אי הפעלת אמצעי מיגון שוללת כיסוי ביטוחי?

בית המשפט העליון, נדרש לראשונה, בשבוע שעבר, לקבוע בעניין ביטוח רכוש כאשר המבוטח ביקש לתבוע את חברת הביטוח לאחר שזו סירבה לשלם לאחר שלטענתה המבוטח לא עמד בתנאי הפוליסה.

התובע ביטח את דירתו אצל חברת הביטוח בפוליסה שהתחדשה מדי שנה. בתקופה הרלוונטית, לפי הפוליסה היה על המבוטח להחזיק תכשיטים, שהיו גם הם מבוטחים, בכספת ביתית. המבטח התקין לשם כך כספת מסוג מתאים בדירתו. אולם, לאחר זמן מה, אירעה פריצה לבית המבוטח בעת שהתכשיטים המבוטחים לא היו בכספת. כלומר, הכספת כלל לא נפרצה אך התכשיטים נגנבו והמבטחת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח בשל כך. מה קבע בית המשפט?

השאלה שנדונה היא האם אי-קיום הדרישה להחזקת התכשיטים בכספת (במועד שבו נגנבו) היא "תנאי מוקדם" אשר הפרתו גוררת העדר כיסוי ביטוחי (היינו ביטול הכיסוי)?; או שמא חל בעניין זה סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, שעל-פיו הפרה של דרישה שעניינה נקיטת "אמצעי להקלת סיכונו של המבטח" (במקרה זה החזקת התכשיטים בכספת, אך יכול להיות גם הפעלת אמצעי מיגון במקרים אחרים) עשויה לגרור תגמולי ביטוח מופחתים, בהתאם להסדר התשלום היחסי המעוגן בסעיף 18 לחוק.

השאלה מעניינת במיוחד נוכח הפעם הראשונה בו נדרש בית המשפט העליון לסוגיה, אחרי פסיקות רבות וסותרות בערכאות הנמוכות.

התוצאה העולה במשולב מסעיפים 21 ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח היא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים – על פי היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי.

המחדל היומיומי

הימנעות מהתקנת אמצעי מיגון היא ברוב המקרים מחדל חמור יחסית של המבוטח. זהו מחדל ה"מתרחש בכל יום מחדש", ובמידה רבה ניתן לומר עליו כי הוא נובע מבחירה מודעת של המבוטח. למרות זאת קבע המחוקק הסדר שנועד למנוע את שלילתם האוטומטית של תגמולי הביטוח ממבוטח שנכשל במחדל שכזה. הימנעות מהפעלת אמצעי מיגון, לעומת זאת, עשויה להיות מחדל רגעי, וברי שחומרתה נופלת מהימנעות מהתקנת אמצעי המיגון. על כן, ראוי שלא להחמיר דווקא במקום בו לא הופעל אמצעי המיגון. אי-החלת סעיף 21 בנסיבות שבהן המבוטח שכח באופן חד-פעמי להפעיל את האמצעי שבו היה אמור לנקוט תוביל לתוצאה פרדוקסאלית, החמרה רבה יותר עמו בהשוואה למבוטח שלא טרח כלל להתקין אותו אמצעי.

קביעת בית המשפט העליון ונטל ההוכחה

בית המשפט העליון קבע כי עמדת חברת הביטוח, לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין "תנאי מוקדם" לתחולת חוזה הביטוח (בהיעדרו אין ביטוח מלכתחילה), אינה יכולה להתקבל, שכן, קבלתה הייתה מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה "אוטומטית" של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו בדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון.

על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי לא קיימת אצלו או אצל כל מבטח סביר אחר "פוליסה חלופית" שאינה דורשת את האמצעים האמורים (החזקת התכשיטים בכספת בעניינו או התקנת/הפעלת אמצעי מיגון במקרה אחר). אם קיימת פוליסה חלופית, תהיה המבטחת זכאית לסעד התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית.

חברת הביטוח לא עמדה בנטל הוכחה ולכן חויבה במלוא סכום הנזק למבוטח.