אישור חריג להעלאת ארנונה – האם האצבע קלה מידי על ההדק?

היקפה החריג של כמות הבקשות להעלאה חריגה בארנונה המוגשות מדי שנה, מעורר את השאלה האם הרשויות המקומיות מצאו דרך קלה ונוחה לפתרון תקציבי והאם זה גורם להקטנת רכיב ההתייעלות של הרשות המקומית. המצב בו התושבים הם אלו שנדרשים לשאת בנטל המעמסה, הכבד ממילא, אינו תקין ועל משרד הפנים למצוא דרך לשנות את השיטה הנוכחית.

בשנת 2012 כ- 50% מהרשויות מקומיות הגישו בקשה להעלאה חריגה, ובקשות בשיעור דומה הוגשו גם בשנת 2013. מדובר בנתון משמעותי המרמז כי "שומר הסף" - הוראות הנוהל הקיים ושיקול דעת השרים – נרדם במשמרתו ואין מגן כיום על הנישומים מפני גחמות הרשויות המקומיות ומפני כשלי ניהול תקציב גירעוני.

בשלהי השנה, מפרסם משרד הפנים את שיעור העלאת הארנונה לשנה הבאה וזאת בהתאם לנוסחה אשר מתחשבת בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן (80%) ומדד השכר הציבורי (20%). נוסחה אשר באה במטרה לאזן ולפצות את הרשויות על שיעור הגידול בהוצאותיהן.

לא תמיד עמדו השרים בפרץ. עד לשנת 1986 היה לרשויות המקומיות עצמאות מוחלטת בכל הנוגע לקביעת שיעור התעריפים, ביטול או הוספת סיווגים ומאז אותה שנה, עת החלה חקיקת "דיני ההקפאה", כל שינוי בצו הארנונה, לרבות הוספה או גריעת סיווגים וכן שינוי תעריפים שלא לפי שיעור ההעלאה המותר, מחייב את הרשויות המקומיות בקבלת אישור שרי הפנים והאוצר. רשות המבקשת להעלות את הארנונה בשיעור גבוה יותר, נדרשת להגיש לקבל את אישור שרי הפנים והאוצר ("אישור השרים") לכך.

ההיקף הרב של רשויות המבקשות העלאה חריגה, מעורר את השאלה האם אישור השרים הפך לכלי טכני לאיזון תקציבי המסייע או שמא פוגע בהתייעלותן של הרשויות ומכאן "האצבע הקלה על ההדק".

כדוגמא, ניתן להזכיר את הבג"צ שהוגש לאחרונה כנגד עיריית פתח תקווה והשרים על אישור העלאה חריגה. שם, חרף העובדה כי התעריף לסיווג "תעשיה" בצו המיסים של עיריית פ"ת הוא מן הגבוהים בארץ, זו ביקשה וגם קיבלה, אישור להעלאה חריגה, שהעמיד את התעריף על השיעור המקסימלי המותר על פי חוק (151.28 ₪ למ"ר לשנת 2013). איזה צורך הכרחי עמד בפני מקבלי ההחלטות עת החליטו כי עיריית פ"ת, שלכל הדעות נחשבת רשות חזקה כלכלית ובעלת מקורות הכנסה רבים, זקוקה לאישור חריג להעלות את התעריף למקסימום האפשרי? וקיימים כמובן מקרים דומים.

גם כאשר רשות נמצאת בהליך הבראה, ניתן לראות, שבמסגרת 'הסדרי הבראה' "מאלצים" אותה להעלות הארנונה כהעלאה חריגה, בשיעור ניכר מעבר לשיעור המותר. כך למשל, הסדר ההבראה של גבעת שמואל, שכלל התחייבות להעלאה חריגה של 9% או של בת ים, שכלל העלאה חריגה של 15%, שתוצאתו היא שהתושבים מימנו חלק מהגירעון שנוצר עקב ניהול כספי לא תקין.

סממן נוסף למדיניות "אצבע קלה על ההדק" ניתן לראות בכך שמרבית הבקשות להעלאות חריגות מוגשות ביחס לסיווגים העסקיים, כאלו המשפיעים על הנישומים, שמרביתם לא מצביע בבחירות, ומסיבה זו מן הסתם, לרשות המקומית נוח יותר לבקש העלאה חריגה בעניינם.

היקפן הרב של הבקשות, המביא להתארכות משך זמן הדרוש לבינת הבקשה, יוצר חוסר ודאות תקציבי אצל הרשות המקומית ואצל הנישומים. זו מחד גיסא מתכננת תקציב על סמך הבקשה ומאידך גיסא נישומים צריכים לכלכל צעדיהם בהתאם לאישור הבקשה או דחייתה. משך הזמן הנדרש לבחינת הבקשה הוא ארוך כך שהתייחסות השרים מתקבלת רק בשלהי השנה הקלנדרית עם סיום שנת התקציב, דבר המביא לחוסר ודאות כלכלית עבור הרשות המקומית ותוספת שנתית לארנונה עקב אישור הבקשה, המגיעה בסוף שנת התקציב ובבת אחת, היא נטל רב לנישום.

אמנם משרד הפנים קבע נוהל המנחה באשר לצורה ולתוכן של בקשה להעלאה חריגה, אך אין "נוהל" או מדיניות ברורה או שקופה באשר לאישור או דחיית הבקשה מצד השרים. התוצאה היא שלמרות שמופעל נוהל "אישור השרים" – מעשה שניראה כצעד פיקוחי ואף מעין מאזן ובולם את התנהלות הרשות המקומית, בכל הנוגע לאישור הבקשה עצמה, אין מדיניות ברורה והבקשות מוגשות משום משל היו כרטיס להגרלת הלוטו. הואיל ומחיר הכרטיס הוא "זול" (הגשת בקשה בלבד) לרשויות אין מה להפסיד (מלבד אולי הסתמכות ובניית תקציב בהסתמך על הבקשה) והנה לנו תמריץ נוסף.

בהיעדר מדיניות ברורה ושקופה אזי שעד ל"מועד ההגרלה" לא ניתן לדעת מה יעלה בגורל הבקשה להעלאה חריגה ובשונה מהלוטו, אפילו לא ניתן לדעת את סיכויי הזכייה.

הפתרון צריך להינתן על ידי הקצנת הגישה הקיימת, לקולא או לחומרא. משרד הפנים צריך לאמץ מדיניות שתשנה את השיטה הקיימת. אפשרות אחת היא ביטול "אישור השרים" וזאת על ידי מתן סמכות, אחריות ועצמאות מוחלטת לרשות המקומית באשר לצו המיסים. לחילופין, הקשחת המדיניות הנוכחית תוך קביעת פרמטרים ברורים וקריטריונים אחידים ושקופים עם פיקוח הדוק יותר ואשר בהתאם להם ייגזר דינה של הבקשה להעלאה חריגה. הרשות המקומית תוכל, בהתאם לאלו, לכלכל צעדיה האם להגיש כלל בקשה להעלאה חריגה ודבר זה, ללא ספק יצמצם את היקף הבקשות, את משך הזמן הדרוש לבחינתן ובעיקר, את חוסר הודאות בו מצויים הרשות המקומית והנישומים.

* כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי.
המחברים אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.