פיצוי בסך קרוב ל-10 מליון ש"ח לנפגעת תאונת דרכים

בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה		א  000679/98
בפני כב' השופט:	אריה רזי	תאריך:	26/04/2006

 

בעניין:	ה***** ע"י ב"כ עו"ד עידו אמגור רח' שאול המלך  15 תל אביב
			התובעת
	נ  ג  ד
	1. ****** חב' לביטוח בע"מ 2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מ. זינגר רח' הנאמנים 2 חיפה
			הנתבעות

 

1.         זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת דרכים שאירעה ביום 28.9.96.

 

2.         התובעת, רווקה  ילידת 1967, נפגעה מאוטובוס שהתנגש בקטנוע עליו נהגה.

 

            התובעת פונתה לבית החולים על שם "שיבא" ואובחנה כסובלת מפגיעה מוחית קשה עם דימום, משבר בלסת, שבר בעצם השכמה השמאלית, שבר בעצם השוקה השמאלית ומשבר ברדיוס יד שמאל. הדימום נוקז בניתוח. התובעת גם עברה ניתוח לקיבוע השברים בלסת ובעצם השוקה. אשפוזה נמשך עד יום 5.11.96, שאז הועברה לבית החולים "לוינשטיין" לאשפוז שיקומי עד יום 16.4.97. המשך האשפוז היה בבית החולים "הדסה" בירושלים. תחילה באשפוז מלא עד יום 1.7.97 ואחר כך, במסגרת של אשפוז יום עד יום 1.3.98.

 

 

 

3.         הנכות הרפואית

 

            6 מומחים נתמנו על ידי בית המשפט כדי להעריך את מצבה הרפואי של התובעת. כן נתמנה מומחה בתחום השיקום.

 

            התובעת סובלת מנכות צמיתה, רב מערכתית, בשיעור 100% כדלקמן:

 

            40% בתחום הנוירולוגי בגין חולשת פלג גוף שמאל (חוות דעת של פרופ' מ. הדני).

            57% בתחום העיניים, בגין איבוד שדה הראיה משמאל (חוות דעת של פרופ' א. פולק).

            50% בתחום הנפשי בגין הפגיעה הקוגנטיבית והרגשית (חוות דעת של פרופ' א. קליין).

            70% בתחום האורולוגי בגין אי שליטה על מתן שתן (חוות דעת של פרופ' פ. לבנה).

            15% בתחום האורתופדי, 10% בגין השבר בעצם השוקה ו- 5% בגין השבר בעצם הבריח (חוות דעת של ד"ר ח. צינמן).

            10% בתחום פה ולסת, בגין השבר בלסת התחתונה (חוות דעת של ד"ר א. שרון).

 

4.         את חוות דעתו של פרופ' קליין יש לסקור ביתר פרוט כבר בשלב הזה. עמד לרשותו תיעוד רפואי אודות התובעת שכלל, בין היתר, הערכה נוירופסיכולוגית של ד"ר הופיין וגב' סיני. שני הפסיכולוגים בדקו את התובעת לפי בקשתו של פרופ' קליין.

 

            לתובעת היסטוריה פסיכיאטרית. לפני התאונה היא סבלה שנים רבות (מאז נערותה) מאנורקסיה נברוזה שהינה הפרעת אכילה חמורה המתבטאת בתת משקל, עיסוק כפייתי בדיאטה ובמראה הגוף. כמו כן היא אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית שבאה לידי ביטוי בהפרעות בולטות בהתנהגות ובקשרים הבינאישיים עם נטיה להרס עצמי, כולל נסיונות התאבדות. בשל הפרעות אלה התובעת אושפזה פעמיים בבית החולים "גהה" והיתה בטיפולים אמבולוטוריים ממושכים. התאונה אירעה, במהלך אישפוזה השני, כשהיתה חולת יום ונהגה להגיע מדי יום לטיפולים.

 

            בפרק הדיון והמסקנות, ציין המומחה כי עובר לתאונה מצבה של התובעת השתפר מאוד ודובר על סיום האישפוז בתוך הזמן הקרוב. התובעת כבר לא היתה באותה עת בדכאון, ולא סבלה מהתעסקות במחשבות התאבדות. התאונה, כך צויין בחוות הדעת "קטעה תהליך של טיפול מוצלח אשר היה אמור להביא לשיקום וחזרה לתפקוד".

 

 

"הפסיכופתולוגיה שאפיינה את *** לפני התאונה, כמעט ולא באה לידי ביטוי  כיום ומבחינה זו ניתן לומר שהפגיעה המוחית אף מיתנה והפחיתה את מאפייני ההתנהגות הפתולוגית המאפיינת אישיות גבולית, כפי שהדבר מבוטא גם בדו"ח האבחון הנוירופסיכולוגי האחרון. לאור זאת ניתן לומר באופן חד משמעי, שלפתולוגיה הקודמת לא היתה השפעה משמעותית על הנזק הנפשי שנותר עקב התאונה ושמצבה הנפשי-קוגניטיבי של *** כיום, הינו תוצאה ישירה של התאונה" (עמ' 6).

 

פן נוסף  עליו הצביע המומחה כנובע מן הנזק המוחי, הינו יכולתה של התובעת לתכנן ולארגן את שיגרת חייה. הדבר, כך הובהר, מתבטא בין היתר בקשייה לכלכל את ענייניה הכספיים ולפעול בתחום זה מתוך שיקול דעת ושיפוט הגיוני. התובעת בהיותה ערה למגבלותיה אלה העלתה בעצמה את האפשרות שימונה לה אפוטרופוס שיעזור לה בניהול ענייניה הכספיים. הצורך במינוי אפוטרופוס הוזכר  גם בסיכום האיבחון הנוירופסיכולוגי.

 

פרופ' קליין התומך בכך, חיווה דעתו כי "רצוי שהאפוטרופוס יהיה איש מקצוע מתחום בריאות הנפש ולא קרוב משפחה" (עמ' 7).

 

בהתייחסו לצרכיה הטיפוליים של התובעת בתחום הנפשי נאמר:

 

"*** זקוקה ללא ספק לליווי ותמיכה נפשית  כדי להתמודד עם הנכות הקשה והמורכבת ממנה היא סובלת. הטיפול הפסיכוטרפי צריך לדעתי להיות טיפול תמיכתי אשר  יתמקד בהתמודדות עם הקשיים והבעיות שבחיי היומיום... בכך אני חולק על דעתם של ד"ר הופיין וגב' סיני אשר בסיכום הבדיקה הנוירופסיכולוגית שערכו, המליצו על טיפול פסיכותרפי דינמי ארוך טווח.

 

 

5.         פרופ' י. שאקו, המומחה בתחום השיקומי, מציין בחוות דעתו, כי התובעת סובלת, בעיקר, משיתוק בגפיים בצד השמאלי עם ספסטיות ניכרת. השתוק ביד מלא. ברגל יש תנועות קלות בברך ובירך. בהסתמך על התיעוד הרפואי שעמד לרשותו, פרופ' שאקו גם מזכיר את איבוד שדה הראיה השמאלי, את  ההפרעות הקוגניטיביות וכן את בעיית התכיפות והדחיפות במתן שתן.

 

            צרכיה של התובעת ומגבלותיה מפורטים בעמ' 2-3 לחוות הדעת כדלקמן:

 

 

המלצותיו של פרופ' שאקו כוללות גם מגורים בקומת קרקע או בבנין עם מעלית. בדירה יש להסדיר פתחים רחבים למעבר כסא גלגלים.

 

באשר לניידות נאמר, שהתובעת  תזדקק למונית או למכונית פרטית.

 

בנוגע לאביזרים מציין פרופ' שאקו, שהתובעת זקוקה לכסא גלגלים וכסא שרותים, המתבלים אחת לחמש שנים. כן זקוקה התובעת, למקל לצורך הליכה טיפולית בבית תחת השגחה בשל השיתוק הספסטי. כן נאמר בחוות הדעת, התובעת תזדקק לטיפול פיזיוטרפי פעמיים בשבוע לכל ימי חייה ולטיפול תרופתי (דנטריום). עוד צויין, שהתובעת תזדקק לטיפול נפשי וכן שרצויה פעילות חברתית כגון בשיקומון של "יד שרה" אליו התובעת הולכת פעמיים בשבוע ופעם בשבוע בבריכה טיפולית.

 

פרופ' שאקו חיווה דעתו שהתובעת "איבדה כושרה להשתכר למחייתה. לפני התאונה עבדה כמורה לאמון גופני בשיטת אלכסנדר. בגלל הפגיעה המוטורית והקוגנטיבית ובנוסף, התכיפות והדחיפות במתן השתן והליקוי בשדה הראיה השמאלי, הסיכוי להצלחת שיקום מקצועי קלוש".

 

6.         תוחלת חיים

 

            פרופ' שאקו קבע בחוות דעתו, כי נכותה של התובעת לא תגרום לקיצור בתוחלת חייה.

 

            במהלך חקירתו על ידי ב"כ הנתבעות הוצגו בפניו שני מאמרים מהספרות הרפואית,  פרי עטו של חוקר בשם רוברט שבל, בנושא של תמותה בקרב נפגעי ראש, שפורסמו בשנים 2000 - 2001.

 

            פרסומים אלה לא היו אמנם מוכרים לפרופ' שאקו אך מתוך עיון חטוף בהם נאמר על ידו, שעל פי אותה הערכה  מדובר בחולים הנמצאים בסיכון של תוחלת חיים.

 

עוד נאמר על ידו, בהסתמך על בקיאותו בסוגיה הנדונה: "שלאור מיעוט המאמרים מסוג זה צריך מאוד להיזהר... אני מתאר לעצמי שבמשך השנים יתווספו עוד מאמרים והם יתנו דחף למחקרים נוספים. לכן אני הייתי כאן יותר בית הלל מאשר בית שמאי... יכול להיות שבית שמאי היה מדבר על ירידה מסויימת בתוחלת החיים בסדר גודל של 5% מקסימום 10%" (עמ' 395-396).

 

פרופ' שאקו הוסיף ואמר כי לדעתו "יותר סביר" שלא יהיה קיצור בתוחלת החיים (עמ' 396). הוא גם שב והבהיר את הרקע להשקפתו, שאותה הגדיר כבית הלל: "לאור זה שאין מספיק נתונים, אני לא רוצה להיות זה שהולך להחמיר..." (עמ' 400).

 

באת כח הנתבעות טען, שלא יהיה ראוי ונכון לאמץ את עמדתו של מומחה המאשר, בהגינותו, שקיימת גם אסכולה רפואית אחרת. לדעת הנתבעות, יש על כן לקבוע במקרה זה צפי של קיצור תוחלת חיים בשיעור נמוך של 5%.

 

סבורני, שדין טענה זו להידחות.

 

לפי הבנתי את דבריו של פרופ' שאקו, המאמרים שהוצגו בפניו אינם משקפים קיומה של אסכולה רפואית רווחת. הוא חזר והדגיש, שלאור מיעוט המחקרים בנושא של תמותה בקרב נפגעי ראש ובהעדר נתונים מספיקים בתחום זה, מתבקשת זהירות רבה מאוד, כשרופאים נדרשים לתת דעתם בסוגייה של קיצור תוחלת חיים.

 

כל משפטן שעוסק בעניינים שברפואה, נתקל במקרים לא מעטים שבהם מתעוררת שאלה של העדפת אסכולה רפואית אחת על פני רעותה. לעיתים, הנסיבות מצדיקות להתחשב בקיומן של מספר אסכולות. לעומת זאת, ישנם מקרים שבהם השאלה היא, האם בכלל הוכח שקיימת אסכולה רפואית בנושא מסויים.

 

כב' השופט זמיר היטיב להציג עניין זה בדונו ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים פ"ד נ (1) 529. בעמ' 537  נאמר על ידו:

 

 

בנדוננו, לא הוכח שקיימת אסכולה רפואית התומכת בעמדתן של הנתבעות. כך אני מבין את דבריו של פרופ' שאקו, הגם שאולי לא נאמרו בלשון מספיק מפורשת.

 

התובעת ילידת 18.9.67.  כיום היא בת 38 וחצי (במעוגל), כך שהפיצויים לעתיד יחושבו על בסיס תוחלת החיים של נקבה בגילה,  שהוא  81 שנים.

 

7.         תשלומים עיתיים

 

            בקשה זו של ב"כ הנתבעות מנומקת לאור הצפי בקיצור תוחלת חיי התובעת וכדי למנוע, לפי הנטען, אפשרות שפסיקת פיצויים בסכום גבוה ולתקופה ארוכה, תימצא בסופו של דבר בלתי מוצדקת באופן משמעותי, כלפי אחד מן הצדדים.

 

            דין טענה זו להידחות.

 

            פסיקת פיצויים, בדרך של תשלומים עיתיים, נקוטה בעיקרו של דבר בעת שקיים קושי רב מאוד להעריך את תוחלת חייו של הנפגע. במקרים כאלה, מתעוררת בעייה של ממש להסתמך על חזקות עובדתיות ולהעריך את הפיצויים לעתיד על יסוד תחזיות ואומדנים,  כמקובל בתורת חישוב הנזק.

 

            אפשר לסכם נקודה זו במשפט קצר מתוך דברים שנאמרו בע"א 345/85 ממן נ' קעטבי פ"ד מא' (2) 113:

 

            "לו ניתן היה לדעת או לאמוד בצורה סבירה את אורך התקופה (תוחלת החיים-א.ר.) לא היה צורך כלל בתשלום עיתי" (שם, בעמ' 119).

 

כך הם פני הדברים במקרה דנן. קיצור של 5% בתוחלת חייה של התובעת, כנטען על ידי ב"כ הנתבעות, לא היה מצדיק לפסוק את הפיצויים בדרך של תשלומים עיתיים. בוודאי שאין כל יסוד לכך לאור החלטתי לדחות טענה זו.

 

אציין, כי לא נעלם מעיני שבעקבות שינוי ההלכה בענין "השנים האבודות", קיצור תוחלת חיים כבר איננו שיקול כה מרכזי כבעבר, בהקשר לפסיקת תשלומים עיתיים (ע"א 8022/00 אורלי רז ואח' נ' מנורה חב' לביטוח ואח' – פסק דין מיום 19.3.06 שפורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת). יחד עם זאת, עדיין מדובר בשיקול נכבד, אלא  שבנדוננו אין כל יסוד להעמידו על הפרק.

 

8.         פרט לפיצוי בעד הנזק הלא ממוני, המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לכל יתר ראשי הנזק.

 

            אדון בכל אחד מהם בנפרד.

