בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 016768/05

בפני:
כב’ השופטת בלהה טולקובסקי
תאריך:
09/09/2008

בעניין:
1 . ח. *****

2 . ח. ******ן - פס"ד מיום 16.1.08

 

ע"י ב"כ
עו"ד ע. אמגור ואח’
התובעים


נ ג ד

1 . ****** חברה לבטוח בע"מ

3 . אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ



ע"י ב"כ
עו"ד ש. ברקוביץ ואח’
הנתבעות

 


פסק דין

מבוא

1. מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").



2. התובע מס’ 1, ח. ****** (להלן: "התובע" או "***"), יליד 1972, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 29.9.02 (להלן: "התאונה").



3. הנתבעות מודות בחבות על פי חוק הפיצויים.



4. השאלה העיקרית השנויה במחלוקת הינה שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תסמונת התשישות הכרונית Chronic Fetigue Syndrom (להלן: "CFS" או "התסמונת"), בה לקה התובע, בסמוך לאחר התאונה.

מהות הפגיעה – תסמונת התשישות הכרונית

5. התאונה ארעה בעת שהתובע נסע ברכב שהיה נהוג על ידי אשתו לשעבר (התובעת מס’ 2, גב’ ח.******* (להלן: "חן"), בדרכם לקניות.

6. ממקום התאונה, פונה התובע, לחדר המיון בבית חולים איכילוב, שם התלונן על כאבי ראש וכאבי צוואר. צילום צוואר לא הדגים שבר או דיסלוקציה והתובע שוחרר לביתו, עם המלצה לטיפול בקומפרסים קרים ומשככי כאבים.

7. למחרת התאונה, החל התובע לסבול מחום, עייפות, חולשה וכאבי צוואר. בהמשך התפתחו הפרעות בריכוז ובזכרון, הפרעות שינה, חום נמוך ועייפות נפשית ופיזית. ביום 13.12.02, התובע נבדק על ידי ד"ר פריד, במרפאה לעייפות מתמשכת, בבית חולים איכילוב אשר המליץ על בדיקות נוספות ותחילת טיפול תרופתי ב- Prozac ו- Xanagis. התובע אובחן כסובל מ- CFS, ובנוסף לטיפול תרופתי, טופל בפיזיותרפיה ובטיפול אלטרנטיבי דוגמת דיקור, שיאצו, תוספי תזונה וכו’.

8. ד"ר גליה רהב, מומחית למחלות פנימיות ומחלות זיהומיות, אשר מונתה כמומחית מטעם בית המשפט, קבעה בחוות דעתה כי התובע "... סובל ממחלת התשישות הכרונית המתבטאת בעייפות ותשישות המפריעים לו בחיי היום יום, קושי בריכוז וביצירה. סובל מהפרעות שינה, חסר סבלנות, עצבנות, ירידה בחשק המיני ובפעילות המינית שהביאה לבעיות ביחסים עם אשתו, עד לכדי פרידה בין בני הזוג. כמו כן חלה הפסקה מוחלטת של חייו החברתיים".

אשר לשאלת הקשר הסיבתי בין התסמונת לתאונה, ציינה ד"ר רהב כי הספרות מתארת קשר בין התסמונת למצבי לחץ ודחק. ד"ר רהב סקרה בחוות דעתה, מאמרים ועבודות המצביעים על קשר בין מצבי לחץ ודחק להתפרצות התסמונת וסיכמה חוות דעתה בדברים הבאים: "בתור רופאה המנהלת מרפאה לתסמונת תשישות כרונית, בה מבקרים כ 2000 מטופלים, יכולה אני להעיד שבמרבית החולים עם תסמונת זו המחלה מתפתחת כתוצאה מזיהום וירלי בשילוב עם מצב דחק. הזיהום הוירלי במרבית החולים הוא זיהום בוירוס ה EBV כמו בחולה זה, ומצבי הדחק נעים בין פרידה משמעותית כמו מות של אדם יקר, מצבי לחץ בעבודה, או טראומה נפשית אחרת. גישה זו שלי בהחלט מקובלת בספרות הדנה במחלה זו. לאור זאת הנני פוסקת ל*** נכות של 50% לפי סעיף 3 (ה) של תקנות הביטוח הלאומי: המצב חמור, מסוגל לעבודות קלות בלבד. תאונת הדרכים בה היה מעורב *** תרמה להתפרצות מחלתו ונכותו".

9. בתשובה לשאלת הבהרה מיום 8.6.06 ציינה ד"ר רהב כי "מאחר שמהלך תסמונת התשישות הכרונית ממנה סובל *** אינה ניתנת לחיזוי, ההמלצה בדרך כלל במחלה זו לתת נכות זמנית לשנה כשבסיום השנה נערכת בדיקה חוזרת להערכת המצב". בתשובה לשאלת הבהרה נוספת, מיום 26.7.06, חזרה ד"ר רהב והבהירה כי "תסמונת התשישות הכרונית הינה מחלה שלא ניתן לצפות את עתידה. לעתים המחלה חולפת אחרי שנתיים לעתים לאחר חמש שנים ויש פעמים שאף אחרי יותר שנים... מאחר ולא ניתן מבחינה רפואית לצפות את משך המחלה הנכות שנתתי עבור *** צריכה להיבדק כל שנה".

10. ד"ר רהב זומנה לחקירה ונשאלה הן באשר לקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפרצות התסמונת והן באשר לפרוגנוזה והערכת נכותו העתידית של התובע.

11. כרקע לדיון בשאלות האמורות, מן הראוי, להקדים ולסקור את הרקע העובדתי, בכל הנוגע לעבודתו וקורותיו של התובע עובר לתאונה ולאחריה ובמקביל לעמוד על השינויים שחלו במצבו הבריאותי, מאז התאונה ועד היום.

עבודתו של התובע

12. התובע בוגר ממר"מ, שירת במשך כשבע שנים ביחידת ממד"ס של חיל האוויר. התובע סיים לימודי תואר ראשון, בהצטיינות יתרה, בפסיכולוגיה ומדעי המחשב (סעיף 1.1 ונספח א’ לתצהיר התובע). התובע הודה בחקירתו הנגדית כי את עבודת הסמנריון האחרונה אשר היה עליו להגיש, בכדי לקבל את התואר, הגיש לאחר התאונה וציין כי זו הוגשה, בסופו של דבר, לאחר דחיות, בעזרת אדם אחר, וכדבריו: "לא עשיתי את זה באופן עצמאי, שילמתי כסף עבור מישהו שיעשה לי את העבודה כי לא יכולתי לעשות אותה. רק אחרי זה, בסוף, עברתי על מה שהיא כתבה ועשיתי מגע אחרון לעבודה. לא פירטתי את זה כי אני לא גאה בזה. לא היתה לי ברירה... את כל התואר שלי, עשיתי בכוחות עצמי. ההצטיינות היתרה שלי, זה בגלל מה שאני. הכל נהרס, כתוצאה מהתאונה" (עמ’ 20 לפרוטוקול).

13. בשנת 2000, ובטרם סיום לימודיו, החל התובע לעבוד בחברת Invoke Solutions (להלן: "החברה"). התובע נמנה על גרעין העובדים הראשון בחברה ועובר לתאונה ניהל צוות המכונה צוות "Server", שמנה כחמישה אנשים ועסק בתחום פיתוח תוכנה. התובע הגדיר את עבודתו כתובענית, דורשת שעות עבודה רבות, יכולת ריכוז וזכרון, קריאת מאמרים, חיפוש מידע בנושאים טכנולוגיים ופיתוח שיטות ומוצרי תוכנה, וכדבריו: "בתחום פיתוח תוכנה שבו אני עוסק, יש לחצים, יש מטלות, יש יעדים, צריך להתעדכן בהרבה חומר, כל הזמן, במיוחד בתחום הטכני שאני עוסק בו, יש הרבה לחץ וצריך לעמוד בלוחות זמנים. יש ישיבות שצריך לשבת ולהתמודד..." (עמ’ 19 לפרוטוקול וסעיפים 4.4 ו- 4.5 לתצהיר, ת/2).

14. התובע ציין בתצהירו ובעדותו כי לאחר התאונה, סבל מעייפות וחולשה, קשיי שינה וקשיים במשימות שנדרשו ממנו במסגרת עבודתו (סעיפים 4.11-4.4 לתצהיר, ת/2 ועמ’ 19-18 לפרוטוקול). התובע ציין כי "הזמינות שלי בעבודה ירדה באופן משמעותי ולמעשה לא יכולתי לדעת מתי אני אוכל ללכת לעבודה ולכמה שעות. היה לי קשה להכין תכנית עבודה שאעמוד בה בגלל הזמינות הבעייתית שלי וחוסר הידיעה איך אני ארגיש בימים שלאחר מכן ולכן ברוב הפעמים תכנית זו עברה שינויים וכתוצאה מכך מטלות רבות נדחו ולא עמדו בזמן היעד שלהם" (סעיף 4.6 לתצהיר, ת/8).

