כלל הוא שרשות מקומית רשאית להטיל ארנונה על מחזיק בנכס בתחומה למימון הפעולות להן היא נדרשת על פי חוק. זאת אלא, שהמושג "נכס" ו"מחזיק" ביחד עם הטלת ארנונה, מקבלים משמעות שונה כאשר אנו בוחנים זאת בהקשר של משרד הביטחון.

הרעיון המרכזי בהטלת ארנונה הוא השתתפות המחזיקים בנכסים – בין אם אלו תושבי הרשות או בעלי העסקים – בהוצאות העירייה שנועדו עבורם כמו חינוך, פינוי אשפה, בריאות ועוד. התהייה באשר לחובת תשלום הארנונה מתעוררת בהקשר של משרד הביטחון במיוחד מעמדם לעניין חיוב ארנונה של מחנות צה"ל, מוצבים ושטחי אימונים וגישה מוקצנת בעניין זה, נקטה המועצה המקומית מג'דל שמס שהגישה תביעה נגד משרד הביטחון בדרישה לתשלום ארנונה בסך של 1.3 מיליון ₪ בגין מוצב צה"ל הנמצא על גבול סוריה.

משרד הביטחון ובכללם מחנות צה"ל, נהנים מפטור חלקי מארנונה וזאת לאור הוראות הפקודה המנדטורית "פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938" אשר פטרה את המדינה מהחובה לשלם ארנונה כללית על נכסיה לרשויות המקומיות. בשנת 1992 נחקק חוק לתיקון פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) (מס' 6), תשנ"ב 1992- שביטל את סעיף 3 לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 שהעניק למדינה את הפטור מתשלום ארנונה. ביטול זה היה אמור להיכנס לתוקף בתחילת שנת הכספים 1993, אולם, וכנראה עקב אילוצים תקציביים, נדחתה כניסתו לתוקף, פעם ראשונה לתחילת שנת הכספים 1994, ופעם שנייה לתחילת שנת הכספים 1995, וזאת בהתאם לסעיף 19 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ד1994. מאז תחילת שנת הכספים 1995 חייבת המדינה בתשלום ארנונה כללית לרשויות המקומיות על נכסיה אם כי בשיעורים מופחתים מהחיוב ומלא וכך נהנה מחנות צה"ל מחיוב של רק 30% מחיוב ארנונה מלא.

יצוין כי עד לחקיקה המתקנת, נהגו הרשויות לחייב את הגופים הפטורים מארנונה ובכללם משרד הביטחון בשיעור של שליש מהארנונה המלאה וזאת לשיטתם כאגרת פינוי אשפה. בית המשפט קבע במספר מקרים כי מדובר בארנונה מוסווית וביטל את אגרת פינוי האשפה.

הטלת ארנונה על מחנות צה"ל מעוררת בעייתיות הן מבחינה מהותית והן מבחינת השומה שתידרש מהם ואשר ממנה ייגזר שיעור הפטור (או שיעור החיוב).
ראשית כאמור בפתיח, מתעוררת השאלה האם פקודת העיריות חלה על מחנות צה"ל והאם מוצבי גבול הם "נכס" כמשמע שם, והוא בר חיוב בארנונה כשיטת מועצה מקומית מג'דל שמס ובאותה מידה האם ניתן לראות למשל בשטחי האימונים של צה"ל בנגב כ"קרקע תפוסה" ?.

תהייה זו מתעוררת הואיל ואין ספק כי מחנות צה"ל אינם נכסים "קלאסיים" שבעליהם נהנה כלכלית מקיומם, במרבית המקרים הם אינם צורכים שירותים מהרשות המקומית ומערכת הדינים שחלה שם שונה מהמערכת האזרחית.
הטלת ארנונה על מחנות צה"ל, ככל נכס "אזרחי" אחר מעוררת מספר שאלות ציבוריות.


ראשית, האם במסגרת שיקולי הביטחון יובאו גם עלויות הארנונה הגבוהות. כך למשל האם מפקד ח"א צריך לשקול הקמת דת"ק (מחסה ממוגן למטוסים) בשל עלויות הארנונה בהן יידרש צה"ל והאם צה"ל יצמצם שטחי אימונים בכדי להקטין את השטח "התפוס" על ידו.