 

 

 

 

9.         הפסד השתכרות

 

            התובעת סיימה בית ספר תיכון. ציוני תעודת הבגרות היו גבוהים. לאחר שירות לאומי (במקום צבא) סיימה התובעת קורס להנהלת חשבונות ויועצי מס. בשנת 1989, בתום תקופת ההתמחות קיבלה התובעת ממשרד האוצר תעודת יועץ מס. המקצוע, כך לדברי התובעת, שעמם אותה והיא זנחה אותו. בשנים 90-91 למדה התובעת תזונה קלינית בפקולטה לחקלאות ברחובות ובתום שנה אחת הפסיקה את לימודיה. בשנים 91-94 למדה התובעת בקורס להכשרת מורים (מטפלים) בשיטת אלכסנדר וקיבלה תעודת הסמכה. בכך הלכה התובעת בדרכה של אמה שהיתה באותה עת מטפלת ותיקה וניהלה קליניקה בדירתה ברמת גן.

 

            לפני לימודי התובעת באותו קורס ומקביל לתקופת הלימודים ( בשנים 90-93) היא עבדה בחברת "איתורית". לאחר מכן, מחודש דצמבר 1994 עד אפריל 1996, הועסקה התובעת כמוקדנית בחברת "בזק", באמצעות  חברה לאספקת כח אדם. כעולה מתלושי השכר (נ/21) בשנה האחרונה לפני התאונה השתכרה התובעת סכום של 1,500 ₪ לחודש בממוצע.

 

            לפי עדות התובעת, מאז סיום לימודיה בשיטת אלכסנדר, היא עבדה במקצוע זה ב-15 מטופלים שאמה העבירה לה. לדבריה, כמטפלת מתחילה היא גבתה 50 ₪ לחצי שעת טיפול והשתכרה בערכים נומינליים כ- 4,100 ₪ לחודש.

 

            ביחד עם עבודתה כשכירה, כאמור לעיל, נטען שעובר לתאונה התובעת השתכרה 5,600 ₪ בחודש ( 7,560 ₪ לאחר  שערוך).

 

לתצהיר עדותה של התובעת צורפו אישורים מ- 13 מטופלים. תצהיר נפרד הוגש על ידי המטופלת איילה מושקט. אורי עשת, מטפל ותיק בשיטת אלכסנדר ומנהלו של בית הספר להכשרת מטפלים, העיד בתצהירו (ת/6) על כישוריה הטובים של התובעת, למרות שבתקופת הלימודים היא עדיין סבלה ממחלת האנורקסיה. תצהירו גם כולל נתונים לגבי שכרם של מטפלים. לדבריו, תעריף של מטפל מתחיל הינו 80 ₪ לשעה וביכולתו לתת בכל יום 5 טיפולים של חצי שעה. תעריף של מטפל מנוסה מגיע לכדי 150 ₪ לשעה וביכולתו לעסוק ב- 6 טיפולים ביום.

 

גב' אביגיל *** תיארה בתצהירה (ת/3) את כישוריה הטובים של התובעת בעבודתה כמטפלת. לדבריה, היא ומטפלים מנוסים כמותה, גובים 150ש"ח לטפול של חצי שעה. גב' *** לא צירפה לתצהירה כל אישור המעיד על היקף הכנסותיה.

 

כעולה מעדותה של התובעת, הכנסותיה מעבודתה כמטפלת בשיטת אלכסנדר לא דווחו לרשויות. היא לא נהגה להוציא קבלות ואף לא ניהלה לעצמה רישום בנוגע להיקף הכנסותיה ומספר הטיפולים. התובעת הסבירה בחקירתה, כי לא דווחה למס הכנסה על הכנסותיה מאחר והיתה בתחילת הדרך. לטענתה, היא התכוונה לפתוח בעתיד תיק במס הכנסה. עוד נאמר על ידה, כי לקוח שביקש קבלה, היא ניתנה לו מפנקס הקבלות של אמה.

 

10.        בסיכום הטענות שהוגש מטעם התובעת עמד בא כוחה על כך, שהיא היתה עד לתאונה צעירה מוכשרת ומצטיינת בכל התחומים, מנת המישכל שלה היתה גבוהה (120 נקודות ויותר) באופן המאפשר לימודים אקדמיים עם סף קבלה גבוה ויכולת לעסוק במקצועות פרופסיונליים. עוד צויין, שהתובעת היתה בת למשפחה הישגית. אחיה ואחיותיה למדו מקצועות מתוחכמים ועובדים בהם. בעיותיה הנפשיות של התובעת מנעו ממנה למצות במלואו את הפוטנציאל הגלום במנת המישכל שלה ובכשרונותיה. בהסתמך על עדויות המומחים בתחום הנפשי נטען, שטיפול היה מפחית את נכותה לכדי 10% וכי אף ללא טיפול, האנורקסיה היתה נעלמת בשנות ה- 30 לחייה ואילו הפרעת האישיות היתה מתמתנת מאוד וכך היתה התובעת מגיעה ליציבות במישור התעסוקתי, בין בעבודה כמטפלת בשיטת אלכסנדר ובין במגוון של מקצועות רווחיים שהיו פתוחים בפניה.

 

הפסד השתכרותה של התובעת בעבר, חושב למשך שנתיים בהנחה שהיתה משתכרת 7,500 ₪ לחודש. למשך 4 שנים שלאחר מכן נערך החישוב לפי השתכרות של 10,000 ₪. מאז שהתובעת היתה מגיעה לגיל 35 ועד גיל 70 נערך חישוב המבוסס על השתכרות בסכום של 15,000 ₪ (בכל אחד מהחישובים נוכה מס הכנסה). לטענת ב"כ התובעת, מדובר בחישוב מתון ביותר נוכח העובדה שמטפל בעל נסיון יכול להגיע להשתכרות חודשית של 22,500 ₪.

 

11.        הנתבעות מצביעות על כך, שבמועד התאונה התובעת היתה בת 29 ובכל זאת היא לא הצליחה להשתלב בעבודה מבוססת ומפרנסת ומדי פעם שינתה כיוון. באשר לעבודתה כמטפלת בשיטת אלכסנדר נטען, שלא היו לתובעת לקוחות משלה ושמכל מקום, שלא הובאו ראיות מהימנות לגבי היקף ההכנסות. לא ניתן לקבוע שהיה לתובעת סיכוי טוב להשתלב בעבודה זו ולהתמיד בה למשך תקופה ארוכה.

 

            הנתבעות מייחסות חשיבות רבה למצבה הנפשי של התובעת לפני התאונה. בהסתמך על עדויות המומחים בתחום הנפשי נטען שהפרעת האישיות הגבולית הינה מחלה בעלת אופי כרוני שסימניה הבולטים הם אי יציבות במישור התעסוקתי, התפקודי והחברתי. באשר לנכותה של התובעת אלמלא התאונה, הופנתה תשומת הלב לעדותו של פרופ' קליין על נכות בטווח שבין 15% - 30% ושבעקבות טיפול תרופתי הנכות היתה יכולה לרדת "אולי"  לכדי 10% (עמ' 518). לטענת ב"כ הנתבעות, אין להבין מדבריו של פרופ' קליין שקיימת וודאות  כי טיפול תרופתי אמנם היה מחולל שינוי במצב התפקודי של התובעת וביכולת ההשתכרות.

 

            הצפי בנוגע לעתידה התעסוקתי של התובעת נראה בעיני הנתבעות קודר למדי. חישוב הנזק נערך על ידי בא כוחן על בסיס פוטנציאל להשתכרות בסכום קבוע של 4,000 ₪ לחודש, הן לעבר והן לעתיד.

 

12.        אין בידי לסמוך על העדויות שהובאו ע"י התובעת בנוגע להשתכרותה עובר לתאונה מעבודתה כעצמאית כמטפלת בשיטת אלכסנדר. כאמור, התובעת לא דיווחה על הכנסותיה לרשויות המס ולא ניהלה רישום לגבי האנשים שבהם טיפלה.

 

            בתי המשפט כבר נתנו דעתם באשר למצב דברים כזה. בע"א 200/63 צוף נ' אושפיז         פ"ד יז' 2400, נפסק כי הצהרתו של אדם למס הכנסה אמנם איננה משמשת מעין השתק או הודאה מצידו לגבי מעמדו כתובע פיצויים בגין נזקי גוף ואולם, עליו להוכיח בראיות "שהן נעלות מכל ספק" כי הכנסתו היתה גבוהה מזו שעליה הצהיר בדיווחיו למס הכנסה. עוד נקבע, כי תובע "שאין לו ראיות על הכנסתו הקודמת מלבד עדותו הוא (או עדויות אחרות שאף הן אינן נקיות מחשד) עלול הוא להיכשל בהוכחת תביעתו".

 

            (ראו גם ע"א 5794/94 אררט חב' לביטוח בעמ' נ' רחל בן שבח ואח' פ"ד נח' (3) 489).

 

            התובעת לא עמדה בנטל הדרוש להוכחת היקף הכנסותיה עובר לתאונה. היא טענה להכנסה בשיעור של 4,100 ₪ לחודש. מדובר בסכום משוערך של 5,500 ₪. זהו סכום בלתי מבוטל לגבי מטפלת בראשית דרכה המקצועית, במיוחד שההכנסה הנטענת הושגה במסגרת של עבודה חלקית, שהרי בתקופה הנדונה התובעת גם עבדה כשכירה בחברת "בזק".

 

            ישנו גורם נוסף העומד לתובעת לרועץ. גב' ***, אמה של התובעת לא הציגה כל תיעוד בנוגע להכנסותיה ובכך נמנעה האפשרות לבחון על דרך ההשוואה, את סבירות הגירסה לגבי הכנסות התובעת.

 

גם העדויות שנשמעו על שכרם של מטפלים לא נראות בעיני בתור תשתית ראייתית מספקת לקביעת יכולת השתכרותה של התובעת בעתיד. אני חוזר ומדגיש, כי גב' *** שהיא מטפלת ותיקה, לא הציגה תיעוד לגבי הכנסותיה. תחת זאת , שמעתי אמירות כלליות, לפיהן מטפל מנוסה  ובעל ותק מסוגל או יכול להעניק 6 טיפולים ביום.

 

13.        ענין נוסף בעל חשיבות רבה נוגע למצבה הנפשי של התובעת טרם התאונה. פרופ' קליין ציין בחוות דעתו שהתובעת החלימה לחלוטין ממחלת האנורקסיה. זהו אמנם נתון שאיננו שנוי במחלוקת, אולם יש לזכור שהתובעת גם סבלה מהפרעת אישיות. מדובר בתופעה  שונה, שהמומחים בתחום הנפשי תיארו אותה כבעיה כרונית, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא חוסר יציבות במישור התעסוקתי.

 

            פרופ' קליין התייחס במהלך עדותו לסיכויי החלמתו של אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית. בעמ' 496 לפרוטוקול נאמר על ידו:

 

            "שתי ההפרעות המרכזיות שגב' *** הוגדרה כסובלת מהן, דהיינו הפרעת האכילה והפרעת האישיות, הן הפרעות בעלות אופי כרוני, אבל ברוב המקרים או בחלק ניכר מהמקרים יש מהלך של שיפור מסויים עם התקדמות בגיל... אצל חלק מהאנשים קווי ההפרעה מתמתנים עם הגיל וככל שהם מתבגרים גם הפרעת האכילה וגם הפרעת האישיות הן פחות בעייתיות... אנשים שמאובחנים עם הפרעת אישיות גבולית וההפרעה הזאת בדרך כלל מאובחנת בגיל ההתבגרות או בגיל צעיר... המהלך על פני 20, 30 שנה  קדימה הוא... שחלקם מתאבדים... ואצל חלקם יש מהלך מסויים  של הטבה שהוא מתבטא בפחות התנהגות אובדנית, בפחות התפרצויות,  ביכולת הסתגלות קצת יותר טובה. הם נשארים פגועים בדרך כלל. זה לא שהם מחלימים..." (ההדגשות אינן במקור).

 

באשר לשיפור המצב בעקבות טיפול תרופתי ופסיכותראפי נאמר על ידו:

 

"יש ויכוח בין אנשי המקצוע באמת מה עומק השינוי והיקף השינוי שאפשר על ידי טיפול להשיג אצל אנשים עם הפרעת אישיות גבולית. יש הסכמה שאותם חלקים בהפרעה שמגיבים לטיפול תרופתי, וזה בעיקר התופעות של דכאון שהרבה פעמים מאוד מלוות את ההפרעה, ניתנים לטיפול אפקטיבי ואפשר לשפר אצלם את התופעות של הדכאון... על ידי אמצעים תרופתיים. עד כמה טיפול פסיכותראפי משנה את הגרעין הבסיסי של ההפרעה, לגבי זה יש חילוקי דעות. אני חושב שתמצא אנשים שמאוד מאמינים ביכולת של טיפול פסיכותראפי לשנות. תמצא אנשים יותר סקפטיים. אני חושב שהאמת היא איפה שהוא באמצע... טיפול תרופתי יכול להועיל בעיקר בחלקים של התופעות הדכאוניות" (עמ' 526).

 

            כן הובהר על ידי פרופ' קליין כי סבל מדכאון הוא רק חלק מביטוייה של הפרעת האישיות ושאצל התובעת לא אובחן דכאון כמרכיב  עצמאי.

 

            כפי שכבר צויין, בהתייחסו לנכות הנפשית של התובעת לפני התאונה, פרופ' קליין חיווה דעתו שטווח הנכות נע בין 15% ל- 30%. כן נאמר על ידו, שבעקבות טיפול תרופתי נגד דכאון שיעור הנכות "יכול היה לרדת ל- 10 אחוז אולי" (עמ' 518).

 

            בהקשר לסיכויי התובעת להטבת מצבה הנפשי, אלמלא התאונה, אני מפנה גם לעדויותיהם  של הפסיכולוגים ד"ר הופיין וגב' סיני.

 

            לשאלת ב"כ התובעת אם היה "סיכוי סביר להצלחת טיפול נפשי בהפרעת אישיותה"  השיב ד"ר הופיין "היה סיכוי. סביר זו תוספת שלך" (עמ' 413). באשר לסיכויי התובעת להצליח בעבודתה כמטפלת בשיטת אלכסנדר נאמר על ידו, כי מדובר בעיסוק המחייב "יחסי אנוש טובים ויציבים עם הלקוחות, מה שלפחות על פי התיאור הפסיכיאטרי של הפרעת אישיות מהסוג שהתובעת סבלה ממנה, לא מתקיים בהפרעת אישיות כזו" (עמ' 418). עוד יש לציין, שד"ר הופיין הצביע על בעייתיות בהצלחתו של קשר עבודה משותף בין התובעת לבין אמה. מסקנה זו, כך הבהיר ד"ר הופיין, מבוססת על תפיסת התובעת את דמות האם כפי שהיא באה לידי ביטוי במבחנים הפסיכולוגיים שהוא וגב' סיני ערכו לתובעת ובשיחותיהם עימה (עמ' 418).

