חשבון בנק משותף יוצר שתי מערכות יחסים : יחסי בנק לקוח ויחסי הגומלין בין בעלי החשבון. יחסי בנק-לקוח מוגדרים כרגיל כיחסי נושה-חייב. ואילו יחסי הגומלין בין בעלי החשבון, נועדו לרוב לשרת מטרות מעשיות שהיוו מלכתחילה את התמריץ לפתיחת חשבון משותף או הפיכתו לכזה.
ככלל, זהו אחד מאלה : ניהול קרן משותפת (לדוג': שותפים עסקיים, בני זוג), שליחות, או מתנה בין בחיים ובין לאחר מיתה.
כידוע, הוראות תשלום לבנקים בנוגע לחשבון משותף יכולות להינתן "ביחד" או "בנפרד". במקרה הראשון, כל הוראות התשלום חייבות להינתן על-ידי כל בעלי החשבון, ושקים הנמשכים מן החשבון חייבים לשאת את חתימת כולם (א ו-ב').
אם, לעומת זאת, החשבון היא "בנפרד", כל אחד מבעלי החשבון יכול לתת את הוראותיו הוא (א' או ב'). לאופן שבו מקבל הבנק את הוראותיו מן השותפים נודעת חשיבות רבה כפי שאפרט בהמשך.
אחד המקרים השכיחים ביותר היא פגיעה בזכויותיו של שותף אחד בשל פעילותו החריגה של שותפו המביאה להטלת עיקולים בחשבון המשותף. בין אם הללו הוטלו על ידי נושים חיצוניים ובין אם זהו הבנק עצמו כנושה, עשוי למצוא את עצמו מי מהשותפים כאשר על החשבון המשותף מוטל עיקול שמקורו בחוב כלפי הנושה של שותפו לחשבון.
כך לדוגמה, עשוי הורה שהפך את אחד מילדיו לשותף בחשבון מטעמים של נוחות ו/או יצירת שליחות למצוא עצמו במצב בו החשבון מעוקל בשל חוב שחב ילדו לנושה (ומסיבות שאינן קשורות בהורה), וזאת על אף שהכספים המופקדים בחשבון שייכים לו להורה רובם או כולם באופן בלעדי.
חשוב לדעת, העיקול מוטל על זכות השימוש והמשיכה בחשבון, בעוד שביחסים שבין השותפים לבין עצמם, זכות השימוש והמשיכה אינה חשובה (חשובה זכות הבעלות), בסיטואציה של עיקול ההלכה שונה. בנושא זה עסק פסק הדין בעניין חביב נ' בנק ברקליס דיסקונט. בפסק דין זה קבע בית המשפט את ההלכה לפיה לנושה הזכות לעקל את כל הכסף שהופקד בחשבון משותף כאשר החייב הוא אחד השותפים בחשבון וכל אחד מהרשומים כבעלים בחשבון יכול למשוך בעצמו את כל היתרה (חשבון מסוג "משותף ונפרד", "ו/או").
ובניסוחו של בית המשפט "מכיון שלפי תנאי החשבון רשאי היה המנוח לבדו לעשות פעולות בו, הרי הבנק היה חייב גם בנפרד את סכום הפקדון למנוח, ועל-כן העיקול שהוטל על כספי המנוח היה כדין".
פסק דין חביב עוסק בסיטואציה של חשבון עו"ש, אך בסיטואציה של חשבון ני"ע המצב שונה. כשמדובר בניירות הערך, המצב פשוט למדי: היחסים בין הבנק והלקוח אינם יחסי לווה-מלווה כמו בחשבון עו"ש, אלא של מפקיד-שומר, או על בסיס נאמנות. הבנק רק מחזיק בניירות הערך עבור הלקוח, המפקיד. לפיכך, במקרה של חשבון משותף בניירות ערך, תחולנה הוראות השיתוף שבחוק המיטלטלין, תשל"א-1971.
ועל המבקש להפרע מקניינו של אחר, שאיננו בעל חובו, להצביע על הזכות מכוחה הוא מבקש לעשות כן. בהיעדר ראיות פורמאליות כמו בהלכת חביב באשר לדרך שבה ניתנו ונתקבלו הוראות מן השותפים לבנק, חל העיקרון הכללי לפיו זכאי נושה להיפרע מנכס של החייב המצוי בבעלות משותפת רק כדי חלקו היחסי של החייב בנכס.
מורכב יותר הוא המצב ככל שמדובר בתוכניות החיסכון. כאן עניין לנו ביחסי לווה ומלווה. תוכנית חיסכון בחשבון המשותף, זוהי הלוואה שנתנו השותפים, ללווה, שהוא הבנק. כלומר, עניין לנו בנושים (השותפים בחשבון) במשותף, המוסדר בסעיף 59(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע:
"שניים שמגיע להם חיוב אחד, חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו, ובלבד שלא ייפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו; החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק-דין לטובת הנושה האחר". הבנק, הינו מצד אחד החייב (הלווה מהשותפים בחשבון) אך הוא גם עשוי להיות, כנגד אחד מהשותפים, הנושה שלו. מכאן, נשאלת השאלה, האם זכאי החייב, הבנק, לקיים את חיובו כלפי אחד הנושים (לצורך הדוג' אחד מן השותפים) על דרך של קיזוז חוב אחר (חוב שאותו שותף חייב לבנק בנסיבות אחרות), כדי שווייה של תוכנית החיסכון?
שאלה זו נדונה בפסיקה וממנה עולה כי, לפי סעיף 59(א) לחוק החוזים חזקה שאינה חלוטה, כי החייב (היינו הבנק, במסגרת תוכנית החיסכון) רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו. החייב-הבנק רשאי להפטר מחיובו (היינו, לבצע את תשלום החיסכון דרך קיזוז חובו של השותף החייב לבנק) בכך שהוא מקיימו כלפי אחד הנושים, כל עוד לא מובעת התנגדות מצד יתר הנושים.
מכאן שבמצב דברים רגיל, כפי שרשאי כל אחד מבעלי חשבון חיסכון משותף ונפרד (יחד ולחוד) להורות לאן יועבר התשלום כשמגיע מועד הפרעון, כך אף הבנק רשאי מיוזמתו לקזז את הסכום כולו כנגד חובו של אחד השותפים לבנק. אך זאת, כאמור, רק כל עוד לא מובעת התנגדות לכך מצד השותף השני. ובאופן מעשי, אין הבנק יכול להיפרע אלא כדי החלק היחסי של החייב מסכום הפקדונות לשם כיסוי חובו, בכפוף להתנגדות השותף השני.
.jpg)
.jpg)