15. התובע ציין בתצהירו ובעדותו את ההתחשבות הרבה לה זכה מצד מעבידתו באופן שלמרות הירידה בהיקף ובתפוקת עבודתו, המשיכה להעסיקו בשכר מלא, כעובר לתאונה. התובע ציין כי "לאחר כשנתיים במצב זה וכשלא נראה שיפור כלשהו באופק נרמז לי כי מצב זה לא יכול להמשך עוד. פניתי למרפאה התעסוקתית של "מכבי שרותי בריאות" ועל סמך התיק הרפואי שלי והמלצת ד"ר פריד נקבע לי אובדן כושר עבודה של 50%..." (סעיף 4.3 לתצהיר, ת/2).

החל מנובמבר 2004, צמצם התובע את היקף עבודתו ל- 50% משרה, המשיך לעבוד בהיקף זה, עד סוף אפריל 2007, אז חדל לעבוד לחלוטין.

בתצהירו המשלים, ת/3, ציין התובע כי מצבו הבריאותי, המשיך והתדרדר וכי "כל תסמיני המחלה שתארתי בתצהירי הקודם החריפו והרגשתי עייפות רבה. כתוצאה מכך החסרתי רבות מהעבודה, ולמעשה נעדרתי לחלוטין כיומיים מהעבודה בכל שבוע כיוון שלא יכולתי לתפקד באותם ימים. בשאר הימים תפקדתי חלקית מאוד, שהיתי במקום העבודה כשלוש-ארבע שעות, לא הייתי אפקטיבי וניסיתי, כמיטב יכולתי, להשלים פערים.

במהלך תקופה זו המשיכה החברה ודחקה אותי הצידה בנושאים נוספים שהיו בעבר באחריותי ודבר זה גרם לי לתסכולים רבים. הרגשתי כי למרות כל המאמצים שאני עושה כדי להמשיך ולהחזיק בתפקידי אין אני מצליח בכך ובנוסף מאמצים אלו פוגעים בבריאותי המתדרדרת.

לבסוף, כשל כוחי להתמודד עם כל אלה והודעתי למעבידי, שאני עוזב את עבודתי..." (סעיפים 3-1 לתצהיר, ת/3).

16. התובע העיד כי מאז עזב את עבודתו, בסוף אפריל 2007, אינו עובד ומבלה הוא את ימיו במנוחה, צפיה בטלוויזיה, עבודה על המחשב וטיפולים רפואיים (עמ’ 16 לפרוטוקול).

17. מר אלון רביד, מנכ"ל החברה, ציין בתצהירו כי לא הכיר את התובע ואת תפקודו, בתקופה שעובר לתאונה וכי עם כניסתו לתפקיד, נמסר לו על ידי קודמו שהתובע: "... הינו אחד משני האנשים המובילים בצוות הפיתוח ושמאז היה מעורב בתאונה מס’ חודשים קודם לכן חלה ירידה ניכרת בתפקודו" (סעיף 3 לתצהיר, ת/4).

מר רביד ציין כי התובע נעדר רבות מהעבודה או שהיה יוצא באמצע היום ולפיכך התקשה לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו וביעדים שהוצבו. מר רביד ציין כי במרץ 2004, גוייס ראש צוות חדש שהחליף את התובע וכי התובע הועבר לתפקיד "טכנולוג ראשי", במסגרתו לא היה צריך עוד לנהל אנשים.

מר רביד אישר בחקירתו הנגדית כי תפקידו של התובע, כראש צוות, הינו תפקיד תובעני הכרוך בלחץ (עמ’ 28 לפרוטוקול) וציין כי למרות שהתובע לא עמד בכל המשימות והיעדים שנדרשו ממנו, החברה גילתה אורך רוח, הן בשל הציפייה כי מצבו של התובע ילך וישתפר עם הזמן והן בשל העובדה שלמרות מגבלותיו, התובע תרם לחברה מיכולותיו והידע הרב שצבר וכדבריו: "...ל*** יש ראיה מערכתית מאוד רחבה, תפיסה טכנולוגית שיודעת להתאים פתרון לבעיה. יש לו יכולת שהיא מאוד נדירה בתחום הזה, לפעמים רעיון שהוא מנביט, יכול לחסוך בחודשי עבודה רבים והיכולות האלה, מפצות על יכולות אחרות שבהן לא התבלט, כמו הדברים שציינת. זה דורש ריכוז ויכולת קריאה אבל צריך להסתכל על מכלול היכולות ולראות אם אתה מצליח לקדם דברים, גם עם המגבלות שקיימות" (עמ’ 29 לפרוטוקול).

18. מר רביד אישר בחקירתו הנגדית כי התובע לא פוטר אלא עזב מיוזמתו שכן: "הגיע מצב, לקראת סוף התקופה שחשנו שזה לא עובד טוב" וכשנשאל מדוע התובע לא פוטר, השיב: "אנחנו לא כזאת חברה. זה לא חלק מהתרבות שלנו. חלק ממדיניות החברה, גם כשאנשים עוברים תקופות לא טובות בחיים שלהם, אנחנו לא מפטרים אנשים" (עמ’ 29 לפרוטוקול).

מר רביד אישר בעדותו כי לכל עובד יש תיק אישי הכולל משובים. לבקשת ב"כ הנתבעות, הובא התיק האישי, הכולל משובים לשנים 2000 ו- 2004, לבית המשפט, נ/1.

התיק האישי, הוגש באמצעות מר רביד אשר נשאל לגבי מטרות המשוב ומאפייניו ויצויין כי המשוב לשנת 2000, אשר נערך ביום 4.4.01, לא נערך על ידי מר רביד אלא על ידי קודמו בתפקיד, מר רונן מזרחי.

המישור הבין אישי והמשפחתי

19. התובע ואשתו לשעבר, תארו בתצהיריהם ובעדותם את ההתדרדרות שחלה ביחסיהם, בעקבות מצבו של התובע, לאחר התאונה, אשר התאפיין באפטיות, מצבי רוח, דכאונות, חוסר חשק לצאת לבלות או לפגוש חברים ובני משפחה ופגיעה בחשק המיני (סעיפים 27-16 לתצהירה של חן, ת/1 וסעיף 3 לתצהיר התובע, ת/2).

באוקטובר 2005, עזבה חן את הבית ובני הזוג התגרשו בפברואר 2006 (סעיף 5.4 לתצהיר התובע).

20. התובע ציין כי לאחר הפרידה, מצבו הרגשי היה קשה ותסמיני המחלה החריפו. התובע הוסיף וציין כי קשריו החברתיים נותקו וכי הוא מתקשה לקיים קשרי חברה, הן בשל הקושי לצאת בלילות והן בשל תסמיני המחלה כגון תשישות, עייפות וחוסר ריכוז (סעיף 7 לתצהיר, ת/2).

21. התובע העיד כי הינו מתגורר ביחידת דיור נפרדת בקומה העליונה של דירת הוריו וכי הינו אוכל את ארוחותיו, בבית הוריו ונעזר בהם לצורך ניהול משך ביתו ושגרת חייו (סעיף 6 לתצהיר, ת/2, ועמ’ 16 לפרוטוקול).

שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תסמונת התשישות הכרונית

22. ד"ר רהב, נחקרה ארוכות, בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תסמונת התשישות הכרונית, בה לקה התובע, בסמוך לאחר התאונה.

23. בחוות דעתה ציינה ד"ר רהב כי הקשר בין התסמונת לבין מצבי לחץ, מתואר היטב בספרות והביאה מעבודה שפורסמה על ידי Surway ב- 1995 Behavioral Research Therapeutic, על פיה: "התחלת המחלה דווחה כמשלבת תסמינים של מחלה נגיפית עם לחצים ומתחים נפשיים-חברתיים, שקדמו להתרחשות המחלה. לפיכך הסיקו החוקרים כי הסיבות למחלה מיוחסות למספר גורמים: 1. נטייה מוקדמת – אישיות המאופיינת לפני המחלה בשאפתנות ובהישגיות, אך גם נתונה לפגיעות במצבים מסוימים. 2. התממשות – מערב בדרך כלל מישלב של מתחים נפשיים – חברתייים ומחלה חדה. 3. התמדה – כאשר נוצר מצב של עייפות וכאב, עלולים לפעול גורמים קוגנטיביים, התנהגותיים, רגשיים, פיזיולוגיים וחברתיים. הם סברו שתסמינים של עייפות, ריכוז נמוך וכאבי שרירים נובעים משינויים פיזיולוגיים המלוים את המצוקה הריגשית וחוסר הפעילות". בעדותה הוסיפה ד"ר רהב כי "האני מאמין שלי ואני אומרת את זה בגדר האני מאמין שלי כי אני לא יכולה לבסס את זה על ספרות שהמחלה הזאת נגרמת על ידי שלושה גורמים, זיהום ויראלי שבחלק מהחולים רואים כשמדובר על מחלה חריפה, כמו מחלת הנשיקה. דבר שני, סטרס. דבר שלישי, רמת סירוטנין נמוכה במוח ולכן תרופות עוזרות. בכל אחד זה מאוד אינדיבידואלי. יש כאלה שהתפרצות מחלת הנשיקה עושה את זה, יש אנשים שמוות עושה להם את זה או פרידה ויש כאלה שתאונת דרכים" (עמ’ 43-42 לפרוטוקול).