 

            בעדותה של גב' סיני נאמר:

 

            "אנשים עם הפרעות כאלה הם צרכנים משמעותיים של שירותי בריאות הנפש... אני חושבת שמדובר בהפרעה קשה. אבל כמו שאמרתי קודם, חלק מהסובלים מהפרעת אישיות גבולית התפקוד שלהם מתייצב בשנות ה- 30, 40 לחייהם. הסערה יורדת ואז ההגיון אומר שאולי גם הצורך בטיפולים יורד" (עמ' 441).

 

 

 

ובהמשך (בעמ' 442):

 

 

14.        אינני רואה שקיימת אפשרות להיות שותף לתחזיתו האופטימית של ב"כ התובעת. הבעייתיות בקשר ליכולת ההשתכרות של התובעת בעתיד נובעת משני גורמים עיקריים. ראשית, בהעדר ראיות מהימנות, לא שוכנעתי שהתובעת אמנם השתלבה בתחום מקצועי באופן שניתן להניח בוודאות מספקת שהיתה מתפרנסת ממנו. גם לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת בנוגע לרמת ההשתכרות הצפויה של התובעת. הגורם השני הינו מצבה הנפשי של התובעת לפני התאונה. התובעת אמנם החלימה ממחלת האנורקסיה, אך נותרה סובלת מהפרעת אישיות גבולית שלגביה קיימת הערכה מצד המומחים לבריאות הנפש, שהיה צפוי תהליך של התמתנות ההפרעה והתופעות הנילוות לה. כאמור, פרופ' קליין דיבר על "שיפור מסויים" ועל "יכולת הסתגלות קצת יותר טובה", התלויה בהצלחת טיפול תרופתי ופסיכותראפי, דבר שאיננו ודאי. מכל מקום,  אף אחד מהמומחים לא העלה אפשרות של החלמה מוחלטת.

 

            במצב הדברים המתואר, אין כל יסוד לערוך את חישוב הפסדי ההשתכרות על בסיס הנתונים שהוצגו על ידי ב"כ  התובעת.  מנגד, החישוב המוצע על ידי הנתבעות נמוך מדי. אין הוא כולל ביטוי הולם לנתוניה האישיים של התובעת. יש גם התעלמות מהסיכוי לשיפור הדרגתי שהיה נותן את אותותיו במישור התעסוקתי.

 

            בשוקלי את מכלול הנתונים לצורך הערכת פוטנציאל השתכרותה של התובעת, אלמלא התאונה, נראה לי להפריד בין כמה תקופות, מתוך הנחה שהיה צפי לגידול הדרגתי ביכולת להשתכר בעקבות הטבה במצבה הרפואי. על בסיס הנחה זו, התובעת היתה מגיעה לשכר הממוצע במשק רק כעבור 5 - 6 שנים מאז התאונה.

 

            השכר הממוצע במשק עומד כיום על סכום של 7,383 ₪ ברוטו, ולאחר ניכוי מס הכנסה 6,665 ₪.

 

            הפסד ההשתכרות בעבר מחושב כדלקמן:

 

            מיום התאונה 28.9.96 עד יום 1.10.98

            3,000 ₪ X 24 חודשים =                                                            72,000 ₪

 

            מיום 1.10.98 עד יום 1.10.00

            4,000 ₪ X 24 חודשים =                                                96,000 ₪

 

            מיום 1.10.00 עד יום 1.10.01

            5,000 X 12 חודשים =                                                    60,000 ₪

 

            מיום 1.10.01 עד יום 1.10.02

            6,000 ₪ X 12 חודשים =                                                72,000 ₪

 

            מיום 1.10.02 ועד היום

            6,665 ₪ X 43 חודשים =                                                286,595 ₪

                                                                                    586,595 ₪

ריבית מאמצע התקופה                                                   111,453 ₪

                                                                                    698,048 ₪

6,665 ₪ X 227.1347                                                       1,513,853 ₪                                         

 

 

15.        עזרת הזולת

           

על פי העדויות שהובאו מטעם התובעת, בתקופה בה היתה מאושפזת בבית החולים "שיבא" (מיום 28.9.96 עד יום 5.11.06), שהה עמה כל העת, 24 שעות ביממה, לפחות בן משפחה אחד – אמה, אחיה או אחותה  - ולפרקים יותר מאדם אחד. בתקופת האישפוז בבית החולים "לוינשטיין" (מיום 5.11.96 עד יום 16.4.97). אמה ביקרה אותה וסעדה אותה 9 שעות בכל יום. אחיה (רואי) היה מגיע בכל יום למשך מספר שעות ואחותה (הדס) בכל יום רביעי בשבוע. לפי הנטען, בכל סוף שבוע, אמה, אחיה ואחותה, נשארו בבית החולים ולצורך לינתם סודר עבורם חדר בכפר בתיה הנמצא בסמוך. לקראת תום תקופת האשפוז, כאשר מצבה של התובעת השתפר מעט, נתאפשר לה לצאת מבית החולים בסופי שבוע, מיום שישי בצהריים עד יום ראשון בבוקר, שאז שהתה בדירת אמה בירושלים. לפי העדויות, אמה ואחותה הדס טיפלו בה לסירוגין 24 שעות ביממה. מיום 16.4.97 עד יום 1.7.97, בתקופת אשפוזה של התובעת בבית החולים "הדסה" במחלקת השיקום, המשיכה אמה לשהות לצידה כ- 9 שעות ביום. אחיה ואחותה היו מגיעים לביקורים תכופים, כמה פעמים בשבוע למשך מספר שעות. בסופי שבוע, שהתה התובעת בדירת אמה שדאגה לטיפול בה ביחד עם הדס.

 

            לדברי גב' ***, כמפורט בתצהירה (ת/3), במהלך כל תקופות האשפוז טיפולה בתובעת היה אקטיבי. בסעיף 17 לתצהיר נאמר בין היתר: "עשיתי למען *** דברים רבים שצוות ביה"ח לא יכול היה לספק לה: שוחחתי איתה רבות כדי להחזיר אותה לתקשורת אנושית מינימלית (גם בתקופה שהיתה מחוסרת הכרה), טיפלתי במאות עניינים קטנים שהתעוררו חדשות לבקרים כגון החלטות על טיפולים שונים... בעיות שוטפות של סיעוד, האכלה, שירותים, הלבשת בגדים... הבאתה לחדרי טיפולים וצילומים שונים, הוצאתה לטיול בכסא גלגלים לשאיפת אוויר ועוד פעולות רבות ושונות. בתקופת תל השומר לא עבדתי כלל..."

 

            בהתייחס לטיפול בתובעת כשיצאה בסופי שבוע,  נאמר:

 

            "הטיפול ב*** בסופי שבוע היה סיוט נוראי. אני והדס טיפלנו בה כל שעות היממה. היא לא תיפקדה כלל, לא היתה ניידת, לא היתה מסוגלת לאכול, לא היתה מסוגלת להתלבש, להתפשט, להתרחץ, לא שלטה בצרכיה... כביסות מרובות, היה צורך לשבת ולשוחח איתה שעות מרובות, ללמד אותה שוב קריאה, להכיר לה שוב את האותיות, ללמד אותה לדבר. אני טיפלתי בה בעיקר בימים והדס טיפלה בה בעיקר בלילות".

 

מיום 1.7.97 עד יום 1.3.98, אישפוזה של התובעת במחלקת השיקום בבית החולים "הדסה" היה  רק בשעות היום. תחילה התגוררה התובעת בדירת אמה ומיום 1.10.97, בדירה נפרדת שאמה שכרה עבורה באותו בניין מגורים. במשך 3 חודשים, כנראה עד יום30.9.97, העסיקה התובעת מטפלת משעות הבוקר עד אחר הצהריים, שאז ועד לבוקר שלמחרת אמה ואחותה הדס טיפלו בה.

 

בתקופה שמיום 1.10.97 עד יום 28.2.98 (5 חודשים) העסיקה התובעת מטפלות באמצעות חברת "דנאל" לאספקת כח אדם. מטפלת אחת עבדה בשעות הבוקר והוחלפה באחרת משעות אחר הצהריים עד לבוקר שלמחרת. במקביל גם טיפלה בה אחותה הדס, שבחלק מן התקופה הנדונה הועסקה ע"י חברת "דנאל". התובעת הסבירה, שסידור זה הושג מאחר ולא היה באפשרותה לשלם להדס עבור עבודתה. בתצהירה (ת/8) נאמר: "פתרון זה היה טוב הואיל ו"דנאל" שילמה לה את שכרה ואילו אני אשלם ל"דנאל" רק בסוף המשפט".

 

חשבונה הנומינלי של חברת "דנאל" בגין אספקת מטפלות לתובעת במשך 5 חודשים מגיע לכדי 99,973 ₪. התובעת התחייבה לשלם לחברת כח האדם סכום זה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית בתום המשפט, לאחר מתן פסק הדין.

 

במשך שנה, החל מיום 1.3.98, עבדו אצל התובעת מספר מטפלות בהעסקה ישירה. באותה תקופה התובעת גם העסיקה את אחותה הדס, בעיקר בסופי שבוע כשהמטפלות היו בחופשת שבת. לפי הנטען, התובעת סיכמה עם הדס על תשלום של 20 ₪ לשעה.

 

מיום 1.3.99 עד יום 27.5.01 העסיקה התובעת כמטפלת את דנה אביטל. ההתקשרות ביניהן היתה ישירה ושכרה עמד על 30 ₪ לשעה. דנה עבדה 24 שעות ביממה, למעט בסופי שבוע שאז הוחלפה ע"י הדס. לטענת התובעת, כעבור שלושה חודשים דנה לא היתה מסוגלת לעמוד יותר בנטל העבודה הקשה. ביום 18.5.99 החלה לעבוד אצל התובעת מטפלת פיליפינית בשם ארסלי (סלי) אוגוסטין. כנטען בתצהירה של התובעת, דנה המשיכה לעבוד בשעות הבוקר וכך התאפשר לסלי לנוח לאחר שעבדה בערבים והתעוררה בלילות כדי לעזור לה ביציאותיה לשירותים. דנה גם החליפה את סלי בחופשות סוף השבוע.

 

הסדר זה של העסקת דנה וסלי נמשך שנתיים. בסוף חודש מאי 2001 דנה הפסיקה לעבוד והתובעת העסיקה רק  את סלי שגרה כל העת בדירתה.

 

המצב, כמתואר ע"י התובעת, הפך להיות בלתי נסבל. לדבריה "סלי עובדת 24 שעות ביממה, כולל סופי שבוע ללא הפסקה והיא מתמוטטת... והיא איימה עלי כמה פעמים שתעזוב... אני מעירה אותה כל לילה כ- 5 פעמים ואז היא עצבנית בבקרים כי היא עייפה" (עמ' 9 לתצהיר).

 

לטענת התובעת, החל מיום 26.8.02 היא מעסיקה עובדת זרה נוספת, אנאמיי אוגוסטין, אחותה של סלי. שתיהן מתגוררות בדירת התובעת ומחלקות ביניהן את העבודה. לפי הנטען, הסדר זה נמשך עד היום.

 

תצהירה של התובעת כולל, בין היתר,  נתונים לגבי שכר עבודתן של סלי ואנאמיי.

 

לסלי, כך נטען, שולם בתחילה סכום של 600 דולר לחודש ואחר כך 750 דולר. כשדנה עזבה הועלה השכר ל- 1,000 דולר, והחל מחודש אוגוסט 2002 עומד שכרה על סכום של 1,100 דולר. בנוסף, מקבלת סלי דמי כיס והיא צורכת חלק יחסי מההוצאות השוטפות למזון ולאחזקת משק הבית.

 

לטענת התובעת שכרה את אנאמיי, בהיותה עובדת ותיקה בארץ, עומד על 1,000 דולר לחודש בצרוף העלויות כמפורט לגבי סלי.

 

16.        דרישת התובעת לפיצוי בגין עזרה בעבר הועמדה על 1,004,000 ₪, כולל בעד העסקתה של הדס באמצעות חב' "דנאל", תשלומים לביטוח לאומי ודמי תיווך לחברות כח אדם. הסכום המשוערך מאז הגשת הסיכומים בצרוף עדכון ההוצאות עד היום מגיע לכדי 1,226,760 ₪.

 

            עבור עזרת בני משפחה בתקופת האישפוז המלא, נדרש פיצוי בסכום של 345,000 ₪ הכולל גם את הטיפול בתובעת בדירת אמה בסופי שבוע. בגין התקופה שלאחר אישפוז היום בביה"ח "הדסה" הועמדה הדרישה על סכום של 92,000 ₪ עבור עזרתה של הדס. בעד טיפולה של האם מאז יום 1.3.98 (סיום אישפוז היום בבית חולים הדסה) ועד היום נדרש פיצוי בסכום של 124,000 ₪, המבוסס על טיפול, לפי הנטען, במשך שעתיים כל יום בעניינים שונים של התובעת. סכום של 37,000 ₪ נדרש לכיסוי "מאות נסיעות" מירושלים לבית החולים לוינשטיין ברעננה ולנסיעות בכל יום לבית החולים הדסה.

 

            הסכום הכולל עבור עזרת בני משפחה והוצאות הועמד על 598,000 ₪ נכון ליום הגשת סיכום טענות התובעת.

 

17.        הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובעת זקוקה לעזרה במשך כל שעות היממה. הויכוח בין הצדדים נטוש בנוגע להיקף הטיפול הנדרש ובשאלה, האם מטפל אחד מסוגל לעמוד לבדו בנטל, או שמא האינטנסיביות הכרוכה בטיפול בתובעת (כטענתה) מחייבת את העסקתם של שני מטפלים. המחלוקת גם סבה בסוגיית זהותו של המטפל – עובד זר או ישראלי ובאשר לאופן העסקתו – באמצעות חברת כח אדם או בהעסקה ישירה.

