין הנהג בישראל רשאי לצפות לכבישים ישרים וחלקים הקיימים ברוב ארצות מערב אירופה ואמריקה; עליו להתאים את מהירותו למצבו של הכביש ולמידת יציבותו של רכבו בכביש שבו הוא נוסע. הסכנה צריכה להיות בלתי-צפויה לנהג, אף כשהוא יודע, או צריך לדעת, שהוא נוסע בכביש לא-טוב.

לגבי ההלכה האחרונה דומני שאינה יפה עוד לימינו. אינני רואה היום, כשהפכנו למדינה מערבית מתוקנת ורמת-המינוע בישראל הפכה ל"מערבית" כמקובל ברבות ממדינות מערב-אירופה, שניתן עוד להשלים עם כבישים העלולים "להפתיע" את הנהג. נהג מצפה כיום לכבישים תקינים גם בישראל.

לסיכום, סעו בזהירות.