24. במסגרת חקירת המומחית, הוגשו על ידי ב"כ התובע, עבודות ומאמרים נוספים התומכים בקיום קשר בין טראומה פיזית, דוגמת תאונת דרכים ובין התפתחות CFS (ראה ת/6 - ת/9).

בעבודה הנושאת את הכותרת VA/ DoD CLINICAL PRACTICE GUIDELINE FOR THE MANAGEMENT OF MEDICALLY UNEXPLAINED SYMPTOMS (MUS): CHRONIC PAIN AND FATIGUE , אשר פורסמה בשנת 2002; ת/7, צויין כדלקמן:

"Some patients may present with symptoms after sustaining central/axial skeletal trauma, such as a motor vehicle accident with resultant whiplash".

בעבודה הנושאת את הכותרת MYALGIC ENCEPHALOMELITIS / CHRONIC FATIGUE SYNDROME: CLINICAL WORKING CASE DEFINITION, DIAGNOSTIC AND TREATMENT PROTOCOLS , אשר פורסמה בשנת 2003; ת/8, צויין כדלקמן: "physical trauma such as a motor vehicle accident, a fall, or surgery may also trigger ME/CFS".

ד"ר רהב, אישרה בעדותה, כי הינה מכירה את העבודות האמורות ומסכימה עם מסקנותיהן (ראה עמ’ 41-40 לפרוטוקול).

25. לטענת הנתבעות, אין אפשרות לבסס קשר סיבתי בין התסמונת בה לקה התובע לבין התאונה וזאת בהתחשב בנסיבות התאונה שהיתה תאונה קלה, מהסוג השכיח ביותר ובהתחשב בכך שבתובע מתקיימים גורמי הסיכון האפשריים להתפתחות התסמונת, כגון אישיות המאופיינת בשאפתנות והישגיות, מישלב של מתח ולחץ בעבודה ותלונות על עייפות ומתח, עובר לתאונה וללא כל קשר אליה.

כן כופרות הנתבעות בקיום סמיכות זמנים בין התאונה לבין התפתחות הסימפטומים, מה שעל פי עדות המומחית, היווה גורם מכריע, בקביעת הקשר הסיבתי.

בנסיבות העניין, לא ראיתי לקבל טענותיהן של הנתבעות ואדון בהן אחת לאחת.

עוצמת התאונה

26. אין בידי לקבל טענת הנתבעות כי מדובר היה בתאונה קלה וחסרת משמעות. התובע ציין בתצהירו כי הרכב בו הוסע, נפגע מאחור ונהדף לעבר הרכב שעמד לפניו וכי חלקו האחורי של הרכב נמעך, באופן שלא ניתן היה להמשיך לנסוע בו והיה צורך לגרור אותו מהמקום (סעיף 2 לתצהיר, ת/2). עוד יש לציין כי התובע פונה על ידי מד"א, לבית חולים איכילוב, שם התלונן על כאבי ראש וצוואר. מדובר אמנם, בפגיעה קלה יחסית, המכונה פגיעה מסוג "צליפת שוט", אשר לא הצריכה אשפוז או טיפול רפואי מיידי. יחד עם זאת, מעצם העובדה שהתובע המשיך והתלונן, כבר למחרת התאונה, על כאבי צוואר, עייפות, חולשה וחום, ניתן להסיק כי נגרמה לתובע פגיעה גופנית, בגין התאונה.

בהקשר זה, ציינה ד"ר רהב בעדותה כי החום הנמוך, יום לאחר התאונה, אינו קשור להתפתחות התסמונת אך יתכן כי הוא מהווה תגובה לפגיעה בתאונה, כגון שטף דם בשרירים או שיש בו משום אינדיקציה לזיהום וירלי (עמ’ 45-44 לפרוטוקול).

27. עצם העובדה שהתובע לא התלונן על מצב דחק, בעת שנבדק בחדר המיון, אין בה כדי לשלול שמצב דחק התפתח, בשלב מאוחר יותר, בד בבד עם המשך הסימפטומים עליהם התלונן התובע, דוגמת עייפות וחולשה. יצויין כי תסמונת דחק, מעצם טיבה וטבעה, מתפתחת בהדרגה והתלונות המאפיינות אותה, אינן מוצאות, בדרך כלל, ביטוי בתעודת חדר מיון. מאידך, יש לעמוד על סמיכות הזמנים בין התאונה להתפתחות הסימפטומים ויצויין כי ביום 20.10.02, התובע התלונן, בפני ד"ר קמחין, רופא אורטופד בקופת חולים, על נוקשות בצוואר, קושי בשינה וחום לסרוגין, מאז התאונה, וביום 13.12.02, כחודשיים וחצי לאחר התאונה, פנה למרפאת עייפות מתמשכת, בבית חולים איכילוב, שם נבדק על ידי ד"ר פריד, בשל עייפות, הפרעות שינה, תשישות, מועקות והפרעות בריכוז ובזיכרון.

28. הנתבעות מוסיפות ומצביעות על כך שאשתו לשעבר של התובע, ***, אשר נהגה ברכב, נפגעה באורח קל ביותר, מה שלטענתן מלמד על פגיעה בעצמה קלה ובלתי משמעותית. טענה זו, לאו טענה היא, שהרי ידוע לכל העוסק בתביעות מסוג זה כי לא זו בלבד שנוסעים באותו רכב, עלולים להיפגע במידה ובאופן שונה, כתוצאה מאותה תאונה, אלא שאותה פגיעה, יכול שתשפיע בצורה שונה, על בני אדם שונים; יהיו מי שיפתחו בעיות צוואריות ו/או נפשיות ויהיו כאלה שיחלימו לחלוטין ויישארו ללא פגע.

קיום גורמי סיכון להתפתחות התסמונת

29. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי בתובע מתקיימים כל הקריטריונים וגורמי הסיכון, להתפרצות המחלה, כפי שתוארו על ידי ד"ר רהב, בחוות דעתה ובעדותה, לרבות נטיה אישיותית וגורמי לחץ בעבודה, וזאת ללא כל קשר עם התאונה.

30. נטיה אישיותית - המחקרים והעבודות שהובאו על ידי המומחית, מצביעים על כך שהתסמונת נוטה להתפתח אצל אנשים בעלי אישיות המאופיינת בשאפתנות ובהישגיות יתר.

בהקשר זה, מקובל עלי כי מעדותו של התובע ומעדותם של חן ומר רביד, ניתן ללמוד שהתובע עונה על התאור האמור וכי המסלול המקצועי שעבר, החל בשרותו הצבאי ועד ארוע התאונה, מצביע על השגיות, מוטיבציה גבוהה להצליח בתחום המקצועי ונכונות להשקעת זמן ומאמץ אינטלקטואלי בעבודה, וראה עדותו של מר רביד כי התובע הוא "איש שאינו מתפשר על איכות" (עמ’ 30 לפרוטוקול).

31. לחץ בעבודה - הקריטריון השני, המתואר בחוות דעתה של ד"ר רהב, הינו קיום משלב של מתחים נפשיים-חברתיים עם מחלה חדה. בהקשר זה, טוענות הנתבעות כי המומחית לא היתה מודעת, בעת עריכת חוות דעתה, לגורם הלחץ בעבודתו של התובע.

אין חולק כי מעדותם של התובע ומר רביד, עולה ומצטיירת תמונה כוללת ומקיפה, בדבר אופי עבודתו של התובע כעבודה תובענית הכרוכה בלחצים, עמידה בלוח זמנים, השגת יעדים ושעות עבודה רבות, לצורך עמידה במשימות (עמ’ 19 ו- 28 לפרוטוקול).

אשר להתמודדותו של התובע עם העבודה וגורמי הלחץ בעבודה, מפנות הנתבעות למשוב לשנת 2000, אשר נערך ב- 4.4.01, נ/1. הערכות המשוב מאשרות את היותו של התובע, שאפתן ופרפקציוניסט, המקפיד על איכות בביצוע העבודה ונכון להשקיע כל מאמץ אף מעבר לנדרש. זאת ועוד, אין ספק שהמשוב מתאר את תחושותיו של התובע בדבר עייפות, מתח, לחץ ושחיקה, כמצויין מפי התובע עצמו, בזו הלשון: "...מאוד שבע רצון מהרמה של האנשים והחברה.

מודאג מהגדרת תהליכי עבודה לאחר עזיבתי. הוא כרגע מאוד מוטרד מיחסי העבודה עם ליאור ומרגיש שליאור פועל בצורה שלא מאפשרת ל*** למלא את תפקידו כיאות...

מרגיש שהשחיקה של האנשים מאוד בעייתית ויש להחזיר את השפיות. מרגיש שהוא עצמו מאוד עייף ומתוח ושזה משפיע על התגובות שלו ויחסי אנוש.

חושב שעבודה בתנאי לחץ היא לא טובה לא רק בגלל השחיקה אלא בגלל שהרבה דברים חשובים נדחקים לפינה ובטווח הארוך נשלם עליהם...".