 

18.        לטענת התובעת, מדובר במקרה יוצא דופן בשל השילוב של נכויות גופניות קשות עם נכות נפשית ולאור אישיותה  המיוחדת, בהיותה עירנית, דעתנית ובעלת אישיות קשה. התובעת מייחסת משקל  רב לבעייתה בתחום האורולוגי – התכיפות והדחיפות במתן שתן, דבר המחייב טיפול אקטיבי גם בשעות הלילה. במהלך שעות היום, כך נטען, התנהגותה הקיצונית והטרדותיה הבלתי פוסקות, הנובעות ממצבה הנפשי, הופכים את הטיפול בה לאינטנסיבי ומתיש. היא מפנה בענין זה לדבריו של פרופ' קליין שתאר את הטיפול בה כ"קשה ושוחק" (עמ' 525).

 

            התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין עזרה, בסכום שיאפשר לה להעסיק שתי מטפלות שישהו בדירתה  כל העת ובנוסף, למטפלת מחליפה לזמנים שבהם אחת המטפלות תהיה בחופשה.

 

            באשר לאופן ההתקשרות עם מטפלות סיעודיות, טוענת התובעת כי יש להעדיף העסקה באמצעות חברת כח אדם המתמחה בכך על פני העסקה ישירה, מאחר ואין לה אפשרות להתמודד עם התהליך בכוחות עצמה ואין לה במי להעזר בטיפול בעניינים אלה. לפי עדות התובעת, בעבר היא ניסתה להעסיק מטפלות בכוחות עצמה ולא הצליחה. עלות ההעסקה באמצעות חברות סיעוד אמנם גבוהה יותר, אולם לגישת התובעת יש תמורה לכך, שכן הארגון, המקצועיות והנסיון של חברות סיעוד חשובים לצורך איכות הטיפול והפיקוח על העובדים ולהבטחת פתרון בעיות המתעוררת מפעם לפעם. טענות התובעת בענין זה, נתמכו בחוות דעתו של פרופ' טלר, מומחה בתחום השיקומי.

 

עוד טוענת התובעת, כי רב הסיכון שבעתיד לא יתאפשר לה להעסיק מטפלות זרות וזאת לאור סעיף 3א לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952, הקובע כי הארכת אשרות שהייה עובדים זרים כפופה לתנאים ולחוות דעת של גורם מוסמך וכן לאור המדיניות המחמירה הננקטת על ידי הממשלה לגבי העסקת עובדים זרים.

 

במסגרת סיכום הטענות, נשללו על ידי בא כוח התובעת פתרונות שונים לבעיה האורולוגית ממנה היא סובלת כגון, טיפול תרופתי (שלא נמצא מועיל) ניתוח, צינתור, שימוש בחיתולים או בסיר לילה.

 

הפיצוי בגין עזרה לעתיד מוערך על ידי ב"כ התובעת בסכום של 35,000 ₪ בחודש.

 

בהתייחסו  לע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חב' לביטוח בע"מ  פ"ד נד' (4) 450 (להלן: "פרשת אקלסרד), שבו נפסק בגין עזרה סכום של 12,000 ₪ (העומד כיום על כ- 13,500 ₪) נטען, שלאחר מכן ביהמ"ש העליון סטה לחלוטין מהעלות שנקבעה כאמור, וראה בכל מקרה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הסטיה לשני הכיוונים. באשר לבתי משפט מחוזיים נטען והיתה הפנייה למקרים שבהם נפסק סכום גבוה יותר.

 

ב"כ התובעת סבור, כי באף אחד מהמקרים שנדונו בפסיקה, לא תואר נפגע "עם אלמנטים כה מיוחדים של עזרת הזולת כפי  שבענייננו".

 

19.        לטענת הנתבעות, מצבה התפקודי של התובעת טוב יותר מזה של קוואדרופלג ופרפלג, מאחר והשיתוק ממנו היא סובלת הוא רק בגפה השמאלית, דבר המאפשר לה יכולות תיפקוד  בכל הקשור לעמידה במשך פרקי זמן קצרים ולהליכה בכוחות עצמה ממיטתה  לחדר השירותים בשעות הלילה, לפחות בחלק מן הפעמים.

 

ב"כ הנתבעות מבקש לדחות את דרישת התובעת לפיצוי על בסיס העסקה באמצעות חברת כח אדם. התובעת, כך הודגש, בהעלותה דרישה זו מתעלמת באופן מופגן מפסיקתו של בית המשפט העליון, ששלל לחלוטין פניות של נפגעים לחברות כח אדם בענייני סיעוד,דבר המייקר את העלויות באופן משמעותי וללא כל הצדקה. כן הופנתה תשומת הלב לעדותה של מנהלת חברת "דנאל" כי בפועל אין כלל נכים שנוהגים לבקש קבלת שירותי העסקה מחברות סיעוד לאחר שמסתיים הדיון בתביעתם.

 

הטענות שהועלו ע"י פרופ' טלר בענין בעייתיות בהעסקת עובדים זרים, נראות בעיני ב"כ הנתבעות חסרות יסוד. באשר למצב החוקי נטען, כי סעיף 3א לחוק הכניסה לישראל לאחר התיקון משנת תשס"ד, מאפשר הארכת רשיונות שהייה בארץ לעובדים זרים, ללא הגבלת זמן מקום שמדובר בהמשך העסקתו של מטפל סיעודי. בכל הנוגע לנסיון להרתיע מפני העסקת עובדים זרים, בשל מקרים בהם יתעורר צורך מיידי להחליף עובד, נטען שאין כל חשש שנכה יועמד במצב של חוסר אונים ללא מטפל. בענין זה, מסתמך ב"כ הנתבעות על עדותה של מנהלת חברת "דנאל" (בעמ' 217 לפרוטוקול) שמשרדה ערוך ומסוגל לספק עובדים סיעודיים לצורך החלפות "מעכשיו לעכשיו".

 

            ב"כ הנתבעות מטיל ספק באמיתות הטענה שהתובעת מעסיקה עובדת זרה נוספת ומצביע על כך, שאנאמיי (בניגוד לסלי) לא הובאה למתן עדות. מכל מקום, הנתבעות שוללות לחלוטין את הצורך להעסיק שני עובדים זרים. בין היתר, הודגש שהיתה מצד התובעת הגזמה רבה לגבי מספר הפעמים שהיא נדרשת לקבל עזרה בלילה לצורך הליכה לשירותים. בענין זה נטען, כי הנתונים שהתובעת מסרה לפרופ' לבנה (הטלת שתן בכל 15 דקות) אינם עולים בקנה אחד עם הנאמר בסעיף 9 לתצהירה, על כך שהיא מעירה את סלי בסך הכל 5 פעמים במהלך הלילה.

 

            סיכום הטענות שהוגש מטעם הנתבעות כולל הפנייה לפסקי דין של בית המשפט העליון בענין שיעור הפיצוי בראש הנזק של עזרה לנפגעים קשים. באשר לפרשת אקסלרד נטען, כי היה מדובר  בתביעתו של קוואדרופלג. בית המשפט קבע את העקרונות לגבי חישוב הפיצוי והעמידו על סכום של 12,000 ₪. בע"א 7771/02 רינגלר נ' עיריית ירושלים ואח'  נדונה תביעתו של נכה הסובל מפארפלגיה והסכום החודשי בגין עזרה הועמד על 6,500 ₪ לחודש. בע"א  2445/03 נתן עזרא נ' הראל חב' לביטוח בע"מ הנפגע היה נכה  פארפלג שסבל גם מנכות נפשית בשיעור 10% והסכום שנפסק בגין עזרה סיעודית עמד על 8,000 ₪ לחודש.

 

            בהתייחס למקרה דנן, מציעות הנתבעות לקבוע את הפיצוי בסכום של 10,000 ₪ לחודש. מסתבר, שבא כוחן בכל זאת מכיר בכך שהבעיה האורולוגית ממנה סובלת התובעת כרוכה בעזרה נוספת המוערכת על ידו בסכום של 2,000 ₪ מעבר לפיצוי שנפסק לפארפלג הסובל גם מנכות נפשית.

 

            באשר לעזרת בני משפחתה של התובעת בתקופת האישפוז מציעות הנתבעות פיצוי בסכום של 3,000 ₪ לחודש. לגבי עבודתה של הדס בסופי שבוע, מוצע לפסוק 14,000 ₪.

 

20.        בנוסף לטענות שפורטו לעיל, ב"כ הצדדים ביססו את החישובים בענין עלות הטיפול על עדויות גורמים העוסקים בתחום הסיעוד. מטעם התובעת העידה גב' שלזינגר מחברת "דנאל" והוגשה חוות דעת  של פרופ' י. טלר. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת של מר צבי נתן, מנכ"ל חברה למתן שירותי סיעוד.

 

21.        בפרשת אקסלרד, שהוזכרה בסיכום טענות ב"כ הצדדים, נקבעה באופן מפורש העדיפות שיש לתת להעסקת עובד זר באותם מקרים בהם דרוש מטפל סיעודי, אלא אם קיימת הצדקה מיוחדת להעסקת עובד ישראלי דווקא. במסגרת עלות ההעסקה נלקחה בחשבון גם עלותו של עובד מחליף ישראלי שימלא את מקומו של העובד הקבוע, בהעדרו לצורך חופשות. בית המשפט גם נתן דעתו לסיכון, כי במועד כלשהו בעתיד או בתקופות מסויימות, לא יהיה אפשרי להעסיק עובד זר.

 

            הנפגע אקסלרד סבל מנכות בשיעור של 100%, אולם בשונה מן התובעת, מצבו הפיזי היה קשה יותר שכן סבל מקוואדרופלגיה מלאה. לעומת זאת, לא היתה לו פגיעה קוגנטיבית או נכות נפשית. במסגרת פסק הדין, קבע השופט אור קווים מנחים באשר להיקף הפיצוי בגין עזרת הזולת.

 

            בעמ' 456 לפסק הדין נאמר:

 

            "יש לבחון את מצבו של כל נפגע ולפסוק לו פיצויים בהתאם לצרכיו המיוחדים. אלא שבמקרה של נכים קשים – קוודרופלגים, או של בעלי נכות קשה אחרים אשר דרושה להם עזרה בכל הפעולות היומיומיות – צפים ועולים, בדרך כלל, אותם צרכים. נדרש אדם אשר יסעד את הנפגע בכל פעולות היומיום ויהיה בקרבתו כדי להשגיח עליו ולהושיט לו עזרה ככל שיידרש משך כל שעות היממה. כל העוסק בתחום זה יודע, שנדרש שיימצא אדם בקרבת הנכה משך כל שעות היממה, ונדרשת ממנו עזרה בפועל, לסירוגין, משך כ- 3-4 שעות ביממה בלבד. עוד ידוע, כי בדרך כלל, הסיעוד של נכים קשים אינו דורש ידע, הכשרה או מומחיות מיוחדים.

 

 

            עוד נקבע, כי צורכי הסיעוד של הנפגע יסופקו באמצעות עובד זר אשר יתגורר עימו ובנוסף לעזרה בכל  הפעולות היומיומיות, יבצע גם את עבודות הבית הדרושות. בימי העדרותו של העובד הזר, יתפוס את מקומו עובד מחליף ישראלי. כן נקבע, שאין הצדקה להעסקת עובדי סיעוד באמצעות חברת כח אדם, מעבר לתקופת הסתגלות עם שחרורו של הנפגע מבית החולים. בהתחשב בכל האמור לעיל, בית המשפט קבע את עלות עזרת הזולת בסכום של 12,000 ש"ח.

 

            בפסקי דין מאוחרים יותר היו, כפי שנטען ע"י ב"כ הצדדים שינויים, הן כלפי מטה והן כלפי מעלה, בקביעת סכום הפיצוי בגין עזרה אולם המגמה היא לראות בפרשת אקסלרד נקודת מוצא, שעל בסיסה יש לעיתים לערוך התאמות ככל שהדבר דרוש לאור הנסיבות. גם אני אלך בדרך זו.

 

22.        אין ספק, שהתובעת זקוקה לעזרה לא מועטה, הן באופן אישי לרבות לליווי ביציאותיה מהבית והן לצורך ביצוע עבודות משק הבית. כן שוכנעתי, שהבעיה האורולוגית ממנה סובלת התובעת מחייבת עזרה גם בשעות הלילה. התובעת, כך התרשמתי, אמנם הגזימה בכל הנוגע לתדירות ההשכמות בלילה למתן שתן, אולם גם בהתחשב בזאת, הטיפול הנדרש בשעות הלילה אינו מאפשר למטפלת שנת לילה במידה מספקת ויש לתת את הדעת לכך.

 

            דרכי ההתמודדות עם הבעיה, כפי שהועלו ע"י הנתבעות אינן נראות בעיני כפתרון הולם. שימוש בצנתר עלול לגרום לסיבוכים רפואיים כגון זיהומים. שימוש בחיתולים או בסיר לילה, כרוך מטבע הדברים בחוסר נוחות רבה. כל עוד מסוגלת התובעת לעשות את צרכיה בשירותים, יש לאפשר לה זאת ולא לכפות עליה חלופה רק בשל צמצום העלויות בגין עזרתה של המטפלת. הוא הדין בכל הנוגע לניתוח, בהיותו ניתוח מורכב שגם כרוך בסיכונים לא מבוטלים, כפי  שהובהר על ידי פרופ' לבנה.

 

עם זאת, אין בידי לקבל את ההשוואה  בנוגע לצרכי עזרה וסיעוד בין התובעת לבין  נכים קשים אחרים. דומני, שאפשר לומר בהכללה שכל עבודה עם נכה בשיעור 100% היא קשה ושוחקת. נכים רבים נזקקים לעזרה בשעות הלילה לצורך שינוי תנוחה. רבים מהם סובלים מבדידות. ישנם רבים שהם דרשניים. אלה רק דוגמאות המאפיינות עבודה  עם נכים קשים, גם אם הדבר אינו מקבל ביטוי מפורש בפסקי הדין.

 

סבורני, שלא קיימת כל הצדקה להכיר בהוצאה הכרוכה בהעסקת שתי מטפלות, הנמצאות שתיהן בדירת התובעת 24 שעות ביממה. מדובר בדרישה להטיל על הנתבעות את עול התשלום בגין העסקה שאיננה נדרשת באופן סביר לסיפוק הצרכים החיוניים לתובעת, מהבחינה האובייקטיבית כפי שהדבר משתקף מהנסיבות.

 

            שקלתי את הנסיבות האינדיווידואליות של התובעת, ואת הטענות שב"כ הצדדים העלו בענין זה, לרבות ההפניות לפסקי דין. לאור כל זאת נראה לי, שהפתרון המתאים לסיפוק צרכיה החיוניים של התובעת בנוגע לעזרה, הינו העסקת מטפלת אחת (אין מניעה שתהיה עובדת זרה) אשר תגור בדירתה. הפיצוי גם צריך לכלול סכום נוסף שיאפשר לתובעת להעסיק מטפלת שתעבוד מספר שעות במשך הבוקר, כך שהמטפלת המועסקת במשרה מלאה תוכל לנוח בשעות אלה. יש להניח  כי המטפלת  שתעבוד במשרה חלקית תהיה ישראלית והעסקתה לא תכלול מגורים בדירת התובעת.