בעיה נוספת הנגרמת בשל הטלת ארנונה על מחנות צה"ל, לפי השיטה והפרמטרים המקובלים כיום, היא נושא ביטחון המידע. ספק אם מי מקובעי המדיניות מעוניין כי בידי הרשויות המקומיות יהיה קיים מאגר מידע הכוללת פרטים מסווגים אודות מחנות צה"ל – מיקומם, שטחם השימוש שנעשה בכל חלק ממנו וחשיפת גורמים אזרחיים לאמל"ח מיוחד ולסד"כ הצה"לי.

גם מלאכת השומה, ככל ויוחלט על הטלת ארנונה, היא בעיה בפני עצמה. כלל הוא שארנונה מוטלת על נכס באבחנה תחילה אם הוא בניין או קרקע. מחנות צה"ל מלאים במתקנים ב"תחום האפור" מעין מבנים ואין ספק שעניין זה יביא למחלוקות רבות שיובאו לפתחי בתי המשפט. מחלוקת נוספת תתעורר מן הסתם גם בשאלת סיווג הנכס – האם חדרו של רס"ר המחנה הוא משום "משרדים" כמשמע בצו הארנונה ?

המקטרגים יטענו כמובן שאין שום משמעות להיעדר הזיקה הכלכלית הנובעת מהנכס וגם אין רלוונטיות למידת השירותים הניתנים מצד הרשות, זאת הואיל והארנונה היא בעלת אופי של מס ולכן לא קיימת הצדקה כלשהי לאבחן את המדינה מכל אזרח רגיל אחר החייב בתשלום ארנונה, וכפי שאין האזרח הפשוט יכול לפטור את עצמו מתשלום ארנונה לרשות המקומית משום שזו לא נתנה לו שירות זה או אחר, גם אם שירות זה מגיע לו על-פי דין, כך אין המדינה יכולה לפטור עצמה מתשלום ארנונה שהוטלה כדין על נכסיה רק משום שהעירייה לא מפנה עבורם אשפה.

המחלוקת בין הרשויות המקומיות לבין משרד הביטחון בשאלת החיוב בארנונה ניטשת מזה שנים ועוד בשנת 2005 קבע מבקר המדינה כי "טיפולם של משרד הביטחון והרשויות המקומיות בנושא לקוי באופן יסודי". בדו"ח נוסף אשר פורסם בשנת 2008 קבע המבקר כי הטלת הארנונה על מחנות צה"ל נעשתה ללא אמות מידה ברורות.
ישנן רשויות שלא עומדות מנגד למשל עיריית פ"ת אשר בחודש יולי השנה הגישה תביעה נגד משרד הביטחון בטענה כי הוא חייב לה למעלה מ-15 מיליון שקל בגין תשלומי ארנונה. לטענת העירייה, משרד הביטחון מחזיק מספר נכסים בתחום העיר, בהם גם מחנה סירקין. אולם, בין השנים 2009-2012, כך נטען, משרד הביטחון לא שילם את כל תשלומי הארנונה על הבסיס ועל הנכסים האחרים בעיר.

הבעייתיות הקיימת במצב בו הרשות המקומית נקראת לתת שירותים ממשאביה העצמאיים, ומנגד ליתן פטורים מארנונה מבלי שתהיה לה שליטה על כל ההליך, גורמת בין היתר למצוקה הכספית של הרשויות, הואיל והארנונה היא מקור תקציבן העיקרי.
דעתנו היא כי במקרה של מחנות צה"ל הפתרון צריך להיות חקיקה ראשית שתקבע הטלת מס מעין ארנונה ברמה ממלכתית ולא פרטנית של כל רשות ורשות, בסכום קבוע עם קריטריונים אחידים שאינם תלוי שטח "מבנה או "קרקע" ואינם קבועים לפי הסיווגים המקובלים בצו הארנונה לפי גחמה של רשות כזו או אחרת.

פתרון מעין זה יש ומחד ייתן פתרון למצוקה תקציבית של הרשות המקומית ואולי יצמצם את ההתעמרות שלה ב"אוכלוסייה המשלמת" ומאידך משרד הביטחון יוכל לכלכל צעדיו כאשר הוא מודע לתקציב ארנונה מוגדר וברור ללא גחמה של רשות כזו או אחרת וכן לא שיקולי הביטחון לא יושפעו משיעור הארנונה ובהכרח לא תיגרם זליגת אינפורמציה שתביא לפגיעה בביטחון המידע.



* כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי.המחברים אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.