גורמי סיכון אל מול הגורם להתפתחות התסמונת

32. עצם העובדה שבתובע מתקיימים גורמי סיכון להתפתחות תסמונת העייפות הכרונית, כגון נטיה אישיותית ועבודה בתנאי לחץ, אין בה כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפתחות הסימפטומים האופייניים לתסמונת, בתקופה הסמוכה לאחריה.

33. נטיה אישיותית מוקדמת הינה בגדר פרה-דיספוזיציה אשר בשילוב עם גורמים אחרים, דוגמת גורמי לחץ ודחק או מחלה וירלית, עלולים להוציא את התסמונת, מן הכח אל הפועל.

אותו דין באשר ללחץ בעבודה, כגורם להתפרצות התסמונת. אין חולק כי המשוב שנערך ביום 4.4.01, מצביע על לחץ בעבודה והרגשת לחץ ושחיקה סובייקטיבית אשר תוארה על ידי התובע עצמו. יחד עם זאת, נראה כי גם הגורם של עבודה בתנאי לחץ ועמידה בדרישות תובעניות, מהווה, בנסיבות העניין, פרה-דיספוזציה להתפתחות התסמונת אך לא הגורם להתפתחותה. ברי כי לא כל מי שהינו בעל אישיות המאופיינת בהישגיות ושאפתנות יתר ועובד, מטבע הדברים ובהתאמה לאישיותו ואופיו, בעבודה לחוצה ותובענית, יפתח את התסמונת האמורה, ויצויין כי התובע עצמו, עבד ללא מגבלה, עד ארוע התאונה.

34. תאוריו של התובע בדבר תנאי עבודתו והלחץ הכרוך בה, כפי שבאו לידי ביטוי, במשוב מיום 4.4.01, הוצגו לד"ר רהב בחקירתה הנגדית, כדלקמן:

"ש. אני מראה לך דברים שאמר התובע, מאפריל 2001, לגבי העבודה שלו בשנת 2000. אני מראה לך תמונה שהתובע מספר באיזה תנאי לחץ קשים הוא עובד. את מסכימה איתי שזה דחק בעבודה?

ת. זה מצב לחץ בעבודה שאני חושבת שהיום, במדינה שלנו, ואני בטוחה שכל רופאים וכל עורכי הדין ועובדי ההייטק, עובדים במצב לחץ ואני חושבת שכל אחד בהייטק יגיד שהוא עייף ושזה הישגי ואני לא אגיד שעבודה בתנאי לחץ, לא יכולה לגרום לתסמונת, אבל עובדה שעד התאונה, לא היתה לו תסמונת ואחרי התאונה, זה היה" (עמ’ 45 לפרוטוקול).
ובהמשך:

"ש. האם את מסכימה איתי שהאישיות הספציפית הזאת, היא, לפי כל המאמרים, התשתית הנוחה ביותר להתפרצות התסמונת הזאת?

ת. אני חושבת שהוא טיפוס ממוצע שיעבוד בחברת היי טק ונכון שעבודה במצבי לחץ יכול להיות גם הסטרסור של התפרצות המחלה, אבל הקשר הכרונולוגי בין התאונה לבין התפרצות המחלה, זועקת (צ"ל: זועק - ב.ט.) שהתאונה היא הסטרס יותר מאשר העבודה.

ש. וזאת, למרות שבעובדות אני מוכיח שסטרס בעבודה ואת לא יכולה להוכיח לי אפילו עובדה אחת לגבי סטרס מהתאונה שהיתה קלה.

ת. סטרס כתוצאה מתאונה, זה לא דבר שמתפתח מיד ולכן אין על זה דיווחים מיד לאחר התאונה. יש הרבה עבודות על PTSD אחרי צליפת שוט, לבוא ולהגיד שאין הוכחה, בהחלט שיש הוכחה בין זה. לגבי הקטע של העבודה, אני מסכימה שעבודה יכולה להיות לחוצה. ברור שיש מקרים שבהם התסמונת מתפרצת בגלל שיש פתאום לחץ גבוה יותר בעבודה. אני רואה חולים שהסטרס שלהם מתפתח בהדרגה והוא כתוצאה מעבודה. אני, כשבדקתי אותו, מאוד התרשמתי מהרצון שלו לחזור לעבוד ואתה לא רואה את זה אצל אנשים כאלה. הוא מאוד רצה לחזור מהעבודה שלו. הוא לא נבהל מהעבודה שלו בתור סטרס. אני מפנה אותך לבדיקה שלו אצל פסיכולוגית/עובדת סוציאלית שהיה אצלה בטיפול. היא כותבת בצורה ברורה שתפקד מצויין בעבודה ולא היו לו בעיות והכל היה בעקבות הארוע הדרסטי ששינה את חייו וזה היה התאור שלקחתי אותו. מאוד התרשמתי מהתאור הזה כתאור אובייקטיבי...

ש. אבל הסטרס יכול להיות העבודה שלו?

ת. עובדה שהעבודה שלו לא עשתה לו שום ירידה בתפקוד, עד תאונת הדרכים. מאז תאונת הדרכים, התפקוד שלו ירד בצורה דרסטית" (עמ’ 47-46 לפרוטוקול).

35. בנסיבות העניין, לא הוכח כי בתקופה שמאז עריכת המשוב, ביום 4.4.01, ועד מועד ארוע התאונה, כשנה וחצי מאוחר יותר, חלה ירידה כלשהי, בתפקודו של התובע בעבודה. בהעדר מסמכים רפואיים, המתעדים תלונות וסימפטומים אופייניים לתסמונת, בתקופה שמאז אפריל 2001 ועד ארוע התאונה, אין בידי לקבל את הטענה כי הגורם להתפתחות התסמונת, הינם אותם גורמי לחץ ושחיקה, עליהם דיווח התובע ב- 4.4.01, במסגרת עריכת המשוב.

36. בנסיבות אלה, ראיתי לקבל עמדתה המנומקת של ד"ר רהב, כי סמיכות הזמנים בין התאונה לבין הירידה הדרסטית בתפקוד, שהחלה בסמוך לאחר התאונה, מצביעה על קשר בין התסמונת לבין התאונה וכי בנסיבות העניין, התאונה היוותה את הגורם הסטרסוגני שהביא להתפתחות התסמונת וזאת על רקע אישיותו של התובע ואופי עבודתו המהווים גורמי סיכון, וכדברי ד"ר רהב: "בגלל הכרונולוגיה של תאונת דרכים והתפרצות המחלה, אני חושבת שזה מאוד זועק. האם הסטרס בעבודה הוסיף לזה, יכול להיות". מאידך, המומחית הסבירה, הסבר היטב, כי אין היא יכולה לכמת את תרומת התאונה שהיוותה את "הסטרס" שהוביל להתפתחות התסמונת, לעומת תרומתם של גורמי הסיכון הטבועים בתובע, דוגמת אישיותו ואופי עבודתו וכדבריה: "אני בהחלט מאמינה שבמקרה של ***, לתאונת הדרכים יש משקל רב להתפרצות המחלה. אני לא יכולה לומר שאין משקל גם ללחץ בעבודה, אני לא יכולה לחלק את התרומה של הגורמים באחוזים..." (עמ’ 48 לפרוטוקול), ובהמשך: "... בגלל הקשר הכרונולוגי, ועובדה שלא התייחסתי לעבודה כי ראיתי את הדברים וידעתי שהוא עבד מאוד קשה, כרגיל, כמו כל אחד שעובד בהייטק בזמנו בישראל. אני ראיתי קשר כרונולוגי עם תאונת דרכים. מאחר והתסמונת הזאת זה לא מחלה של משהו אחד, לכן כתבתי תרמה. אני לא יכולה להגיד אחוזים" (עמ’ 50 לפרוטוקול). עוד יצויין כי ד"ר רהב אישרה בעדותה כי מבחינת הסתברות רפואית, ההסתברות שהתאונה גרמה להתפתחות התסמונת, גבוהה יותר מאשר ההסתברות שגורמי הסיכון האחרים גרמו לכך (עמ’ 51-50 לפרוטוקול).

תלונות קודמות - האמנם?

37. הנתבעות מוסיפות ומפנות לתלונות קודמות של התובע בדבר חולשה כללית, כפי שתועדו בתיקו הרפואי, בפברואר 2001.

חן נשאלה לגבי תלונות אלה והשיבה כי: "אני חייבת להגיד ש*** כמעט ולא היה חולה וגם כשהרגיש לא טוב, היה הולך לעבודה... יכול להיות שבאותו יום, הוא לא הרגיש טוב. זה קורה לכולנו. כל אחד יכול להרגיש חולשה כללית..." (עמ’ 13 לפרוטוקול). התובע נשאל לגבי תלונות אלה והשיב: "כששמעתי את זה, הופתעתי, אני לא זכרתי. זה כתוב, אז כנראה זה היה אבל זה לא היה משמעותי מבחינתי" (עמ’ 20 לפרוטוקול). בעניין זה יצויין כי מעבר לתלונות בדבר חולשה כללית, בפברואר 2001, לא הוגש תעוד רפואי המצביע על תלונות בדבר חולשה, עייפות או פגיעה בתפקוד, בתקופה שמאז פברואר 2001 ועד מועד התאונה, למעלה משנה וחצי לאחר מכן ולא הוכח כי חלה ירידה כלשהי, בתפקודו של התובע, בבית או בעבודה, בתקופה שעובר לתאונה.