 

23.        הסכום הכולל בגין עזרת הזולת בעתיד שיש בו מענה לכל צרכי התובעת מוערך על ידי ב- 16,000 ₪ לחודש. בקביעת סכום זה נלקחה  בחשבון, בנוסף לאמור לעיל, גם עלותו של עובד מחליף ישראלי שימלא את מקומם של שני העובדים הקבועים בהעדרם לצורך חופשות. כן ניתן ביטוי לאותם סיכונים בעתיד, שבית המשפט הביאם בחשבון בפרשת אקסלרד, בקבעו את הפיצוי בגין עלות העסקתם של עובדים סיעודיים.

 

            הפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר (לא כולל עזרת בני משפחה בתקופת האישפוז) יועמד על סכום של 1,150,000 ₪. סכום זה מבוסס על דרישת התובעת בניכוי הוצאות עודפות (מעבר לתקופת התארגנות והסתגלות) בחמשת חודשי העסקת עובדים באמצעות חברת "דנאל" וכן בניכוי חלקי בגין תקופת העסקתה של אנאמיי.

 

            בתקופת האישפוז התובעת קיבלה סיוע רב מבני משפחתה. הם גם טיפלו בה בדירת אמה ביציאותיה מבית החולים לחופשות סוף שבוע. במשך תקופה לא קצרה, אחותה הדס החליפה את המטפלת בחופשות סוף השבוע. הפיצוי הכולל בגין עזרת בני המשפחה יועמד על סכום של 150,000 ₪, לרבות עבור הוצאות נסיעה.

 

            הפיצוי לעתיד לפי תוחלת החיים -

            16,000 ₪  X  286.3598 =                                   4,581,757 ₪.

 

24.        אפוטרופוס

 

            התובעת זקוקה לאפוטרופוס אשר יטפל בענייניה הכספיים. כאמור, פרופ' קליין עמד על כך בחוות דעתו בציינו, שהתובעת מתקשה לתכנן ולארגן את שיגרת חייה, בין היתר, בטיפול בעניינים כספיים מתוך שיקול דעת לשיפוט הגיוני. כפי שכבר צויין, פרופ' קליין חיווה דעתו כי רצוי שהאפוטרופוס יהיה איש מקצוע מתחום בריאות הנפש ולא קרוב משפחה.

 

            במהלך חקירתו הבהיר פרופ' קליין, שכוונתו למתאם טיפול (CASE MANAGER) שיעסוק הן בעניינים כספיים והן בבעיות יום יומיות.

 

            הפסיכולוג ד"ר ליואי, המטפל בתובעת זמן רב ומכירה מקרוב, טען בתצהירו:

 

            "בעיה קשה נוספת שאני מטפל בה ב*** ושגם היא אינה שייכת בדיוק לטיפול הפסיכולוגי, היא העזרה הנחוצה לה בארגון חייה מכל הבחינות, לרבות ובעיקר מבחינה כספית. לצורך כך ממש ירדתי איתה לפרטי הפרטים הקטנים, יחד איתה וניסיתי להסביר לה כיצד היא צריכה להסתדר עם מה שיש לה" (סעיף 13).

 

            לטענת התובעת מדובר בטיפול שוטף בעניינים רבים: ניהול כספי הפיצויים והביטוח הלאומי לרבות בהשקעה ובפיקוח על כך; פיקוח ושליטה בהכנסות והוצאות; התמודדות יומיומית עם רצונות התובעת בנוגע להוצאת כספים, שכנועה וריסונה בנושאים אלה; תשלום למטפלות; תשלום עבור קניות לרבות מזון ובגדים וכן תשלומים לאחזקת הבית.

 

            לאור ריבוי המטלות שהאפוטרופוס יידרש לעסוק בהן ובשים לב להיותו איש מקצוע מתחום בריאות הנפש (פסיכולוג או עובד סוציאלי), הפיצוי לתשלום שכרו צריך, לטענת התובעת, לשקף את העלות האמיתית שהוערכה  ע"י פרופ' קליין וד"ר הופיין - בסכום של 350 ₪ לשעה. לטענת ב"כ התובעת שחישב את הפיצוי בפריט זה על בסיס תשלום של 5,000 ₪ לחודש, מדובר בהיקף עבודה שבין 20 ל- 30 שעות בחודש. בהפנותו לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר שכר לאפוטרופסים) התשמ"ט - 1988 נטען, שתקנה 5(א) קובעת אמנם שכר חודשי בסכום של 865 ש"ח, אלא שתקנה 6(ג) מאפשרת לקבוע שכר כפול עבור פעולות חורגות ובנסיבות יוצאות מן הכלל, עד פי עשרה מן השכר וזאת לאפוטרופוס שמעניק גם שירותים מקצועיים. עוד נטען, כי במקרה מסויים שנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 2031/00 האפוטרופוס הכללי נ' עו"ד בטט)  אושר לעו"ד שכר בשיעור של 0.5% לשנה עבור ניהול תיק השקעות של חסוי.

 

25.        הנתבעות מתנגדות שהאפוטרופוס יהיה איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. בהקשר להמלצתו של פרופ' קליין בענין זה נטען, שבחקירתו בבית המשפט הובהר על ידו שהדבר בעצם איננו מתחייב וכי אפשרי שהאפוטרופוס יהיה, בין היתר, אדם עם שכל ישר (קומונסנס) לרבות בן משפחה של התובעת, פרט לאמה מחמת שמערכת היחסים ביניהן היא בעייתית. עוד נטען, כי ההמלצה למנות אפוטרופוס שהוא איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, משקפת את התגלמות "הטוב ביותר", דבר שנשלל על ידי בית המשפט העליון, בהעדיפו לצורך פסיקת פיצויים מענה שהוא בגדר פתרון "הולם וסביר".

 

            באשר לבעיית הבזבוז, ככל שאפיינה את התנהגות התובעת בעבר, נטען שתופעה זו כבר חלפה. ב"כ הנתבעות הפנה לעדותה של חגית כצנלסון, חברתה הקרובה של התובעת. לדבריה, מאז שהיא מנהלת לתובעת את חשבונותיה וכספיה, התובעת קונה רק את מה שנחוץ לה. עוד נטען, שהתובעת בעצמה העידה על כך בסעיף 23 לתצהירה.

 

            לפי עמדת הנתבעות, יש לפסוק את שכרו של האפוטרופוס בסכום של 865 ₪, בהתאם לקבוע בתקנה 5(א) לכללים בדבר שכר אפוטרופוסים.

 

26.        גישת התובעת בנוגע למחלוקת זו, איננה נראית בעיני.

 

            מצבה של התובעת אכן מצריך למנות לה אפוטרופוס שיסייע לה בניהול ענייניה הכספיים. עם זאת, אינני סבור שמצבה מחייב טיפול שוטף בכל הנושאים שבא כוחה הזכיר בסיכומיו. בשל העלות הגבוהה הכרוכה במינוי אפוטרופוס, איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, גם אינני סבור שקיימת נחיצות למנות אדם בעל כישורים כאלה. כפי שנטען ע"י ב"כ הנתבעות, פרופ' קליין אמנם רואה כי ישנם יתרונות במינוי איש מקצוע, אולם הוא עצמו סייג את ההמלצה והבהיר, כי הדבר אינו הכרחי. "באותה מידה", כך נאמר על ידו "זה יכול אדם עם קומונסנס.." (עמ' 500 לפרוטוקול).

 

            סבורני, שבחלק מהעניינים כגון תשלום למטפלות והסדרת חשבונות הנוגעים לאחזקת הבית, התובעת איננה זקוקה לעזרה משמעותית של אפוטרופוס. בכל הקשור לניהול כספי הפיצויים והדאגה להשקעתם בצורה מושכלת, אין כל ספק שמדובר בענין בעל חשיבות רבה מאוד, אלא שלחלוטין לא מובן לי,  איזה יתרון יש לפסיכולוג או לעובד סוציאלי לטפל בתיק השקעות בהשוואה לאדם מן הישוב הניחן בסגולה של שכל ישר וביכולת לדאוג לבנקאי שאפשר לסמוך על מקצועיותו ונאמנותו ללקוח. עוד יש לציין, כי הדעת נותנת שתופעה  של פזרנות כספים, ככל שקיימת, ממילא תועלה ותזכה להתייחסות במסגרת הטיפול הנפשי השוטף, כך שאין מקום לכפילות של בעלי תפקיד בנושא זה, בודאי שלא למשך זמן רב.

 

            את שכרו של האפוטרופוס יש בדעתי לחשב למשך תקופה של 5 שנים בסכום  של 1,200 ₪ לחודש ולאחר מכן, לפי תוחלת חייה של התובעת בהתאם לסכום הקבוע בתקנות.

 

            החישוב מפורט להלן:

 

            1,200 ₪ X 55.6524 =                                                    66,783 ₪

            865 ₪ X 267.9937 X 0.8626 =                                        199,963 ₪        

                                                                                                266,746 ₪

 

 

 

27.        דיור

 

התובעת זקוקה לדירה בקומת קרקע או לדירה בבנין המצוייד במעלית. בדירה עצמה צריך שיהיו פתחים רחבים על מנת לאפשר מעבר של כיסא גלגלים.

 

מטעם התובעת הוגשה חוות דעת של השמאי א. בוץ, שהעריך את עלות הרכישה של דירת שלוש חדרים בשטח של 85 – 90 מ"ר בבניין עם מעלית בשכונת מגורי התובעת, בסכום של 180,000 דולר (כ- 2,000 דולר למ"ר).

 

כן הוא חיווה דעתו שעלות התאמת הדירה לצרכיה של התובעת הינה 10,000 דולר. השמאי בוץ הגיש גם תוספת לחוות הדעת וזאת, לאחר שנמסר לו שהתובעת זקוקה לדירה בשטח הגדול ב- 40%. דירה בשטח של 112 מ"ר הוערכה על ידו בסכום של 252,000 דולר.

 

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת של השמאי ד. ברלינר. דירה בשטח של 85-90 מ"ר הוערכה על ידו במחיר של 180,000 דולר בהתאמה לחוות דעתו של השמאי בוץ. כן מוסכם עליו שמחיר הדירה מחושב על בסיס של כ- 2,000 דולר למ"ר ושעלות התאמת הדירה לצרכיה של התובעת מסתכם בסדר גודל של 10,000 דולר.

 

בחקירתו בבית המשפט, העריך השמאי ברלינר כי שטחה של דירה סטנדרטית לאדם בודד הינו 55-60 מ"ר וכי תוספת השטח הדרוש לדירה זו על מנת שתתאים לצרכיו של נכה בכסא גלגלים הינה 20-25 מ"ר.

 

מסתבר שהערכותיו של השמאי ברלינר מקורבות לדעתו של פרופ' טלר, המומחה השיקומי מטעם התובעת. בחקירתו נאמר, כי שטח של דירה סטנדרטית ליחיד הינו כ- 50 מ"ר. התוספת הדרושה לתובעת הוערכה על ידי פרופ' טלר ב- 40%.

 

עולה, אפוא, כי אין מחלוקת משמעותית לגבי היקפו של השטח הנוסף הדרוש לתובעת עקב נכותה. כך גם בנוגע למחיר התוספת ולעלות התאמתה של הדירה לצרכי התובעת.

 

28.        המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלת מימון רכישתה של הדירה.

 

            לטענת התובעת, אלמלא נפגעה בתאונה, היתה ממשיכה לגור בדירת אמה ברמת גן. התובעת החלה לגור בדירה זו כחצי שנה לפני התאונה, כשאמה עברה לגור בירושלים. התובעת התגוררה בדירה מבלי לשלם דמי שכירות וארנונה. הדירה, כך נטען, חולקה לשני אגפים באופן שאחיה של התובעת ומשפחתו חיו באגף אחד ואילו האגף השני שימש ואמור היה להמשיך לשמש את התובעת למגורים וכן לצורך עיסוקה במתן טיפולים בשיטת אלכסנדר.

 

            לאור הסדר המגורים ממנו נהנתה התובעת לפני התאונה, נטען שהיא זכאית לפיצוי מלא בסכום של 165,000 דולר, בגין רכישת דירה בשטח של 80 – 85 מ"ר (שווי רכישת דירה לאדם בודד המוגדלת לצרכיה בהתאם לעדויות השמאי ברלינר ופרופ' טלר). כן מבוקש פיצוי בסכום הנדרש להתאמת הדירה לצרכי התובעת.

 

לחילופין, טוענת התובעת לפיצוי בסכום של 50,000 דולר בגין הצורך לרכוש דירת יחיד הגדולה ב- 25 מ"ר מדירת אדם בריא. סכומים נוספים היא דורשת עבור התאמת הדירה לשימושה וכן בגין הצורך להקדים את מועד רכישת הדירה ב- 10 שנים. בענין זה נטען, שאלמלא התאונה התובעת היתה ממשיכה להתגורר לפחות עוד 10 שנים בדירת אמה ברמת גן. דרישה נוספת הועלתה לגבי ארנונה ביחס לשטח הדיור המוגדל שנכפה עליה בעקבות התאונה.        

 

בכל הנוגע להוצאות דיור בעבר, מאז התאונה, הועמדה הדרישה לפיצויים בסכום של 700 דולר לחודש החל מיום 1.8.97 וזאת עבור דמי שכירות לדירה המשמשת אותה למגורים, סכום נוסף נדרש בגין ארנונה.

 

29.        הנתבעות טוענות, כי יש לקבוע כהנחה שהתובעת, ככל אדם אחר,  היתה בשלב מסויים רוכשת לעצמה דירה. באשר למגורי התובעת בדירת אמה נטען, בין היתר, שהמקום שימש גם למגורי אחיה ובני משפחתו. לפי עמדת הנתבעות, יש להעמיד את הפיצוי רק בגין ההוצאה לתוספת בשטח הדיור שנגרמה לתובעת בעקבות התאונה והסכום הנדרש להתאמת הדירה לצרכיה.

 

30.        דרישות התובעת, כפי שהוצגו כאמור לעיל, אינן יכולות להתקבל. מגורי התובעת בדירת אמה לפני התאונה, איננה בגדר נימוק משכנע לזקוף עלות רכישת דירה באופן מלא לארוע התאונה. ההנחה הסבירה היא, שהתובעת לא היתה ממשיכה להתגורר בדירת אמה לאורך זמן רב. מדובר אמנם בדירה בת 5 חדרים, אולם אחיה מתגורר בה ביחד עם בני משפחתו והדעת נותנת כי סידור זה של מגורים משותפים לא היה מחזיק מעמד זמן רב.

            הדעת גם נותנת כי בשלב כלשהו התובעת היתה מעתיקה את מקום מגוריה לדירה שהיתה רוכשת. למעשה, התובעת עצמה סיפרה על כך. לדבריה (בעמ' 149 לפרוטוקול), את התכנית לרכישת דירה היא השאירה לשלב שתנשא. התובעת גם סיפרה שלפני התאונה היה לה חבר במשך כשנה וכי הם דיברו ביניהם "על חתונה". 

 

כל שניתן לקבוע בענין זה הוא, שקיים חוסר וודאות לגבי המועד שבו התובעת היתה שוכרת או קונה  דירה למגוריה. הפסיקה הכירה בצורך לפצות את הנפגע בגין הכורח לרכוש דירה לאלתר, משנדחק לעשות כן בעטייה של התאונה. (ע"א 247/87 ניסים אלירם נ' שלמה אלימלך ואח' תק-על 89 (3) 989, ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724).

 

הפיצוי בפריט זה מוערך על ידי בסכום של 100,000 ₪, לאחר שנלקח בחשבון השווי של דירה שהתובעת צריכה לרכוש (165,000 דולר) והמועד המשוער של הקדמת הרכישה (4-5 שנים).

 

31.        בנוסף לכך זכאית התובעת לפיצוי הבסיסי, הכולל שני רכיבים:

 

א.         עלות התוספת בשטח הדיור בגין התאונה –

            25 מ"ר X 2,000 דולר =                          50,000 דולר

ב.         הוצאות התאמת הדירה -                        10,000 דולר

                                                                        60,000 דולר

 

            סכום זה לפי שערו היציג של הדולר היום עומד על 271,620 ₪.

 

            את דרישת הפיצוי בגין ארנונה ביחס לשטח הדיור המוגדל, עלי לדחות בהעדר כל תשתית ראייתית לחישוב הנזק. לא הובאו ראיות באשר להיקף חיוב הארנונה בדירת מגורי התובעת וממילא אין בכוונתה, לפי דבריה, לרכוש דירה באזור זה. כן יש להזכיר, שנכים במצבה של התובעת זכאים להנחה בארנונה ואין בפני כל נתונים בקשר לכך.

 

32.        לגבי הוצאות דיור לעבר, אין לפי הבנתי מחלוקת אמיתית.

 

            מאז יום 1.8.97 מתגוררת התובעת באותה דירה ומשלמת דמי שכירות בסכום של 700 דולר לחודש.

 

            מדובר ב- 104 חודשים, כך שההוצאה מגיעה לכדי 72,800 דולר. לפי שערו היציג של הדולר היום  ובצרוף ריבית מאמצע התקופה, עומד חיוב זה על סכום של 385,591 ₪.

 

 

 

33.        ניידות

            התובעת זקוקה למכונית פרטית או לשירותי מונית מיוחדת לצרכי ניידות.

 

            מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של הכלכלן משה קצין (ת/5 ות/5א). חישוביו מבוססים על עלות רכישתה ואחזקתה של מכונית בנפח של 1300 סמ"ק, שהינה המכונית היציגה הקטנה ביותר על פי הסכם הניידות של המוסד לביטוח לאומי ובהתאם לנכים  אשר שיעור מוגבלותם בניידות הינו עד 80%. מר קצין ביסס את חישוביו בנוגע לעלות האחזקה החודשית של נסיעות בהיקף של 1000 ק"מ בחודש. חוות הדעת כוללת 3 חלופות  הן לגבי עלות הרכישה הראשונה של הרכב והן באשר לעלות האחזקה החודשית, הכל בהתאם לשיעור הפטור ממיסים לו זכאי הנכה. בנדוננו, החלופה הרלבנטית היא זו המתייחסת לפטור בשיעור של 75%, מאחר ונקבעה לתובעת מוגבלות בניידות בדרגה של 80%. סכום הרכישה הראשונה הינו 48,400 ₪ ועלות האחזקה החודשית 1,147 ₪.

 

            במסגרת חקירתו נשאל מר קצין לגבי עלות האחזקה החודשית של רכב בעל נפח מנוע 1600 סמ"ק בתנאים דומים לאלה שהוזכרו בחוות דעתו. על כך הוא השיב כי מדובר בסכום של 2,300 ₪ נכון ליום 17.10.02.

 

            ב"כ התובעת ביקש לחשב את עלויות הניידות על בסיס רכישת מכונית בעלת נפח מנוע של 1600 סמ"ק. לטענתו, שיקולי המוסד לביטוח לאומי בנוגע למכונית היציגה הינם תקציביים ובית המשפט אינו כבול לשיקולים אלה בבואו לקבוע את סוג המכונית המתאימה לנפגע  שבדיון. באשר למכונית בעלת 1300 סמ"ק, כגון סוזוקי, נטען שהיא צפופה וקטנה ואינה מתאימה לנכה קשה, בין היתר, מבחינת הכניסה למכונית והיציאה ממנה.

 

לטענת ב"כ הנתבעות, אין כל הצדקה לקבוע את הפיצוי מעבר לנתונים שפורטו בחוות דעתו של מר קצין.

 

34.        במחלוקת זו, נראה לי להעדיף את עמדתו של ב"כ התובעת. התובעת זקוקה למכונית נוחה, במיוחד לצורך כניסה לרכב ויציאה ממנו. מכונית בעלת נפח מנוע של 1600 סמ"ק, שפתחיה רחבים יותר תקל על התובעת בניידותה.

 

            צריך לציין כי בעדותו של מר קצין, לא ניתן הסבר לאיזו מן החלופות מתייחס הסכום של 2,300 ₪ שבו נקב. האם הוא התכוון לחלופה ללא כל פטור ממיסים, או שמא לחלופה המתייחסת לפטור בשיעור 75% שהיא הרלבנטית לענייננו. מתוך השוואה לנתוני חוות הדעת בכל הקשור לרכב בעל 1300 סמ"ק, במצב של פטור בשיעור של 75%, מדובר בעלות אחזקה חודשית המגיעה לכדי מחצית מן העלות החודשית המיוחסת לרכב בעל 1600 סמ"ק (2,300 ₪ לעומת 1,147 ₪). הפרש כה ניכר איננו מתקבל על הדעת ונראה בלתי סביר לחלוטין. לעומת זאת, העלות החודשית של רכב בעל 1300 סמ"ק ללא פטור ממיסים מגיעה לכדי 1,820 ₪ והיחס בין עלות זו לבין הסכום של 2,300 ₪ בו נקב מר קצין, הינו סביר הרבה יותר. הדעת נותנת, כי בהתייחסו לסכום האמור, התכוון מר קצין לחלופה של רכב בעל 1600 סמ"ק ללא פטור ממיסים. במצב דברים זה ולאור היחס בין החלופות שפורטו בחוות הדעת, סבורני כי יש להעריך את עלות האחזקה החודשית של רכב בעל 1600 סמ"ק לנכה שזכאי לפטור ממיסים בשיעור של כ–75%, בסכום של
1,500 ₪, נכון להיום.

 

35.        באשר לעלות הרכישה הראשונה, נתון שלא צויין על ידי מר קצין בנוגע לרכב בעל נפח מנוע 1600 סמ"ק, אפשר להעריכו על דרך האומדנה מתוך השוואה לעלות הרכישה של מכונית 1300 סמ"ק. מדובר בהפרש של כ- 30% כמפורט בירחון "חשב" מהדורת חודש מרץ 2006 בעמ' 46 ו- 48.

 

מחיר רכישתה של מכונית בנפח מנוע של 1600 סמ"ק, יועמד על סכום של 60,000 ₪, בהתאם לדרישה הכלולה בסיכום טענות ב"כ התובעת, שהוא מעט נמוך יותר מן ההפרש האמור בין מחיריהם של שני סוגי כלי הרכב.

 

36.        ההלכה היא, שמן הפיצוי בגין הוצאות ניידות לנכה יש לנכות הוצאות שממילא היו לו אלמלא התאונה.

 

            התובעת טענה, כי אלמלא התאונה הוצאותיה אלה היו מזעריות, משום שעובר לתאונה היא התניידה באמצעות קטנוע שעלות אחזקתו החודשית נמוכה ביותר.

 

            טענה זו, אין, כמובן, לקבל.

 

            לא ניתן לערוך את חישוב הניכוי, כטענת התובעת, למשך תקופה העולה על שנים בודדות לאחר התאונה. כל הנחה אחרת איננה נראית בעיני סבירה. בצדק נטען ע"י הנתבעות כי הדעת נותנת שבשלב מסויים התובעת היתה רוכשת לעצמה מכונית.

 

            לאור פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לשיעור הניכוי (ראו ע"א 61/98 מדינת ישראל נגד אייגר פ"ד מה(1) 580; ע"א 6138/98 טוהר נגד קלפקה (פורסם במאגר נבו); ע"א 3263/96 קופ"ח כללית נ' שבודי  פ"ד נב' (3) 817) ובשוקלי את הנסיבות הספציפיות בעניינה של התובעת: רווקה, שבני משפחה אחרים לא יפיקו תועלת ממכוניתה ומידה מסויימת של חוסר ודאות לגבי המועד בו היתה מפסיקה להשתמש בקטנוע ורוכשת מכונית, נראה לי להעמיד את הניכוי בגין הוצאות נחסכות בשיעור של 20% מהפיצוי עבור הוצאות ניידות שייפסק בעתיד.

 

37.        התובעת ביקשה לפצותה גם בגין עלות העסקתו של נהג ברבע משרה, מאחר ואין באפשרותה לנהוג מכונית בעצמה.

 

            כפי שנטען על ידי הנתבעות, אין מקום להכיר בהוצאה זו. קביעה עקרונית בקשר לכך כלולה בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אקסלרד ואני מפנה לדבריו של כב' השופט אור בעניין זה.

 

            כמו כן, אין הצדקה לפיצוי המבוקש בגין הוצאות חנייה. תשלום עבור חנייה בחניונים מוסדרים חל על כלל ציבור בעלי הרכב ולא שוכנעתי שלתובעת צפויות הוצאות עבור  חנייה, בסכום העולה על הוצאותיו של כל אדם אחר מן היישוב.

 

38.        התובעת הגישה קבלות עבור נסיעות במוניות בסכום כולל של 37,028 ₪ החל משנת 97' ועד חודש אוגוסט 2002. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מגיע לכדי
47,395 ₪ המשקף הוצאה חודשית ממוצעת של 700 ₪. מאז חלפו 45 חודשים ועל כן הסכום הכולל הינו 75,000 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה.

 

            הפיצוי הכולל עבור הוצאות ניידות מפורט להלן:

 

            לעבר -                                                                                      75,000 ₪

לעתיד -                                                                                    

עלות רכישת מכונית ראשונה -                                                    60,000  ₪

הוצאות אחזקה

1,500 ₪ X 286.3598                                                                   429,540 ₪

                                                                                                489,540 ₪

ניכוי הוצאות נחסכות 20%                                                         97,908   ₪

                                                                                                            391,632 ₪

 

39.        טיפולים נפשיים

 

            נכותה של התובעת בתחום הנפשי מחייבת טיפול למשך כל ימי חייה. היא החלה לקבל את הטיפול בהיותה מאושפזת בבית החולים "הדסה". ד"ר רם ליואי, הפסיכולוג שטיפל בה אז, המשיך בכך באופן פרטי לאחר פרישתו מהעבודה בהדסה.

 

            המומחים בתחום בריאות הנפש שבדקו את התובעת חלוקים בדעתם בנוגע לסוג הטיפול שיועיל לה במידה המירבית. פרופ' א. קליין, המומחה הפסיכיאטרי שנתמנה על ידי בית המשפט, איתן בדעתו כי דרושות לתובעת שתי פגישות טיפוליות קצרות בכל שבוע (30 דקות כל פעם), וזאת למשך כל ימי חייה כטיפול משמר ומייצב.

 

            עמדתם השונה של ד"ר הופיין וגב' סיני, הפסיכולוגים שערכו לתובעת איבחון נוירופסיכולוגי, קיבלה ביטוי בחוות דעתם המשותפת (נ/19). כעולה מחוות הדעת ומחקירתם בבית המשפט, לגישתם יש לנסות להעניק לתובעת טיפול פסיכו-דינאמי, שהוא טיפול פסיכוטרפי אינטנסיבי.  מדובר בטיפול בתדירות של שעתיים – שלוש בשבוע למשך מספר שנים, שלאחריו אם יחול שיפור משמעותי במצבה של התובעת, היא תזדקק לטיפול משמר בלבד, בשכיחות נמוכה יחסית של פגישה שעה אחת בכל שבועיים.

 

            לדברי פרופ' קליין, המלצתם של הפסיכולוגים "היא לא מציאותית כל כך" מאחר ואין לתובעת טווח קשב ומשאבי ריכוז הדרושים לטיפול אינטנסיבי ועל כן, ראוי שהטיפול יהיה תמיכתי בהתאם להצעתו.

 

            ההבדל בעלות הכספית בין שני סוגי הטיפול איננו בעל משמעות רבה. יחד עם זאת, קיים קושי להעריך את ההוצאות הצפויות בנוגע לטיפול המוצע ע"י הפסיכולוגים. לפי העדויות, גם אם השלב הראשון יצלח, אין לדעת כמה זמן הוא יימשך בטרם ניתן יהיה לעבור לשלב הטיפול המשמר. ד"ר הופיין העריך אמנם כי דרושים שניים עד שלושה טיפולים בשבוע למשך מספר שנים אך הוא עצמו אינו בטוח בכך. נתון נוסף שהוא בלתי ידוע כיום מתייחס לתדירות הטיפול המשמר, דבר התלוי בהצלחת הטיפול שיינתן בשלב הראשון. לפי גישתם של ד"ר הופיין וגב' סיני, אין לדעת אם התובעת בכלל תצליח להפיק תועלת מהטיפול המוצע על ידם, שאז בלית ברירה, יידרש להפנות את התובעת לטיפול התמיכתי.

 

            לנוכח הקושי להעריך את סיכויי הצלחתו של הטיפול הפסיכו-דינאמי, על כל המשתמע מכך לענין העלות הכספית ובשים לב לדעתו של פרופ' קליין המקובלת עלי, יש לפסוק לתובעת את הפיצוי בגין טיפולים נפשיים, המבוסס על טיפול תמיכתי לכל ימי חייה.