38. זאת ועוד, ד"ר רהב, לא נחקרה לגבי התלונות בדבר חולשה כללית, בפברואר 2001 ולא נשאלה לגבי קשר אפשרי בין תלונות קודמות והתפתחות התסמונת, בשלב מאוחר יותר. בנסיבות אלה, משלא הוצג תעוד המצביע על תלונות חוזרות, בתקופה שלאחר פברואר 2001 ועד ארוע התאונה, אין לי אלא להסיק כי מדובר היה בתלונה נקודתית ובלתי משמעותית אשר לא השפיעה על תפקודו של התובע ולא ניתן לקבל את הטענה כי התסמונת קיננה בגופו של התובע או נתנה אותותיה, עוד עובר לתאונה.

זיהום ויראלי

39. אחד הגורמים להתפתחות התסמונת, על פי העבודות שהוצגו, לרבות העבודה של Suraway המובאת בחוות דעתה של ד"ר רהב, הינו שילוב של מתחים נפשיים-חברתיים, עם מחלה ויראלית חדה.

בענייננו, המומחית שללה מכל וכל את האפשרות כי התסמונת התפתחה כתוצאה ממחלה ויראלית וציינה כי: "... זה ברור שהסטרס שלו זה לא מונוקלאוזיס כי היו לו נוגדנים. כלומר, זה משהו מהעבר ולא שהיה לו זיהום פעיל וזה יש ל- 85% מהאוכלוסיה, אז אני לא יכולה להגיד שהמונוקלאוזיס אצל *** משחק תפקיד". ובהמשך: "...הקטע של הוירוס, כמו שאמרתי קודם, אני חושבת שבמקרה של ***, אין שום קשר כי אין עדות לפי בדיקות המעבדה... אצל *** אין זיהום חריף יש ברקע את הוירוס. לבוא ולהגיד שזה פקטור, אי אפשר להגיד את זה, כיוון שהוא מסתובב עם זה כנראה הרבה שנים, הפקטור שנמצא כאן הוא הסטרס" (עמ’ 49 לפרוטוקול).

סמיכות זמנים בין התאונה לבין התפתחות הסימפטומים

40. ב"כ הנתבעות, מוסיף וטוען כי התזה בדבר קיום סמיכות זמנים בין התאונה, לבין התפתחות הסימפטומים האופייניים לתסמונת העייפות הכרונית, עליה ביססה ד"ר רהב את קביעת הקשר הסיבתי בין התאונה, כגורם סטרסוגני, לבין התפתחות התסמונת - לא הוכחה שכן התובע חזר לאחר התאונה לעבודתו כעובר לתאונה. אין דעתי כדעתו.

41. השתלשלות הארועים, הן במישור הרפואי והן במישור העובדתי, נסקרה ונדונה לעיל ואין מקום לחזור על הדברים. אסכם ואומר כי סמיכות הזמנים בין התאונה לבין הופעת הסימפטומים האופייניים לתסמונת, מתועדת היטב, במסמכים רפואיים, לרבות הרישום מיום 20.10.02, בדבר תלונות על נוקשות בצוואר, קשיי שינה וחום לסרוגין, ופנייתו של התובע, כבר ביום 13.12.02, חודשיים וחצי לאחר התאונה, למרפאה לעייפות מתמשכת בבית חולים איכילוב (כן ראה סקירת התפתחות התסמונת, בחוות דעתה של ד"ר רהב).

42. התובע חזר אמנם לעבוד בחברה בה עבד עובר לתאונה, אלא שהן התובע והן מנהלו, מר רביד, העידו לגבי הירידה הדרסטית בתפקודו, בתקופה שלאחר התאונה, אשר התבטאה בצמצום היקף שעות העבודה ובפגיעה בהישגים וביכולת לעמוד ביעדים ובלוחות הזמנים.

עצם העובדה שהתובע ניסה להמשיך בעבודתו והחברה מצדה, באה לקראתו ונהגה עימו התחשבות וגמישות, אין בה כדי למעט מהעדויות בדבר הירידה בתפקודו וביצועיו של התובע, לאחר התאונה. מר רביד ציין בתצהירו כי עם כניסתו לתפקיד, קיבל דיווח אודות פגיעתו של התובע בתאונה והירידה הניכרת שחלה בתפקודו, מאז הפגיעה (סעיף 3 לתצהיר, ת/4). הירידה בתפקוד מתבטאת גם במשוב לשנת 2004 (נ/1), בו מצויין לגבי "עמידה ביעדים ובזמנים" - "קשה למדוד – עקב מצבו הבריאותי" ולגבי "אחריות", נאמר: "לוקח אחריות והובלה (לעתים מעבר למה שמצבו הבריאותי מאפשר לו)".

43. הנתבעות מוסיפות ומתייחסות לנסיעתו של התובע, לארה"ב, בסוף שנת 2003, ולכנס באילת ביוני 2006, אלא שהתובע העיד בדבר נסיבות הנסיעה, הצורך בחבר לעבודה שהתלווה אליו בכל אחת מהנסיעות, והמחיר שגבתה ממנו הנסיעה (עמ’ 18 לפרוטוקול).

44. בנסיבות אלה, סמיכות הזמנים בין התאונה לבין התפתחות הסימפטומים האופייניים לתסמונת, הוכחה כדבעי, הן בראי התעוד הרפואי והן מבחינת הירידה ההדרגתית בתפקודו של התובע בבית ובעבודה, שהחלה בסמוך לאחר התאונה.

שאלת הקשר הסיבתי - סיכום

45. סופו של יום, לאחר דיון ושקילת טענות הצדדים וחוות דעתה ועדותה של ד"ר רהב, סבורה אני כי מאזן ההסתברויות, מצביע על קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין התפתחות תסמונת העייפות הכרונית, בה לקה התובע, בסמוך לאחר התאונה.

46. בפסק הדין בעניין ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי ואח’ נ’ קרישוב, פ"ד נח (5) 215, נדרשה כב’ השופטת דורנר, לסוגיית קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין התפתחות סוג נדיר של מחלת סרטן. אשר למידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, בסוגיות כגון אלה, נפסק: "על בית המשפט - ועניין זה עיקר - לשקול את הידע המדעי במאזניים משפטיות. לאמור, כי על בית המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת וודאות שהיא מעבר ל - 50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשות לצורך קביעת עובדות בעולם המדע, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51%, אינה נחשבת ההוכחה כלל. לשם כך, על בית המשפט לדלות מעדויות המומחים המדעיים, שעולם מושגיהם, ורמות ההוכחה אליהן הם רגילים שונים בתכלית, את התשובה לשאלה המשפטית (השונה) של עמידה ברף מאזן ההסתברויות" (פסקה 10 לפסק הדין).

47. בענייננו, לאור משקלם המצטבר של העבודות והמאמרים המדעיים, המצביעים על קשר אפשרי בין פגיעה בתאונת דרכים לבין התפתחות תסמונת העייפות הכרונית (ראה סקירת הספרות בחוות דעת ד"ר רהב וכן ת/6 ות/8), ביחד עם סמיכות הזמנים בין התאונה להתפתחות הסימפטומים האופייניים, ראיתי לקבל עמדתה וחוות דעתה של ד"ר רהב כי ההסתברות הגבוהה ביותר הינה כי התאונה היא שגרמה להתפתחות התסמונת ולא הגורמים האחרים דוגמת הלחץ בעבודה (עמ’ 50 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, ראיתי לקבוע כי הוכח על בסיס מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לתסמונת שהתפתחה בסמוך לאחריה. לשם השוואה, ראה הדיון בשאלת מידת ההוכחה הנדרשת לצורך ביסוס קשר סיבתי והמשקל שניתן לסמיכות זמנים בין תאונה להתפתחות סימפטומים האופייניים למחלת הפיברומיאלגיה, בפסק דינו של כב’ השופט זילברטל, בת.א. (מחוזי י-ם) 7096/05 אופנהיימר נ’ זולפה מחסני מזון בע"מ, תק-מח 2007 (4) 12887, כדלקמן: "העובדה שקיים קשר כרונולוגי ברור בין התאונה לבין הופעת הסימפטומים שאובחנו אח"כ כפיברומיאלגיה היא נתון בעל משקל רב... במצב כזה כאשר הוכח קיומה של אסכולה רפואית הבאה לידי ביטוי בספרות מקובלת, לפיה טראומה עלולה לגרום לפיברומיאלגיה, וכאשר במקרה של התובעת נמצא קשר כרונולוגי ברור בין השניים, סביר יותר כי אכן התאונה תרמה לתסמונת". כן ראה הדיון בשאלת הוכחת הקשר הסיבתי בין תאונה לבין התפתחות מחלת הזאבת (לופוס) בפסק דינו של כב’ השופט סטרשנוב בת.א. (מחוזי ת"א) 1458/97 אילן כהן נ’ סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2000 (3) 5962, ופסק דינה של כב’ השופטת וולצקי בת.א. 74575/00 פינטו נ’ סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006 (1) 12340.