 

עלותו של הטיפול המוצע ע"י פרופ' קליין מגיעה (במעוגל) לכדי 1,500 ₪ לחודש, לפי התעריף המקובל נכון להיום.

 

40.        לטענת הנתבעות, בכל מקרה וללא קשר לסוג הטיפול הדרוש לתובעת, אין לפסוק לה פיצויים לצורך קבלת טיפול נפשי, באשר טיפולים פסיכותרפיים כלולים בסל הבריאות, בהתאם לקבוע בסעיף 22(3)(6) לתוספת השניה של חוק בריאות ממלכתי. בהסתמך על ע"א 6431/96 אן בר זאב נ' ג'ומעה ואח' פ"ד נב(3) 557 נטען, שהנתבעות יצאו ידי חובתן בכך שהצביעו על הוראת חוק הקובעת כי טיפול רפואי מסויים כלול בסל הבריאות ושהתובעת תוכל לקבלו בחינם על ידי קופת החולים אם תעמוד על זכויותיה, דבר שעליה לעשות במסגרת חובתה להקטין את הנזק.

 

41.        לדעתי, טענה זו של הנתבעות אינה יכולה להתקבל, אלא באופן חלקי ומאוד מצומצם.

 

            סעיף 22(3)(6) לתוספת השניה קובע זכאות ל"טיפול פסיכותרפוטי פעיל וממושך לא יותר משנתיים, במידה שקיימת אינדיקציה למתן טיפולים מעבר לכך – על פי המלצת הגורם המטפל הבכיר".

 

            בתוספת השלישית לחוק, מפורטים כל אותם שירותים רפואיים שהזכאות לקבלם מקופת החולים מותנית "בהשתתפות כספית עצמית של המבוטח". באשר לטיפולים נפשיים נקבע בסעיף 3(2)(1) לתוספת: "ייעוץ וטיפול פסיכותרפוטי ניתן בתשלום אגרת טיפול הנהוגה במשרד הבריאות".

 

            העולה מן האמור הוא, שקיימת בעייתיות בכל הנוגע לקבלת טיפולים נפשיים בהתאם לחוק הבריאות. אין התייחסות למספר הטיפולים שהמבוטח זכאי לקבל והטיפול גם כרוך בתשלום אגרה. עוד יש לציין, שקופת החולים איננה מחוייבת לקבל את המלצותיו של מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט. גם פסק הדין שיינתן איננו מחייב את הקופה ורופאיה  רשאים להגיע למסקנה שונה, הן בקשר להיקף הטיפול שיאושר במשך שנתיים והן לענין הנזקקות לקבל את הטיפול הנפשי לאחר מכן.

 

42.        במהלך המשפט הובאו ראיות בנוגע לעמדת קופת חולים "מכבי" כלפי זכאות התובעת לקבל טיפולים נפשיים.

 

            ד"ר מ. איזק, הפסיכיאטר המחוזי של הקופה בירושלים טען בעדותו, כי מדובר ב- 30 טיפולים "לכל החיים בהשתתפות המבוטח". כן נאמר על ידו שכרגע אין כל סיכוי "שהפסיכיאטריה תכנס לסל" (עמ' 306) .

 

            מנספח שצורף לתצהירו של הפסיכולוג ד"ר ליואי (ת/4) עולה שהשתתפות קופת חולים "מכבי" בהוצאות  התובעת לקבלת טיפולים נפשיים, כמפורט במכתבו מיום 12.12.01 של ד"ר איזק, אכן מוגבלת ל- 30 טיפולים בסך הכל. סכום ההשתתפות הזעום, כמפורט במכתב הנ"ל, מגיע לכדי 1,696 ₪ בגין כל מיכסת הטיפולים.

 

            טענה של חברת ביטוח שהיא יצאה ידי חובתה בהצביעה על הוראת סעיף 22(3)(6) לתוספת השניה של החוק, הועלתה בזמנו בפני כב' השופט י.  עדיאל בדונו בתיק אזרחי (ירושלים) 802/95 פלונית נ' כלל חב' לביטוח בע"מ (פורסם בתקדין).

 

            בדחותו את הטענה נאמר ע"י כב' השופט עדיאל:

 

"באותם פסקי הדין שב"כ הנתבעת מצטט בסיכומיו, לא הוצגו ראיות המצביעות על כך שבפועל שירותים או טיפולים אלה אינם ניתנים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כך בע"א 6431/96 (פסק הדין בענין בר זאב – א.ר.)... גם מפסק הדין בע"א 1433/98 לעיל עולה, כי לא הוצגו בפני בית המשפט ראיות באשר לשאלה אם בפועל מסופקים שירותים אלה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בהליך הנוכחי הוכח על ידי התובעת שקופת החולים הכללית בה היא חברה איננה מספקת את הטיפולים שבמחלוקת... לאור כך, וגם אם אניח שלאור הוראות החוק על תוספותיו קמה הנחה ראשונית, לפיה התובעת זכאית לקבלת שירותים אלה מכוח החוק (הנחה שספק בעיני אם היא עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד....), לאור הראיות שבאו לפני בתיק זה, אני סבור שהתובעת יצאה ידי חובתה (ככל שחלה עליה חובה כזאת), להוכיח שהיא איננה יכולה לקבל טיפולים או ציוד זה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. גם אם באופן תיאורטי זכויות כאלה קיימות, אני סבור שאין לחייב את התובעת לפנות לערכאות כדי לממש את זכויותיה בנושא זה, כתנאי לתשלום הפיצוי בגין שירותי בריאות אלה..."

 

43.        כאמור, גם בעניינה של התובעת הוכח, שלמעט ההשתתפות המזערית של קופת החולים אין היא מקבלת טיפולים נפשיים מכוח חוק בריאות ממלכתי, שהיקפם ממילא מוגבל ותלוי בשיקול דעתם של רופאי הקופה.

 

            מכל מקום, כפי שנקבע על ידי כב' השופט עדיאל, גם אני סבור שבאותם מקרים בהם מוכח שקיים פער משמעותי בין חובתה של קופת החולים לפי החוק לבין המצב המצוי הלכה למעשה, אין להשאיר נכה שפגיעתו קשה ללא פתרון. הפנייתו להתדיין עם קופת החולים או משרד הבריאות, איננה נראית בעיני בתור פתרון הולם, לא כל שכן כשתוצאותיו של ההליך המשפטי אינן ידועות.

 

            עוד יש להוסיף, שמן הידוע הוא שבאותם שירותי בריאות שנקבעו בחוק אין תמיד מענה לכל צרכיו של התובע – הניזוק.

 

            כב' השופט אור עמד על כך בפרשת אלחדד באמרו (בעמ' 746):

           

ביחס לטיפולים אלה, כך נקבע, המזיק חייב לשאת בהוצאותיו הרפואיות של הנפגע.

 

44.        הפיצוי לעתיד בגין טיפולים נפשיים, בהתאם להמלצתו של פרופ' קליין;

            1,500 ₪ X 286.3598 =                                       429,540 ₪.

 

            הפסיכולוג ד"ר ליואי מטפל בתובעת מספר שנים בתדירות של פגישה אחת בשבוע. לפי העדויות, שאין לי יסוד לפקפק במהימנותן, סוכם עמו ששכרו ישולם לאחר שהמשפט יסתיים והתובעת תקבל את הפיצויים. סיכום הטענות שהוגש מטעם התובעת כולל פירוט בנוגע לסכום המגיע לד"ר ליואי. החישוב מבוסס על רישום שנערך ע"י ד"ר ליואי בכרטיס שצורף לתצהירו לגבי מספר פגישותיו עם התובעת ומתוך הנחה (שהנתבעות אינן מתכחשות לה) שהטיפול במתכונת זו נמשך ברציפות עד היום.

 

            מדובר ב- 243 פגישות (עד סוף חודש אפריל 2006) והסכום הכולל מגיע לכדי 91,125 ₪, שממנו יש להפחית 1,850 ₪ שהוא הסכום המשוערך של השתתפות קופת חולים "מכבי" בנוגע לקבלת טיפולים נפשיים.

 

            הפיצוי לעבר יועמד, אפוא, על סכום של 89,275 ₪.

 

45.        טיפולים פיזיותרפיים

 

            התובעת זקוקה לטיפול פיזיותרפי פעמיים בשבוע לכל ימי חייה. כך קבע המומחה השיקומי פרופ' שאקו, בציינו שהטיפול נדרש בגלל השיתוק הספסטי.

 

            גם בענין זה נדרש היה להביא ראיות לגבי מימון הטיפולים על ידי קופת החולים.

 

            מעדותה של גב' אילנה אריאל, מנהלת שירותי הפיזיותרפיה של קופ"ח מכבי במחוז הצפון, עולה כי האישורים לטיפול ניתנים "על פי הצורך הקליני" של החולה (עמ' 300). עוד נאמר על ידה כי "לכל מטופל ישנה אפשרות לפנות בערעור להנהלת המחוז" (עמ' 302). בראשית עדותה הובהר, כי לנכה במצבה של התובעת נהוג לאשר בין 12 ל- 24 טיפולים בשנה. לשאלה ישירה, האם לנכה הסובל משיתוק ספסטי יינתן אישור לשני טיפולים בשבוע לכל ימי חייו השיבה גב' אריאל: "אני רוצה לציין שמספר הטיפולים שציינתי היינו 12 - 24 טיפולים בשנה, מתייחס לחולה מהסוג של התובעת... התהליך של טיפול בסוג חולה כמו התובעת כולל בהתחלה שיקום ובמהלך השיקום מקבלים הרבה מאוד טיפולים. בשלב שהוא השלב שאין התקדמות בטיפול, הפיזיותרפיה שמכבי נותנת מיועדת לשמור על איזשהו מצב אופטימום  והשמירה הזו נעשית ע"י מתן טיפולים מדי פעם על מנת למנוע ירידה במצב. זה נעשה ע"י יעוץ או מתן הפנייה של רופא שיקומי של מכבי" (עמ' 303).

 

46.        ב"כ התובעת הבין את הנאמר ע"י גב' אריאל כהוכחה ברורה לכך שקופת החולים מאשרת לחולים במצבה של התובעת בין 12 ל- 24 טיפולים פיזיותרפיים בשנה. מנגד נטען, שהנתבעות יצאו ידי חובתן בהצביען על כך שטיפול פיזיותרפי כלול בסל הבריאות, כמפורט בסעיף 22(א)3 לתוספת השניה לחוק בריאות ממלכתי. עוד נטען, שלאור עדותה של גב' אריאל, קופת החולים מכבי תאשר לתובעת לקבל טיפולים ללא הגבלה כל זמן שרופא הקופה או פיזיותרפיסט ימליצו על כך.

 

47.        סבורני, שבמחלוקת זו הדין הוא בעיקרו של דבר עם התובעת. ראשית, חוות דעתו של פרופ' שאקו איננה מחייבת את קופת החולים והיא  נוהגת בהתאם להמלצות פנימיות של יועציה. שנית, עדותה של גב' אריאל היתה עמומה למדי. שמענו מפיה, שהקופה דואגת למבוטחיה ושאישורי טיפול ניתנים לפי צרכיו הקליניים של החולה. עם זאת, גם שמענו כי לנכה במצבה של התובעת נהוג לאשר בין 12 ל- 24 טיפולים בשנה. בהתייחסה לטיפול משמר, דובר על מתן טיפולים מדי פעם.

 

            העולה מן האמור הוא, שאין כמעט סיכוי שקופת החולים תאשר לתובעת שני טיפולים בשבוע לכל חייה כפי שהומלץ ע"י פרופ' שאקו. לכל היותר אפשר להניח, שינתן אישור  למיכסת הטיפולים המירבית.

 

            התובעת זקוקה ל- 8 טיפולים בחודש (במעוגל). מדובר  ב- 96 טיפולים בשנה כך שיהיה עליה לממן מכיסה 72 טיפולים בשנה, היינו 6 טיפולים בכל חודש.

 

            לפי חוות דעתו של פרופ' טלר כל טיפול פיזיותרפי כרוך בהוצאה של 130 ₪. לא הובאה ראיה לסתור נתון זה והפיצוי מגיע לכדי 223,360 ₪ (780 ₪ X 286.3598).

 

48.        תרופות

 

פרופ' שאקו קבע בחוות דעתו שהתובעת זקוקה לתרופה בשם דנטריום להפחתת הספסטיות. פרופ' לבנה, המומחה בתחום האורולוגי, הזכיר בעדותו 2 תרופות שהתובעת נזקקת להן (דטרוסיטול ונוביטרופן). שלושת התרופות כלולות בסל הבריאות.

 

            התובעת טוענת להחזר הוצאותיה בגין רכישת תרופות בעבר (דנטריום ותרופות פסיכיאטריות) בהתאם לקבלות המרוכזות בקלסר שהוגש וזאת, בסכום של 580 ₪ לחודש מאז שחרורה מבית החולים "הדסה". מסתבר, כי בחודש מרץ 2004 הוכרה התובעת ע"י קופת החולים כחולה כרונית ובשל כך קיימת תיקרת השתתפות לרכישת תרופות. לפי נ/26 מדובר בסכום של 236 ₪ לחודש.

 

            לטענת הנתבעות, פרט לתרופות שהומלצו ע"י המומחים הרפואיים שנתמנו ע"י בית המשפט, אין מקום להכיר בתרופות נוספות. התרופות שהומלצו, כך נטען, כלולות בסל הבריאות ויש להכיר רק בעלות השתתפותה של התובעת בהתאם לסכום המירבי שנקבע ע"י קופ"ח מכבי, וזאת הן לעבר והן לעתיד.

 

            האישור בדבר זכאותה של התובעת להשתתפות מוגבלת ברכישת תרופות הינו מיום 18.3.04. לא היתה כל מניעה לדרוש את קבלת האישור זמן רב קודם לכן ולהקטין את הנזק. לפיכך, הפיצוי בגין רכישת תרופות יחושב בהתאם לתקרת ההשתתפות הן לעבר והן לעתיד. הסכום המשוערך הינו 245 ₪.

 

            הסכום לעבר למשך 94 חודשים מגיע לכדי 26,715 ₪ כולל ריבית מאמצע התקופה.

 

            לעתיד – 245 ש"ח X 286.3598 =             70,158 ₪.