48. בנסיבות העניין, אין בידי לקבל טענתן החלופית של הנתבעות כי יש מקום לכמת את תרומת התאונה אל מול תרומת הגורמים האחרים להתפתחות התסמונת וכי נוכח הסיבתיות העמומה, יש להחיל את הלכת ע"א 7375/02 בי"ח כרמל ואח’ נ’ עדן מלול, תק-על 2005 (1) 4239 (להלן: הלכת "עדן מלול"), באופן שהתובע יפוצה באופן יחסי, בגין תרומת התאונה להתפתחות התסמונת, אותה מבקשות הנתבעות להעריך, בשיעור של 51%.

איני סבורה כי מדובר במצב של סיבתיות עמומה, כמשמעה בהלכת "עדן מלול". הקשר בין תאונות דרכים לבין התפתחות התסמונת, תואר והוכר בספרות הרפואית-מדעית וכיום הינו בגדר הדעה הרפואית המקובלת, כפי שאישרה ד"ר רהב, בעדותה. בנסיבות אלה, נוכח סמיכות הזמנים בין הופעת הסימפטומים האופייניים והירידה הדרסטית בתפקודו של התובע, בסמוך לאחר התאונה, ראיתי כאמור לקבוע כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין התסמונת, באופן שהתאונה היוותה את הגורם הסטרסוגני שהוביל להתפתחות התסמונת, על רקע "גורמי הסיכון" הפרה-דיספוזיטיביים; אישיותו של התובע והלחץ בעבודתו. מאידך, בהעדר עדות לתלונות בדבר סימפטומים אופייניים או לירידה בתפקודו של התובע, עובר לתאונה, אין מקום לייחס חלק מהנכות, לגורמים הנוספים ה"משחקים תפקיד", בהתפתחות התסמונת.

49. יוזכר כי על פי ההלכה הידועה כעקרון "הגולגולת הדקה", המזיק מקבל את הניזוק, כפי שהוא, על הרגישויות וגורמי הסיכון הטבועים בו. בהעדר עדות לנכות או לירידה בתפקוד, עובר לתאונה, תרומתם האפשרית של גורמי הסיכון האמורים, להתפתחות התסמונת, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה. בהעדר הוכחה כי התסמונת היתה מתפרצת, בכל מקרה, גם אלמלא התאונה, אין בעובדת קיומם של אותם גורמי סיכון או ברגישותו המיוחדת של התובע ללקות בתסמונת, בשל קווי אישיותו ואופי עבודתו, כדי להצדיק ייחוס חלק מהנכות לאותם גורמי סיכון, אשר אין לדעת אם הם לכשעצמם, היו גורמים להתפתחות התסמונת אלמלא פגיעת התובע בתאונה, ראה לעניין זה; ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ בע"מ ואח’ נ’ דמארי, תק-על 2006 (2) 162 (פסקה י"ג לפסה"ד).

הנכות וסיכויי ההחלמה

50. בסיכום חוות דעתה, העריכה ד"ר רהב את נכותו של התובע, בשיעור של 50% לסעיף ד (ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

51. בתשובותיה לשאלות הבהרה, עמדה המומחית על הקושי בהערכת נכות צמיתה לאור טיבה של תסמונת התשישות הכרונית, המתבטאת בעליות וירידות וציינה כי "... מאחר ולא ניתן מבחינה רפואית לצפות את משך המחלה הנכות שנתתי עבור *** *** צריכה להבדק כל שנה" (תשובות לשאלות הבהרה, מיום 26.7.08).

52. במהלך חקירתה הנגדית, הוצגו בפני ד"ר רהב מסמכים רפואיים עדכניים. לאור תאור ההתדרדרות שחלה במצבו של התובע, עד כדי הפסקת עבודתו, ציינה ד"ר רהב כי: "... התאור שנתקבל כאן, שאיננו מסוגל לעבוד, מראה על החמרה... הנכות הזמנית, אני לא יודעת כמה זמן זה ימשך, היום, כן הייתי מעלה את זה ל- 75% נכות לתקופה שלא עובד" (עמ’ 38 לפרוטוקול).

53. אשר לעתיד, המומחית חזרה והדגישה בעדותה כי הפרוגנוזה אינה ברורה ולא ניתן לצפות מהלך התסמונת בכלל ובמקרה הספציפי, בפרט.

54. ב"כ התובע הציג בפני המומחית עבודות ומאמרים העוסקים בסוגיית הפרוגנוזה של תסמונת התשישות הכרונית והשפעתה על כושר התעסוקה. על פי מחקר שכותרתו Asystematic review describing the prognosis of fatigue syndrome, פורסם ב- Occupational Medicine בינואר 2005, ת/5, נמצא כי אחוז המחלימים לחלוטין מהתסמונת (Full Recovery), עומד על כ- 5%. שיפור בסימפטומים נמצא ב- 39.5% מהחולים ואחוז החוזרים לעבודה, נע בין 8% ל- 30%.

ד"ר רהב, סברה כי לעבודה האמורה, אין משקל סטטיסטי וחלקה על מסקנותיה, וכדבריה: "תסמונת התשישות הכרונית היא מחלה בעייתית, גם מבחינת ההגדרות שלה, גם מבחינת המעקב וגם מבחינת הספרות. העבודה ממדיסין, זה עבודה שאין לה באמת משקל סטטיסטי ואני יכולה להגיד לך שמהניסיון שלי שיש לי מרפאה מאוד ענפה עם תסמונת של תשישות כרונית, מעל 5,000 מטופלים, אני לא מסכימה שרק 5% מהמטופלים מבריאים. מניסיוני, כ-70% מהחולים, לא מבריאים ב- 100%, אבל משתפרים ויכולים לחזור לעבודה" (עמ’ 39 לפרוטוקול).

55. אשר לתובע עצמו, ציינה ד"ר רהב: "... יש אנשים שזקוקים למחלה, בתור משהו שיהיה לידם בחיים ואנשים כאלה לא מבריאים. לפני שנתיים, כשפגשתי אותו, לא היה נראה לי שהוא מהסוג הזה, ונראה לי שהוא בהחלט מעוניין לצאת מהמחלה שלו, ואני לא הייתי שמה אותו בקבוצה שהייתי מגדירה שאין סיכוי שירפא" (עמ’ 39 לפרוטוקול).

56. ד"ר רהב, הסכימה אמנם כי ככל שהמחלה ממושכת יותר, הסיכויים לשיפור במצב, פוחתים (עמ’ 39 לפרוטוקול), אך שבה וחזרה על עמדתה כי אין ביכולתה לנבא את הפרוגנוזה במקרה הספציפי וציינה כי לדעתה יש אפשרות שמצבו של התובע ישתפר ואף קיימת סבירות כי יוכל לחזור לעבודה (עמ’ 40 לפרוטוקול).

57. ד"ר רהב, הפנתה בעדותה, לפרקטיקה הנוהגת בביטוח הלאומי, על פיה, נוכח הפלואידיות המאפיינת את תסמונת התשישות הכרונית, כמחלה גלית, נכותם של הלוקים בה, נקבעת באופן זמני, באופן שנעשית הערכה מחודשת, מדי שנה.

מאידך, בבואנו לפסוק את נזקיו העתידיים של התובע, בתביעה על פי חוק הפיצויים, אין מנוס מלהעריך, ולו על דרך של השערה, את נכותו "הצמיתה" של התובע, כמדד לפסיקת הפיצויים. פסיקת פיצויים לעתיד לבוא, מתאפיינת, במקרים רבים, בהשערות והערכות הנדמות בגדר נסיון לנבא את העתיד, כדברי כב’ השופט חשין בע"א 2061/90 מרצלי נ’ מדינת ישראל ואח’, פ"ד נז (1) 802 בעמ’ 823-822: "אכן בחישוב הפיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות ותקוות ומשאלת-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים". עם כל הקושי שבדבר, בית המשפט אינו יכול לפתור עצמו, מאותן הערכות עתידיות, המתבקשות לצורך הערכת נכותו והגריעה מכושר השתכרותו של התובע, חרף חוסר הוודאות המאפיין את התסמונת הנדונה.

58. לצורך הערכת הנכות "הצמיתה", וליתר דיוק, שיעור הגריעה מכושר התפקוד וההשתכרות בעתיד, כבסיס לפסיקת הפיצויים, ראיתי להביא בחשבון את חומרת מחלתו של התובע אשר הנכות בגינה, הוערכה בתחילה, בשיעור של 50% ולגבי התקופה שממועד הפסקת עבודתו, בשיעור של 75%. כן ראיתי להתחשב במשך "התמדת" המחלה והעדר הטבה במצב, חרף הטיפול הרפואי בו מצוי התובע, קרוב לשש שנים. בהקשר זה, ד"ר רהב הסכימה כי ככל שהמחלה ממושכת יותר, הסיכויים לשיפור במצב, פוחתים. מאידך, ראיתי להביא בחשבון עדותה של ד"ר רהב לגבי שיעור של כ- 70% מהחולים, אשר מצבם משתפר וגם אם אין מדובר בהחלמה מוחלטת, הרי שביכולתם לחזור לעבודה (עמ’ 39 לפרוטוקול). אשר לתובע עצמו, ציינה ד"ר רהב כי התרשמה כי יש לו "מוטיבציה" לצאת מהמחלה וכי: "... אני לא הייתי שמה אותו בקבוצה שהייתי מגדירה שאין סיכוי שיתרפא" (עמ’ 39 לפרוטוקול).

59. זאת ועוד, בהערכת שיעור הגריעה בכושר ההשתכרות, יש להביא בחשבון את יכולותיו הגבוהות וכישוריו המיוחדים של התובע מחד ומאידך את עיסוקו בתחום ההייטק שהינו תחום דינמי, הדורש התעדכנות ולמידה מתמשכת, כך שיציאתו של התובע, ממעגל העבודה, למשך תקופה ממושכת, עלולה לפגוע באפשרותו לשוב ולהשתלב בעבודה, במיוחד כאשר ידרש להשתלב ולבסס את מקומו ומעמדו המקצועי, במקום עבודה חדש.

60. בשוקלי את כל אלה ובהתחשב בגילו הצעיר יחסית של התובע, כבן 36 כיום, ראיתי להעריך את שיעור הנכות הצמיתה, כמו גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, למשך כל תוחלת חיי העבודה, בשיעור ממוצע של 30%.

אמינות התובע

61. בשלב זה ולאור טענות הנתבעות באשר לעדותו והתנהלותו של התובע, ראיתי לציין כי התרשמתי מעדותו של התובע, בדבר קשייו בעבודה ובחיים האישיים, כעדות כנה ואמיתית. התובע השיב בפתיחות, בגילוי לב ובכאב רב, על כל שנשאל, ויצויין כי עדותו בדבר הירידה הדרסטית בתפקודו לרבות הפסקת עבודתו והצמצום שהחל בתפקודו החברתי, לא נסתרה.

62. אין בידי לקבל טענת הנתבעות כי הפניה לרופא התעסוקה והבקשה להפחית היקף העבודה לחצי משרה, כמו גם הפסקת העבודה, בשלב מאוחר יותר, נעשו ביוזמת התובע, על מנת לשפר את עמדתו בהליך המשפטי.

יצויין כי ד"ר רהב אישרה בחוות דעתה שמצבו של התובע, בעת שנבדק על ידה, תאם נכות בשיעור של 50% וכי בתקופה מאוחרת יותר, עם ההתדרדרות במצב, יש להכיר בנכות של 75%. כמו ד"ר רהב, התרשמתי אף אני, מכנות ואמינות עדותו של התובע, לרבות תאור מצבו, ניסיונותיו להתמיד בעבודה והקשיים התפקודיים, מהם הינו סובל. עדותו של התובע, בדבר ניסיונותיו להתמיד ולשמור על מקום עבודתו, נתמכת הן בעדותו של מר רביד והן במשוב לשנת 2004, בו נאמר כי התובע מתאפיין במסירות, איכפתיות ושאיפה למצוינות "לעיתים מעבר למה שמצבו הבריאות מאפשר לו", כאשר מאידך נרשמו הערות בדבר מגבלות של היקף משרה וקושי בעמידה ביעדים, עקב מצבו הבריאותי של התובע.

עצם העובדה שהחברה היתה מוכנה לגלות גמישות, מתוך ציפייה שמצבו של התובע ישתפר ולמרות שהתובע נעדר מהעבודה וצמצם היקף שעות עבודתו, לא פגעה מיוזמתה בשכרו, משך תקופה ארוכה, אין בה כדי ללמד שצמצום המשרה, בשלב מאוחר יותר, כאשר התובע חש שאינו יכול לעמוד עוד בדרישות וציפיות החברה לשיפור במצבו ובתפקודו, נעשה ממניעים זרים. התובע היטיב להסביר זאת בעדותו: "אני עוזר לעצמי קודם כל, לבריאות שלי, כי זה מה שחשוב לי. כאשר עבדתי במשרה מלאה, אז הדרישות היו בהתאם. ברגע שעברתי לחצי משרה, באופן רשמי, אז הדרישות מעצם העניין שאני באופן רשמי בחצי משרה, הן גם פחתו. בשנתיים האלה, לא הצלחתי לעבוד חצי משרה. מבחינה כלכלית, אתה מקבל משכורת, זה היה קוסם לי לקבל במצב שלי, משכורת, אבל אחרי שנתיים כשראיתי שאין שיפור וראיתי שהמאמצים שלי, בגלל היחס הטוב, מבחינתם, אז יחס גורר יחס, ניסיתי והמאמצים שלי גרמו לי להרגיש עוד יותר לא טוב ואז ראיתי שאני לא יכול להמשיך. אחרי שהלכתי לד"ר פריד שהוא כל הזמן המליץ לי לא לעבוד בעבודה עם לחץ. הלכתי לרופא שלי ועם ההמלצה של הרופא שלי לעבוד בחצי משרה, החלטתי ללכת לרופא תעסוקתי. ד"ר פריד המליץ לי" (עמ’ 22 לפרוטוקול). עוד יוזכר כי מר רביד אישר בעדותו כי למרות שמדיניות החברה אינה לפטר עובדים בתקופות קשות העוברות עליהם "... להערכתי אם זה היה ממשיך לא לעבוד היינו מגיעים להבנה משותפת שצריך למצוא פתרון אחר... ביום שהוא בא והודיע שהוא עוזב, הוא הודיע כי קיבל המלצה רפואית וזה היה טריגר לסיום ההתקשרות בינינו..." (עמ’ 30 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, הסבריו של התובע בדבר התנהלותו מול מעבידתו, לרבות הצמצום בהיקף המשרה בתחילה והפסקת העבודה, בשלב מאוחר יותר, נוכח הרגשתו כי אינו עומד בנטל, למרות היחס הגמיש והמתחשב של החברה, מתיישבים עם ההגיון והסבירות.

63. אוסיף ואציין כי איני סבורה שזכאותו של התובע, לקבלת תגמולי ביטוח, על פי פוליסת תאונות אישיות, היוותה שיקול בירידה לחצי משרה, מה גם שהתובע העיד בדבר סכומי הביטוח הנמוכים שקיבל ואף ציין כי הפסיק לקבל תגמולי הביטוח שכן לא היה לו כח לבצע בדיקות שנדרשו ממנו ולטפל בעניין (עמ’ 15 לפרוטוקול).

64. בנסיבות אלה, איני סבורה כי התובע ראה להשליך מנגד את השנים שהשקיע בלימודים ובעבודה, את ההישגים אליהם הגיע ואת עתידו המקצועי, כמו גם את נישואיו וחייו האישיים, מתוך רצון ל"שפר עמדות" בהליך המשפטי. מקובלים עלי, בהקשר זה, דבריה של ד"ר רהב: "אחד הדברים המתסכלים בתסמונת הזאת, שאין בדיקה כמו שאתה רוצה, אבל בחור שאיבד את החיים שלו, את העבודה שלו, ואני רואה את זה על סמך הדו"ח המפורט של העובדת הסוציאלית, על סמך הרופאים שבדקו אותו ועל סמך העובדה שקיבל כל כך הרבה טיפולים אלטרנטיביים שיעזרו לו, האדם סבל מאוד מאוד מאוד" (עמ’ 48-47 לפרוטוקול).

בסיס השכר - שילוש השכר - ברוטו או נטו

65. אין חולק כי התובע השתכר, עובר לתאונה, מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק (ראה טופס 166 לשנת 2003 על פיו, שכרו השנתי של התובע, הסתכם בסך של 294,129 ₪).

ב"כ התובע, מבקש לפרש את ההלכה שנפסקה בר"ע 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ’ בלומה מן ואח’, תק-על 2006 (3) 61, כך שמקום בו השכר עובר לתאונה, עלה על תקרת שילוש השכר הממוצע, לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור 25%, יקבע הבסיס לחישוב הפיצויים, בגובה שילוש השכר הממוצע. לא ראיתי לקבל הטענה האמורה.

בעניין זה, ראיתי לצרף דעתי, לדעתו של כב’ השופט מגן אלטוביה בת.א (מחוזי תל-אביב יפו) 2948/99 הלוי וייס סיגל נ’ אבנר, (פס"ד מיום 4.12.07, פורסם בנבו), כי פסק הדין בפרשת "בלומה מן" הנ"ל, דן בחישוב תקרת השכר, ככל שמדובר בתשלומי פנסיה, אך אין להסיק ממנו, שינוי ההלכה בדבר ניכוי מס הכנסה מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. כן ראה לעניין זה, ע"א 3417/06 (מחוזי חיפה) עזבון המנוח ד"ר אלבאסל חוסייני ז"ל ואח’ נ’ איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007 (2) 9.

66. השכר הממוצע במשק, מסתכם בסך של כ- 8,000 ₪ לחודש. שילוש השכר הממוצע ברוטו, מסתכם בסך של 24,000 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה, בשיעור מרבי של 25%, סך של 18,000 ₪. הפסדי ההשתכרות, בעבר ובעתיד, יחושבו, על כן, על בסיס שכר בשיעור של 18,000 ₪, נטו לחודש.

הפסדי השתכרות בעבר

67. אין חולק כי מאז התאונה ועד נובמבר 2004, התובע המשיך לקבל את שכרו, כעובר לתאונה, כך שלא נגרם הפסד השתכרות, בגין התקופה האמורה.

68. בתקופה שמחודש דצמבר 2004 ועד אפריל 2007, התובע עבד במשרה חלקית, בשיעור של 50%, בהתאם לאישורים הרפואיים שניתנו בידו, על ידי רופא תעסוקתי. ד"ר רהב אישרה בחוות דעתה כי נכותו של התובע, בתקופה האמורה, היתה בשיעור של 50%.

הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בתקופה זו, יחושב על פי הפסדי השכר בפועל, כאמור בסעיף 8 לסיכומי התובע (ויצויין כי ההפסד בפועל, נופל בשעורו, מהפסד בשיעור של 50% מבסיס השכר). שכרו של התובע, בתקופת העבודה בחצי משרה, הסתכם בסך של כ- 12,500 ₪ לחודש. מדובר בהפסד חודשי בסך של 5,500 ₪ לחודש (ראה טופסי 106 שצורפו לתצהירה של גב’ שרית אבידן, חשבת החברה, ת/11).

הפיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופה זו, משך 29 חודשים, מסתכם בסך של 159,500 ₪ (29 x 5,500), ובצרוף ריבית מאמצע התקופה (1.2.06), סך של 176,770 ₪.

69. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לתקופה שמאז הפסקת עבודתו של התובע, בסוף אפריל 2007 ועד היום (משך 16 חודשים), יחושב על בסיס הפסד בשיעור של 75% מבסיס השכר, בהתאמה לשיעור הנכות שנקבע על ידי המומחית, לגבי תקופה זו.

הפיצוי מסתכם, בסך של 216,000 ₪ (16 x 0.75 x 18,000) ובצרוף ריבית מאמצע התקופה (1.1.08), סך של 220,812 ₪.

70. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד, יפסק כאמור, בהתחשב בגריעה ממוצעת בשיעור של 30% מבסיס השכר לאורך כל תוחלת חיי העבודה (מקדם היוון 239.61).

הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד, מסתכם על כן, בסך של 1,293,894 ₪ (239.61 x 0.3 x 18,000).

71. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, מסתכם בסך של 1,691,476 ₪.

הפסדי פנסיה

72. בתקופת עבודתו, הופרשו לזכות התובע, הפרשות לקרן פנסיה, במסגרת פוליסת ביטוח מנהלים (ראה תצהיר גב’ אבידן, ת/11, ועדותה בעמ’ 52 לפרוטוקול באשר לשחרור הכספים שנצברו עם הפסקת עבודתו של התובע). בנסיבות אלה, כאשר הוכח שהתובע צבר, בתקופת עבודתו, זכויות בקרן פנסיה, הרי שהפגיעה בכושר עבודתו וכושר השתכרותו, מתבטאת גם בהפסדי צבירת זכויות הפנסיה וכפועל יוצא, להפסדים שיבואו לידי ביטוי, בתקופת הפנסיה.

בהתחשב בכך שבתקופת עבודתו, צבר התובע, זכויות פנסיה, במסגרת ביטוח מנהלים מחד ומאידך, בהעדר ראיה לשיעור הזכויות שהיו נצברות עד גיל פרישה ושיעור הפסד הפנסיה שנגרם בגין הפסקת ההפרשה לקרן הפנסיה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסדי פנסיה, על דרך הערכה גלובלית, בסכום של 200,000 ₪ (לעניין פסיקת פיצוי בגין הפסדי פנסיה, ראה דברי כב’ השופט רובינשטיין בע"א 7157/07 איי.אי.ג’י ביטוח זהב בע"מ נ’ עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל (לא פורסם. פס"ד מיום 17.3.08, פסקה ד’ לפסה"ד).

עזרת הזולת

73. התובע מתגורר ביחידת דיור נפרדת, מעל דירת הוריו. התובע ציין בתצהירו כי מאז הפרידה מאשתו לשעבר, שכר מנקה, לצורך נקיון הבית, בהיקף של פעם בשבוע, וכי הינו נעזר בהוריו, לצורך ניהול משק הבית וקניות. התובע הוסיף וציין כי הינו אוכל ארוחות צהריים וערב, בבית הוריו (סעיף 6 לתצהיר, ת/2, ועמ’ 16 לפרוטוקול).

74. ד"ר רהב אישרה בתשובות לשאלות הבהרה כי תסמונת התשישות הכרונית, מהווה הפרעה ביכולת התפקוד במשק הבית.

75. בנסיבות אלה, בהתחשב בצורך בעזרה בעבודות משק הבית ותחזוקתו, לאור מצבו הנוכחי של התובע מחד ומאידך, בהתחשב בכך שמרבית העזרה ניתנת, בשלב זה, על ידי הוריו של התובע, מבלי שהוכח כי נגרם להם, בשל כך, הפסד השתכרות כלשהו ובהתחשב בסיכויים להטבה עתידית, במצבו של התובע, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, על דרך הערכה גלובלית, בסך של 200,000 ₪.

כאב וסבל

76. הלכה היא כי הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, כאב וסבל, נפסק בתביעות על פי חוק הפיצויים, בהתחשב בנכות צמיתה. למותר לחזור על דברי ד"ר רהב, בנוגע להעדר היכולת להעריך את הנכות הצמיתה, בהתחשב באופיה של התסמונת המתאפיינת בעליות ובירידות. התלבטתי בנוגע לשיעור הנכות, על פיו יפסק הפיצוי בגין כאב וסבל, אך סופו של יום, ראיתי לפסוק את הפיצוי בראש נזק זה, בהתאמה לשיעור הנכות שנלקח בחשבון, לצורך הערכת הפיצוי בגין הפסדי השתכרויות בעתיד, דהיינו 30%.

הפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב בכ- 30% נכות, מסתכם בסך של 59,440 ₪.

ניכויים

פיצויי פיטורין

77. הנתבעות טוענות כי היה ויוכר קשר סיבתי, בין התאונה לבין הפסקת עבודתו של התובע, אזי יש לנכות את הסכומים שהתובע קיבל כפיצויי פיטורין, מסכום הפיצויים.

בנסיבות העניין, אין בידי לקבל טענה זו. גב’ אבידן, חשבת החברה, ציינה בתצהירה אשר נערך ונחתם טרם הפסקת עבודתו של התובע, כי: "אם תופסק עבודתו של *** בחברה, יועברו לו כל הזכויות שהצטברו עד היום בפוליסת ביטוח המנהלים (ביטוח חיים, תגמולים, אובדן כושר עבודה ופיצויי פיטורין)..." (סעיף 2.3 לת/11). בחקירתה הנגדית, ציינה גב’ אבידן כי על פי הסכמי השכר והנוהג המקובל בחברה, פיצויי הפיטורין, משולמים לעובד, בכל מקרה, גם אם הפסקת העבודה, נובעת מהתפטרות ולא מפיטורין ולמעט במקרים חריגים כגון תרמית וכו’ (עמ’ 53-52 לפרוטוקול. כן ראה סעיף 8.1 להסכם העבודה אשר צורף כנספח ג’ לתצהיר התובע).

בנסיבות אלה, כאשר פיצויי הפיטורין (כחלק מהסכומים שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים), שולמו לתובע, על פי הסכם העבודה שנחתם בינו לבין החברה, כך שהתובע היה זכאי לקבלתם, בכל מקרה של הפסקת העבודה, מכל סיבה שהיא, אין מקום לניכוי פיצויי הפיטורין מסכום הפיצויים (ראה לעניין זה, פסק דינו של כב’ השופט עמית בע"א (מחוזי חיפה) 3417/06 הנ"ל, סעיף 10 לפסה"ד).

גמלאות נכות כללית

78. התובע לא פנה, עד עתה, לקבלת גמלאות נכות כללית.

הנתבעות הגישו חוות דעת אקטוארית תאורטית, בדבר שווי גמלאות המל"ל, ועתרו בסיכומיהן, לניכוי גמלאות המל"ל או להקפאת סכומים עד אשר התובע ימצה זכויותיו במסגרת ענף נכות כללית במל"ל.

79. בנסיבות העניין, משהתובע לא קיבל גמלאות נכות כללית בעבר ולאור קביעתי, על פיה הנכות הצמיתה המשוערת, לצורך פסיקת הפיצויים, בגין הפסדי העתיד, הוערכה בגבולות של 30%, שיעור הנופל מסף הזכאות לקבלת גמלאות נכות כללית, אין מקום לניכוי גמלאות נכות כללית או להקפאת סכומים כלשהם, עד למיצוי זכויות במל"ל.

סיכום

80. סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 2,150,916 ₪.

על הסכום האמור יתווספו שכ"ט עו"ד, בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות המשפט.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.


המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום 09 בספטמבר, 2008 (ט’ באלול תשס"ח) בהעדר הצדדים.


בלהה טולקובסקי, שופטת