 

49.        כסאות גלגלים

אין מחלוקת שהתובעת זקוקה לכסא גלגלים ולכסא שירותים. פרופ' שאקו שכתב על כך בחוות דעתו גם ציין שהכסאות מתבלים כל 5 שנים. בתצהירה של התובעת נאמר, שהיא רכשה מחב' "קורל" כסא גלגלים במחיר של 7,800 ₪.  עבור כסא שירותים שולם לטענתה כ- 1,500 ₪. אף שלתצהיר לא מצורפות קבלות המעידות על הרכישה, אינני סבור שיש להטיל ספק בדברי התובעת בענין זה.

 

בחוות דעתו של פרופ' טלר (ת/13) מפורטים צרכיה השונים של התובעת בתחום השיקומי ועלותם הכספית. בהקשר לכסא גלגלים וכסא שירותים צויין, שהעלות החודשית בהתחשב במחיר האביזרים ובצורך להחלפתם בכל 5 שנים מגיע לכדי 230 ₪ לחודש.

 

ב"כ הנתבעות לא חלק על כך שהתובעת זקוקה לאביזרים הללו. הוא גם לא הביע כל הסתייגות מאופן החישוב.

 

הפיצוי בגין העבר למשך 94 חודשים יועמד על  24,863 ₪ הכולל ריבית מאמצע התקופה.

לעתיד – 230 ₪ X 286.3598 = 65,863 ₪.

 

50.        שיקומון ובריכה טיפולית

 

            פרופ' שאקו המליץ על השתתפות התובעת פעמיים בשבוע בפעילות חברתית בשיקומון "יד שרה" וכן על ביקור פעם בשבוע בבריכה טיפולית. מדובר בהוצאה חודשית בסכום כולל של 888 ₪.

 

באשר לעבר הוכחו (לפי קבלות) הוצאות בסכום של 12,025 ₪ הכולל  גם הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

 

בכל הנוגע לעתיד – אינני  סבור שניתן להניח בוודאות שהתובעת תתמיד בפעילויות אלה על פני כל חודשי השנה. בהתחשב ביתרת תוחלת חייה של התובעת אין גם וודאות עד איזה גיל היא תמשיך לקחת חלק באותן פעילויות. זהו פריט נזק שיש לקבוע את שיעורו באופן גלובלי ואני מעריכו בסכום כולל של 120,000 ₪.

 

51.        נזק לא ממוני

           

לאור נכותה של התובעת היא זכאית לפיצוי בפריט זה בסכום המקסימלי בצרוף ריבית מיום התאונה. הסכום, נכון להיום, מגיע לכדי 214,160 ₪.

 

52.        שירותי מין

           

            מצבה של התובעת אינו מאפשר לה ליצור קשר זוגי ומיני עם גברים.

 

            בהתייחסה לענין זה, נטען בתצהירה שבהמלצת חברתה היא הזמינה כמה פעמים לדירתה גברים אותם הכירה באמצעות האינטרנט וקיימה עמם יחסי מין. לדבריה, היו אלה "סוטים" ולאחר מעשה היא הרגישה "גועל נפש ושנאה עצמית".

 

            הנושא הועלה גם בתצהירו של הפסיכולוג ליואי. לדבריו, הוא שמע מפי התובעת לפחות על שלושה גברים זרים שאותם הכירה דרך האינטרנט והטלפון ולאחר שקיימה אתם יחסי מין הרגישה מושפלת ואשמה. ליואי, כך נאמר על ידו, הסביר לתובעת "שאסור לה לעשות זאת" והיא הבינה "שזה לא בסדר".

 

            ב"כ התובעת, בהציגו לפרופ' קליין את הצורך לפרוק יצר מיני, נענה שהפתרון הוא "נער ליווי", היינו גבר שמוכן למכור את עצמו עבור שירותי מין. פרופ' קליין הוסיף ואמר "יש גם דרכים והם חלק מדברים שנעשים אצל אנשים עם פגיעות כאלה ואחרות של הדרכה לסיפוק עצמי".

 

            סיכום טענות ב"כ התובעת כולל דרישה לפיצוי עבור שירותי מין בסכום שהוערך ב- 300,000 ₪.

 

            לגישת הנתבעות, אין מקום להעתר לדרישה זו, מהטעם שהתובעת כלל לא הביעה רצון לקנות שירותי מין בכסף וגם לא נטען, כי בעבר היא נהגה לעשות כן.

 

            אין, כמובן, לשלול שהתובעת כמהה לקשר זוגי ולפריקת יצר מיני. בא כוחה גם היפנה בסיכומיו לשני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהם נפסק פיצוי בגין שירותי מין.

 

            מנגד, לא נפסקו פיצויים במקרה שבו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להכרה בדרישה זו (ת.א. (תל אביב) 569/96 דהרי נ' נבארו פורסם במאגר נבו).

 

דברים אלה נכונים בהתייחס לתובעת. לא שמענו מפיה כל התייחסות לשאלת התשלום עבור שירותי מין ואין לדעת אם היא בכלל מעוניינת בכך. לאור נסיון העבר, בהחלט יתכן שאפיזודה של "אהבה לשעה" ללא בסיס רגשי, שוב תגרור אחריה תגובות קשות של "גועל נפש" והשפלה. אין מדובר בהשערה בעלמא. עובדה היא, שבמשך שנים רבות התובעת לא פנתה אף פעם לקבל שירותי מין תמורת תשלום.

 

53.        הוצאות שונות בעבר

 

א.         טיפול נוירופסיכולוגי – שיקומי

]

            לאחר שחרורה של התובעת מבית החולים "הדסה", היא הופנתה על ידי הפסיכולוג ד"ר ליואי להמשך טיפול נפשי – קוגניטיבי ביחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום. הצורך בכך הובהר בתצהירו של ד"ר ליואי ובמכתבי היחידה מיום 23.2.99 ומיום 30.10.99.

 

            לדעתי, יש להכיר בסכום שהתובעת נדרשה לשלם בעד טיפולים אלה. לפי הקבלות שהוגשו מדובר בסכום כולל של 12,369 ₪ עבור טיפול שניתן מחודש מאי עד חודש נובמבר 1999.

 

            החיוב בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה מגיע לכדי 17,190 ₪.

 

ב.         דמי שכירות – טלויזיה בבית החולים

 

            אביזר חיוני לאדם המאושפז בבית חולים ומרותק למיטה. הסכום ששולם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית לתקופה המשוערת, מגיע לכדי 3,000 ₪.

 

ג.          מחשב

           

התובעת רכשה מחשב וציוד נלווה בסכום של 8,575 ₪. כן הוגשו קבלות בסכום כולל של 4,485 ₪ עבור קבלת שיעורים פרטיים בנוגע לשימוש בו. לטענתה, מדובר באביזר חיוני לתקשורת, שעשוע והקלת הבדידות.

 

מחשב הוא אמנם כלי רב חשיבות, אלא שבעידן זה, מחשב אישי הינו פריט שכיח  המצוי בבתי אב רבים והדעת נותנת, שגם אלמלא התאונה התובעת היתה רוכשת מחשב ונושאת בהוצאות  להדרכה  לגבי השימוש בו.

 

            הצדקה לפיצוי המבוקש, היתה יכולה לבוא אם הדבר היה נדרש  לצרכים שיקומיים, מה שלא הוכח במקרה זה.

 

ד.         קבלת שירותים מעובד סוציאלי

           

לטענת התובעת ואמה, לקראת השחרור מבית החולים הדסה, נזקקה גב' *** לעזרה במציאת דיור הולם לתובעת, לצורך רכישת אביזרי שיקום ולקבלת ייעוץ בענין התקשרות עם מטפלות. בהמלצת ב"כ התובעת, נשכרו שירותיו של מר גדעון האס שהוא עובד סוציאלי. חשבונו עבור 6 פגישות והוצאות נסיעה                מגיע לכדי 13,054 ש"ח.

 

            עיינתי בתצהירי התובעת ואמה ולא מצאתי בהם פירוט לגבי מהות השירותים שבגינם היתה פנייה למר  האס, למעט שהוא התלווה אל גב' *** בחיפושיה אחר דירה להשכרה. מר האס עצמו לא העיד, כך שנמנעה האפשרות להבנת הדרישה.

 

            בהעדר תשתית ראייתית לגבי מהות השירותים שניתנו ונחיצותם, אין בידי להעתר לדרישה זו להחזר הוצאות.

 

ה.         ריהוט וציוד

 

            דרישה זו, בסכום של 33,000 ₪ בערכי שנת 97, מנומקת בצורך לרכוש "ריהוט וציוד מינימליים" לדירה שהתובעת שכרה בירושלים לאחר האשפוז בבית החולים. לטענתה, אלמלא התאונה, היא היתה מוסיפה להתגורר בדירת אמה ברמת גן ללא שהיה עליה להוציא כספים לרכישת ריהוט.

 

            סבורני, שמדובר בדרישה שאין להעתר לה, אם כי שלא על יסוד נימוקיו של ב"כ הנתבעות.

 

            בפרק הדיור כבר עמדתי על כך, שקיימת הנחה סבירה שהתובעת לא היתה ממשיכה להתגורר בדירת אמה זמן רב.

 

            כשסידור מגורים זה היה בא לקיצו, ממילא התובעת היתה נדרשת לרכוש לעצמה ריהוט וציוד בדומה למטלטלין שרכשה לצורך מגוריה בדירה השכורה.

 

            יתכן אמנם שהצורך לרכוש את הריהוט והציוד היה מתעורר במועד קצת יותר מאוחר, אולם אין בכך כדי להצדיק הטלת ההוצאה על הנתבעות.

 

ו.          יתרת חובה בחשבון בנק (100,000 ₪)

במהלך המשפט הועלתה ע"י התובעת טענה שהיא נקלעה למצוקה כספית שבגינה  נוצרה בחשבונה בבנק יתרת חובה בסכום  של 100,000 ₪. לטענתה, המקור לכך היה בזבוז כספים באופן לא מחושב, עקב חוסר שיקול דעת שנגרם בגין התאונה.

 

סיכום טענות התובעת כולל דרישה לפיצוי בגין יתרת החובה, תוך שנטען שבית המשפט פסק בזמנו תשלום תכוף לכיסוי החוב.

 

דרישה זו נראית בעיני ב"כ הנתבעות חסרת כל יסוד והועלו בקשר אליה מספר טענות שדי בחלק מהן על מנת לדחותה. אציין רק, שלא הובאו ראיות בדבר אופן היווצרות יתרת החוב בחשבון ואין לדעת אם המקור לכך היה בזבוזים בלתי נשלטים או שמא עקב הוצאות הכרחיות שהתובעת בסופו של יום, כעת, מקבלת את הפיצוי בגינן.

אוסיף ואציין, כי בבקשתה של התובעת לתשלום תכוף, כלל לא נטען שהחוב נוצר כתוצאה מבזבוז כספים לא מבוקר. הבקשה היתה מנומקת בכך שהתשלום התכוף שנפסק לתובעת אינו מספיק לה לכיסוי צרכי מחייתה והוצאותיה.

 

יש גם להבהיר את הנסיבות שבגינן שולם לתובעת סכום של 100,000 ₪ במסגרת בקשתה לתשלום תכוף. מתוך התחשבות במצוקה אליה נקלעה התובעת, ביקשתי וקיבלתי את הסכמת ב"כ הנתבעות לשלם לה על חשבון הפיצויים את הסכום שהיה דרוש לה לסילוק החוב לבנק וזאת "באופן חריג וחד פעמי", מבלי להכנס לשום בירור בנוגע לנסיבות היווצרות היתרה השלילית בחשבון הבנק של התובעת.

 

54.        ניכויים

 

א.         תשלומים תכופים:

           

התובעת מקבלת תשלומים תכופים באופן סדיר. הפרוט בענין זה בכתבי הסיכומים איננו מעודכן להיום ועל כן אסתפק בכך שאורה לב"כ הצדדים לערוך את החישוב המעודכן ליום פסק הדין ועל ניכויו של הסכום הכולל מהפיצויים. החישוב יערך כמקובל – כל סכום ששולם ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז יום התשלום.

 

ב.         תגמולי המוסד לביטוח לאומי

           

אין מחלוקת שהתובעת מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי 3 סוגי גימלה. גימלת נכות כללית, גימלת שירותים מיוחדים וגימלת ניידות.

 

            חוות הדעת האקטואריות שנערכו ע"י שי ספיר הוגשו בזמנו בהסכמה וסומנו נ/29. לצורך ניכוי הגימלאות מהפיצויים נדרש לעדכן את חוות הדעת האקטואריות ליום מתן פסק הדין. ב"כ הצדדים ישתפו ביניהם פעולה בענין זה.

 

            על כל תשלומי העבר יש להוסיף, פרט להפרשי הצמדה, גם ריבית כחוק.

 

ג.          כל מחלוקת, אם תהיה, בקשר לניכויים תובא לדיון בפני בדרך של בקשה למתן הוראות.

 

55.        הסכום הכולל של הפיצויים הינו כמפורט להלן:

 

א.         הפסד השתכרות בעבר    -                                               698,048     ₪

ב.         הפסד השתכרות בעתיד -                                               1,513,853 ₪

ג.          עזרת הזולת בעבר

            (כולל בני משפחה)          -                                               1,300,000 ₪

ד.         עזרת הזולת בעתיד        -                                              4,581,757 ₪

ה.         שכר אפוטרופוס             -                                               266,746     ₪

ו.          דיור בעבר                     -                                               385,591     ₪

ז.          דיור בעתיד                   -                                               371,620     ₪

ח.         ניידות בעבר                  -                                               75,000       ₪

ט.         ניידות בעתיד                 -                                               391,632     ₪

י.          טיפולים נפשיים בעבר    -                                               89,275      ₪

יא.        טיפולים נפשיים בעתיד -                                               429,250     ₪

יב.        טיפולי פיזיותרפיה בעתיד -                                             223,360     ₪

יג.         כסאות גלגלים, תרופות, שיקומון

            בריכה טיפולית בעבר ובעתיד -                                       319,624    ₪

יד.        נזק לא ממוני                 -                                               214,160 ₪

טו.        הוצאות שונות בעבר       -                                               20,190   ₪  

                                                                                                10,880,106 ₪

           

אני מחייב בזאת את הנתבעות לשלם לתובעת סכום של 10,880,106 ₪, בניכוי תשלומים תכופים וגימלאות  המוסד לביטוח לאומי בהתאם להוראות סעיף 54. לסכום שלאחר הניכויים  יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק. הנתבעות גם תישאנה  בהוצאות המשפט וביתרת  תשלום האגרה  לפי דרישה שתומצא לבא כוחן על ידי  המזכירות.

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה